לכאורה, אפשר לומר שהצדק עם שר התקשורת גלעד ארדן ומנכ"ל הרשות השנייה שי באב"ד: ערוץ מסחרי שכשל ושלא נמצאו לו משקיעים יורד מרשימת הערוצים, וכדי להבטיח את המשך קיום התחרות, הופכים ערוץ שממילא מורכב משתי זכייניות - לשני ערוצים.
עד כאן ה"לכאורה". עכשיו לאמת: למרות שצמד המילים "ערוץ 10" לא מופיע בתזכיר החוק החדש, הוא זועק מכל משפט בו.
לבי לערוץ שנולד בחטא: דווקא כשהוא הופך לנגד עינינו לערוץ אקטואליה איכותי שמצליח למשוך אליו יותר ויותר צופים (וחשוב מכך - להתקיים מהכנסותיו ללא הפסדים!), מונפת חרב הרגולציה על צווארו כאילו היה עיתונאי אמריקני בשבי דאע"ש.
ואלה שמות: ירון לונדון, מרדכי קירשנבאום, צבי יחזקאלי, נדב אייל, מתן חודרוב, ברוך קרא, חזי סימנטוב, אור הלר, מואב ורדי, אלון בן-דוד - ועוד רבים וטובים אחרים, שכל חטאם היה שבניגוד לעמיתיהם שהבינו שממלכתיות טובה גם לרייטינג וגם לממונים, הם סברו כי עיתונאי צריך גם לשאול שאלות קשות ולתבוע הסברים.
מה חושב על כך האגף הליבראלי יותר והפחות-נקמני בממשלה? מה יגיד הציבור (בהנחה שקולו רלוונטי בכלל)? מה יאמר משה כחלון, פטרונו הפוליטי של מנכ"ל הרשות השנייה שי באב"ד - שמתכוון לחזור לחיים הציבוריים ולהתמודד (כך על-פי השמועה) גם על קולות המרכז המתון?
ומה שצריך להטריד יותר מכל: מי יתקע לידינו שתקופת הביניים - שבמהלכה תהיה בישראל רק חברת חדשות אחת, שעל-פי החוק אמורה להימשך "רק כמה חודשים" - לא תהפוך, בנוהל הישראלי הידוע, למציאות שתארך שנים?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
