הפרקליט מחברת עוה"ד הקטנה שהצליח לכופף את וול סטריט

אולם בית המשפט בניו יורק היה מלא וגדוש בדצמבר 2011 בתחילת מה שאמור להיות התיק המשפטי של המאה נגד וול סטריט, אבל הקהל לא הכיל צופים סקרנים או כתבים. במקומם, צפופים כמו סרדינים, ישבו 110 עורכי דין לאורך קירות האולם ואפילו תיבת המושבעים. הם ייצגו 16 מהבנקים הידועים ביותר בעולם.

מולם, כמעט בצורה קומית, עמד צוות קטן בראשות פיליפ סלנדי, שותף בחברת עורכי דין קטנה, קווין עמנואל אורהרט וסליבאן (Quinn Emanuel Urquhart & Sullivan). סלנדי וקומץ של אחרים תבעו עשרות מיליארדי דולרים מן הבנקים כפיצוי על עבירות שלהם במשבר הפיננסי. "היינו צריכים להוכיח שאנחנו ניצבים מול צבאות של פרקליטי הגנה, ויום הדיונים הראשון הדגים זאת היטב", אמר סלנדי.

לא רק האופוזיציה הייתה אימתנית. גם סכום הפיצויים שנדרש נשמע דמיוני. מאז שהשווקים קרסו והאבטלה גאתה ב-2008, האמריקאים ביקשו לראות הכאה כלשהי על חטא של התעשייה הפיננסית, אבל עד כה הם נותרו מאוכזבים. ניסיונו של סלנדי לסחוט את ההכאה הזו על חטא בבית המשפט - באמצעות הטענה שהבנקים דחפו ביודעין מאות מיליארדי דולרים של משכנתאות מפוקפקות לניירות ערך ושיווקו אותם כניירות בגיבוי ממשלתי - נראה כבעל סיכויים קלושים מאוד.

סלנדי, לבוש מכנסיים קצרים וחולצת פולו - מדי העבודה החביבים עליו בקיץ, ונראה צעיר מ-47 שנותיו, נראה אויב בלתי רגיל של וול סטריט. הוא שמאלן במונחים אמריקאיים, מדבר בנימה רכה ומקצועית, ומתבל את דבריו בציטוטים ומראי מקומות. דוגמאות לכך הן מובאות מ"חקירות פילוסופיות" של לודויג ויטגנשטיין, הפילוסוף האהוב עליו, ספרו האחרון של תומאס פיקטי על האי שוויון הכרוני בהכנסות, ובייחוד "ההתפוררות", ספרו של ג'ורג' פקר על היעלמות רשת הביטחון האמריקאית ועליית הכסף המאורגן.

הוא רגיל לפתוח משפטים בביטויים כמו "כפסימיסט-מאקרו..." ולהוסיף דברים כמו: "זה היה מגניב אילו יכולנו לשלב את מחשוב הענן עם טכנולוגיה סולארית איכשהו".

סלנדי לא היה אפילו בטוח שהוא רוצה להיות עורך דין. הוא חיפש תמיד שקט, ובחר ללמוד בפנימייה כדי להימלט מהגירושים של הוריו: "הם תבעו זה את זה, ואני רציתי טריטוריה נייטראלית".

אביו היה רופא שהשתתף בהתקוממות של 1956 בהונגריה לפני שלמד בבלגיה, והוא שהעניק לסלנדי את שמו הפרטי הצרפתי והחדיר בו תחושה של שליחות ציבורית. גם בתום לימודיו בבית הספר למשפטים בהרווארד, וקבלת מעמד של שותף במשרד עורכי הדין היוקרתי קרבאת', סוויין אנד מור, סלנדי השיג עסקה שאפשרה לו לקחת שנת חופשה כדי להשלים חיבור על ויטגנשטיין (הוא לא השלים אותו מעולם). בקרבאת' הוא פגש את אשתו לעתיד, ג'ניפר, גם היא עורכת דין. המסלול הזה הוביל אותו בסופו של דבר אל משרד עורכי הדין קווין ושות' ואל התיק של הקריירה שלו.

קווין עמנואל אינה חברת עורכי דין אליטיסטית של "נעליים לבנות", ולא רק מפני שסלנדי בא לעבודה בסנדלים. משרדים יוקרתיים מעין זה, שרבים מהם הגנו על הבנקים, קיימים זה עשרות שנים ומציעים ייעוץ שנע מרגולציה עד מיזוגים ורכישות. המנטרה של קווין עמנואל היא "רק התדיינות בבתי משפט, כל הזמן". עורכי הדין שלו מתגאים בתיאור שבחר בשבילם אחד הלקוחות, "כלבים מורעבים". הם אינם סובלים מההתנשאות של היריבים מהאליטה.

רקורד של ניצחונות

סלנדי הוא אדם שיטתי עם רקורד של ניצחונות משפטיים. "הוא כמו מתנקש שאתה מרשה לו להיות שמרטף של ילדיך", אומר ג'ונתן האריס, משפטן בחברת ביטוחי האג"ח MBIB, ששכרה את קווין עמנואל ב-2008 במאבק המוצלח של חמש השנים מול בנק אוף אמריקה - שהציל לדברי האריס את MBIB מפשיטת רגל.

זה לקח חמש שנים, אבל סלנדי עשה את מה שהרשויות בארה"ב לא עשו: סחיטת כסף אמיתי ממוסדות שהתנהגותם הלא כשרה הייתה בלב המשבר הפיננסי. עד כה מדובר על יותר מ-20 מיליארד דולר מיותר מתריסר מוסדות.

"זה כמעט הרג אותנו", אומר סלנדי. "היה קשה מאוד לעמוד בלחצים, לתפקד ברמה הגבוהה ביותר ולתת תוקף למה שעשינו".

התיק הזה נולד תחת שמיים בהירים באביב של 2010, כאשר סלנדי ועמיתתו מנישה שת, תובעת פדרלית לשעבר, עלו על רכבת לוושינגטון די.סי, בנסיעה שהובילה אותם דרך טורים על גבי טורים של בתים למכירה בבולטימור - קורבנות משבר שוק הדיור. "בשביל עורך דין פרטי, לרדת לוושינגטון זה כמעט כמו תחושת שליחות", אומר סלנדי. "זה מאוד מיוחד כי אתה יודע שאתה בעיצומם של זמנים מזעזעים ומשבר, והאפשרות של יצירת מגרש משחקים קצת יותר הוגן, בייחוד בקנה מידה כזה, היא מלהיבה".

סלנדי הגיע לוושינגטון כדי להציג תוכנית בפני הסוכנות הפדרלית למימון דיור, FHFA. הוא הציע לה לתבוע יותר משני תריסר בנקים - מג'יי.פי מורגן עד דויטשה בנק וברקליס - בנושא 200 מיליארדי הדולרים של ניירות ערך מגובי משכנתאות שהם הנפיקו ושיווקו בתקופה שקדמה למשבר.

על פניה, הפנייה הזו לא הייתה אמורה להצליח. FHFA היא סוכנות ממשלתית שנוצרה ב-2008 במטרה לנקות את השוק אחרי קריסת שוק הדיור. היא מפקחת על פאני מיי ופרדי מק, שני מוסדות מימון המשכנתאות הממשלתיים, שקרסו תחת משקל ההפסדים שתפחו, כאשר ניירות הערך המשכנתאיים התבררו כמגובים על ידי משכנתאות שהלווים שלהן לא יכלו לפרוע.

תחת אד דמארקו, שניהל את הסוכנות הזו מ-2009 עד ינואר השנה, הדמוקרטים תיעבו אותה מפני שהיא סירבה למחוק את חובות המשכנתאות של לווים. דמארקו, שנתמך על ידי היועץ אלפרד פולארד, שתדלן של בנקים לשעבר, לא נראה האיש המתאים לעשות משהו כה רדיקלי כמו מה שהציע סלנדי.

סלנדי רצה פיצוי על ההפסדים שגרמו הבנקים גם מפני שהוא ראה בהם אשמים בשימוש לרעה בכוח. הוא חשש מההשפעות החברתיות של המשבר הפיננסי. "האמת היא שאני באמת מרגיש שהבנקים התחמקו עם יותר מדי במשך יותר מדי זמן, ושהרגולציה משותקת בגלל מחסור במשאבים ולעיתים תכופות גם על ידי הדלת המסתובבת, כלומר עובדים שחוזרים לעבוד בתעשייה הפיננסית".

פולארד רואה את הדברים אחרת לגמרי. "אנחנו לא מדברים על הענשה של מישהו", הוא אומר. "הנאשמים (הבנקים) מחזירים את כל ההפסדים שהם יצרו. לכן, אני לא חושב שזו הענשה". אבל FHFA החליטה שההצעה של סלנדי לתבוע היא בתחום הסמכות שלה. היא שיגרה צווי הבאת מסמכים לבנקים ביולי 2010, בתביעה למידע על עסקי המשכנתאות שלהם. הבנקים היו אמנם מחויבים להשיב מבחינה חוקית, אך הם השתמשו באותה טקטיקה של הלווים שלא פרעו את חובותיהם: הם התעלמו מהדרישות בתקווה שהן ייעלמו מאליהן. באוגוסט 2011, FHFA הגישה את תביעותיה.

אחרי ההתרגשות הראשונית, פרקליטי הבנקים התמלאו בתוך זמן קצר בביטחון שהתביעות ייכשלו לחלוטין או יסתיימו בסכום זעיר לעומת המיליארדים שנתבעו בצורה מעורפלת. "הם היו לוחמניים מאוד בהתחלה", אומר סלנדי. "הם אמרו לנו שהם מצפים לזכות בנימוק כזה או אחר".

מאבק עד הסוף

וכך, בבית המשפט במנהטן, הצוותים המשפטיים ניהלו בסופו של דבר מאבק עד הסוף. האם מחיר ניירות הערך צנח מפני שהם היו גדושים בהלוואות גרועות מכפי שהוצהר, או שהם אמורים לאבד ערך ממילא במצב של מיתון? האם הממשל יכול להסתמך על דגימה של משכנתאות או שהוא צריך לעבור על כל הלוואה כדי למצוא ליקויי חיתום - משימה בלתי אפשרית?

בזו אחר זו, הפסיקות החלו לנטות לטובת סלנדי והממשל. פרקליטי הבנקים המשיכו לטעון שהשופט, דניאל קוט, טעה בפסיקותיו. לסלנדי יש גישה שונה: "למרות שייצגנו את הממשל, היינו זריזים הרבה יותר. אנחנו יכולים לנוע הרבה יותר מהר מאשר חבורת הנתבעים הזו", הוא אומר. בכל מקרה, התבוסות החוזרות זרעו בהלה גוברת בשורות פרקליטי הבנקים. בהימור נואש הם ניסו ללא הצלחה להחליף את השופט קוט.

סיטיגרופ לא המתין אפילו לתוצאת המאבק. במאי 2013, בניצוחו של המנכ"ל החדש מייק קורבט שרצה להיפטר מעברו של הבנק מהר ככל האפשר, פרקליטי סיטי הגיעו להסדר, והבנק שילם 250 מיליון דולר. ואז החלו אבני הדומינו ליפול. UBS משווייץ הגיע להסדר, ואז הגיע תורו של ג'יי. פי מורגן, שמנכ"לו, ג'יימי דיימון, הוא כנראה הבנקאי המפורסם ביותר בעולם.

הפעם, אחרי חמש שנים של ספיגת ביקורת על כישלונו להרשיע את הבנקים, משרד המשפטים האמריקאי רצה להצטרף לאקשן. הוא ארגן שואו עם דיימון בוושינגטון. צוותי הטלוויזיה קיבלו הודעות מראש, והראו את דיימון ועוזריו עומדים בתור לשיחות על הסדר.

בנובמבר 2013 הכריז משרד המשפטים שהוא סחט תשלום של 13 מיליארד דלר מג'יי.פי מורגן ("ביחד עם סוכנויות פדרליות ומדינתיות נוספות") כדי להסדיר את האשמות המכירה הכוזבת של משכנתאות. בהודעה לעיתונות נאמר ש"זהו ההסדר הגדול ביותר עם ישות יחידה בהיסטוריה האמריקאית". היה צריך להמשיך הרבה לקרוא כדי לראות התייחסות ספציפית ל-FHFA, הגורם האמיתי שיזם את ההסדר, ולקח 4 מיליארד דולר ממנו, רובם במזומן.

בנקים ברחבי העולם, בכמה מקרים בתמיכת פוליטיקאים, התלוננו על בריונות מצד משרד המשפטים האמריקאי, שמצליח בשנתיים האחרונות לגרוף מיליארדי דולרים מהבנקים, בלוויית כותרות חיוביות. אבל ההסדרים הללו בנויים על ההסדרים של FHFA, שהושגו, כפי שמציין סלנדי, אחרי קרבות משפטיים מפרכים. "זה לא שימוש מאיים בסמכות ממשלתית כדי להשיג תוצאות מהירות", הוא אומר.

הקרקס של ג'יי.פי מורגן

אחרי הקרקס של ההסדר עם ג'יי. פי מורגן, הבנקים האחרים שילמו הרבה יותר בשקט. השנה שילם דיטשה בנק 1.9 מיליארד דולר. בנק אוף אמריקה, שטען שהוא חף מפשע והבטיח להילחם עד הסוף, שילם 9.3 מיליארד דולר - התשלום הגדול ביותר עד כה שקיבלה FHFA, ויותר מפי שניים מהפיצויים ששילמה BP על האסון במפרץ מקסיקו. בשבוע שעבר הפך גולדמן זאקס לבנק ה-14 שהגיע להסדר דומה, ושילם 1.2 מיליארד דולר. רק נומורה, HSBC ורויאל בנק אוף סקוטלנד ממשיכים להתדיין בשימועים בבית המשפט. אם הם לא יתקפלו, המשפט המלא הראשון ייפתח בחודש הבא.

מול אותם 20 מיליארד דולר שגבתה FHFA מהבנקים, שחוזרים לפאני מיי ופרדי מק, אך מהן הם מגיעים למעשה לקופת האוצר האמריקאי, רשות ניירות הערך הפדרלית, ה-SEC, השיגה עד כה 3 מיליארד דולר בלבד מהבנקים בקנסות, החזר רווחים לא כשרים וריבית. ולמרות שהבנקים חתמו על ההסדרים כדי להימנע מפסקי דין בבתי משפט, ברור שהם הפסידו גם לפי ההגדרה שלהם - והפסידו בגדול. השותפות המוזרה בין פקידי הממשל המרובעים לעורך הדין סלנדי בעל האג'נדה הרדיקלית ניצחה את מיטב הטאלנטים היקרים ביותר מבין עורכי הדין שוול סטריט מסוגלת לגייס.

ממשרדו במדיסון אבניו, מאחורי דסק שהוחרם מאחד הבנקים, סלנדי רואה את עצמו כלוחם נגד המכונה. הוא שונא את האופן שבו ממשל אובמה חילץ את הבנקים, למרות שהחילוץ הזה נחשב בדרך כלל להצלחה, ולמרות שהממשל הוא הלקוח שלו.

"טריליוני דולרים, נזילות מאסיבית שזורמת לסקטור שהוביל אותנו למשבר. אני מוצא שזה מגעיל", הוא אומר. "אני לא רואה בזה ניצחון. אנחנו הולכים להקצות למגזר הזה חלק ענק מההון של האומה, בתקווה שזה יחלחל כלפי מטה. כל מיני סוגים של הזדמנויות הוחמצו כאן. זה משגע אותי".

הוא מצפה שסוכנויות ממשל נוספות ישכרו את שירותיו לטיפול בשערוריות עתידיות. הן יכולות להיות בסקטורים אחרים - הוא היה נהנה מאוד למצוא דרך להיאבק במזהמי סביבה - אבל הוא בטוח שהמגזר הפיננסי עוד יספק לו עבודה, למרות מאמצי ניקוי האורווה של השנים האחרונות.

"הבעיות שהובילו למקרים הללו הן בסופו של דבר תוצאה של בעיות מבניות בתוך הבנקים", הוא אומר. "לא חשוב מה שהם עשו כדי לציית לחוק, לא חשוב מה עושים הרגולטורים והחקיקה שנוספה בשנים האחרונות, יש לך מצב שבו התגמול מבוסס בדרך כלל על ביצועים, וביצוע נמדד בתשואות שנתיות בערך שוק נוכחי. זה יוצר תמריצים לסוחרים ולאנשי מכירות לפרוץ את הגבולות. יש לי ציפייה שזה יימשך בעתיד, ממש כפי שהם תמיד התנהגו".

 כמה הם שילמו