מפרקים את אוקראינה

ההיסטוריה של 200 השנה האחרונות חוזרת ומלמדת אותנו מה אוטונומיות לאומיות מעוללות למדינות שיצרו אותן: הן מתפרקות לגורמיהן.

אוטונומיות נוצרות בדרך כלל כפתרון של פשרה בשביל קבוצות לאומיות הרוצות לצאת החוצה, אבל הנסיבות הפוליטיות והגיאוגרפיות מקשות עליהן. הן מתהוות, הן מתגבשות, הן מפתחות מוסדות לאומיים, הן מטפחות את יצר ההתבדלות, הן יוצרות מציאות חדשה בשטח - ולבסוף הן מסתלקות, או לפחות מנסות להסתלק.

אין זה מן הנמנע, שעד סוף 2014 נראה שתי אוטונומיות כאלה מודיעות על כוונות היציאה שלהן משתי מדינות אירופיות עתיקות. בעוד שבועיים יצביעו הסקוטים במשאל עם על עצמאות. הסקרים מראים יתרון קטן לטובת מתנגדי הפרישה, אבל הדינמיקות עדיין עשויות להשתנות. הממשלה בלונדון הקדימה להודיע, שהיא תכבד את תוצאות ההצבעה.

הממשלה במדריד, לעומת זאת, הקדימה להודיע שהיא לא תכבד את תוצאות משאל העם המתוכנן בקטלוניה ל-9 בנובמבר. היא אומרת עליו שהוא "מנוגד לחוקה". מה יקרה אם היא תנסה למנוע אותו, או אם תתעלם מתוצאותיו? האם תנועת העצמאות הקטלונית תעבור הסבה אלימה?

עיניהם של אירופים אחרים נשואות אל סקוטלנד, בתקווה או ביראה: דוברי הפלמית של בלגיה, שיש להם כבר אוטונומיה; חבל ונטו באיטליה (ונציה), שבו אמנם אין אוטונומיה לאומית, אבל התמיכה בעצמאות קיבלה ביטוי מרשים במשאל עם מקוון.

הפלישה הזוחלת

התנודות הגדולות ביותר מתרחשות עכשיו לעינינו באוקראינה. השבוע התחיל ולדימיר פוטין לדבר על "מדינה" למיעוט הרוסי במזרח אוקראינה ובדרומה. זו היתה כנראה הפעם הראשונה שהמושג הזה בקע מגרונו.

תחת הלחץ של פלישה זוחלת, נשיא רוסיה מציב כמעט בגלוי את היעד: פירוק למעשה של אוקראינה. שלמותה הנומינלית תישמר כל זמן שהיא תעמוד בתנאי רוסיה. כמובן, בשלמות הנומינלית לא נכלל חצי האי קרים. הוא כבר הופרד וסופח ונשכח, אף כי בעינן עומדות הסנקציות המערביות המוגבלות מאוד שהוא הניב.

מדינה לרוסים תכלול כמעט הכול חוץ מאשר מטבע וייצוג בין לאומי. מי יודע, אולי אפילו לא מטבע. היא תזכיר את מונטנגרו ערב פרישתה משארית יוגוסלביה (2006). היא תזכיר את אבחזיה ואת דרום אוסטיה, לפני שרוסיה קרעה אותן סופית מזרועותיה של גיאורגיה (2008). היא תזכיר את סלובקיה, לפני שנתקעו אחרוני המסמרים בארונה של צ'כוסלובקיה. לאנלוגיה הצ'כוסלובקית נחזור בהמשך.

מדינות אוטונומיות הכשירו את הקרקע לפירוקה ההדרגתי של הקיסרות העות'מנית בדרום מזרח אירופה במרוצת המאה ה-19. יוון, סרביה, רומניה ובולגריה התחילו כאוטונומיות. וכך כמובן התפרקה ברית המועצות.

הרפובליקות הלא-כל-כך אוטונומיות

ברוסיה הצארית היתה אוטונומיה אחת ויחידה, זו של פינלנד (הצאר הרוסי היה "הדוכס הגדול" של פינלנד, ולא נגע לרעה במוסדותיה הפוליטיים הפנימיים). כל שאר הנתינים היו כפופים במישרים לכתר הרוסי, והתגוררו במחוזות מינהליים ("גוברניה"), ללא כל ממשל עצמי. אוקראינה היתה מושג גיאוגרפי, לא פוליטי. כיוצא בזה כל שאר האזורים, שלימים הפכו למדינות עצמאיות.

עצמאותן הושתתה על יסוד גבולות שתווה בדרך כלל סטאלין, בשנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה. עמים, שעד זמנו לא הוכרו, או בעצם לא התקיימו, קיבלו (בסדר יורד של חשיבות) "רפובליקות סובייטיות", "רפובליקות סובייטיות אוטונומיות" ו"מחוזות סובייטיים אוטונומיים". היו אפילו יחידות קטנות מאלה, ששיעורים נומינליים זעירים של אוטונומיה נמזגו אליהן.

מקורות החלוקה הזו היו רעיוניים. טענת הלגיטימיות העיקרית של המדינה הסובייטית היתה שהיא פותחת לרווחה את שעריו של "בית הסוהר", שבו נהגו הצארים לכלוא את עמי קיסרותם. בהאצילם דרגות משתנות של הגדרה עצמית על העמים האלה, ברית המועצות כמו הודיעה על דה קולוניזציה של מושבות האימפריה. כביכול, מאותו זמן ואילך הן היו קשורות בה מרצונן החופשי, על פי החלטת מוסדותיהן הנבחרים.

זה היה כמובן מגוחך. הרפובליקות מעולם לא נהנו מאוטונומיה ממשית. אבל שר ההיסטוריה חמד לו לצון. כאשר החבל סביב צווארם של תושבי ברית התחיל להתרופף, במחצית השניה של שנות ה-80, הרפובליקות הסמליות התחילו להתמלא בתוכן. נציגי אופוזיציה נבחרו בפעם הראשונה ל"סובייטים העליונים" שלהן, ובסופו של דבר אפילו ניצחו בבחירות, באחדות מהן.

ב-1991, בבוא שעת ההתפרקות, 15 הרפובליקות הסובייטיות המלאות הפכו בן-לילה למדינות עצמאיות. הגבולות המינהליים שהפרידו ביניהן נעשו גבולות בין לאומיים, ותוקף החוק הבין לאומי הורעף עליהן. 20 מיליון רוסים ויותר מצאו את עצמם מחוץ לרוסיה, רובם הגדול באוקראינה ובקזחסטן. הם לא בחרו להיות שם. המשטר הסובייטי, המשרטט הבלתי-נלאה של גבולות, הוא שהעביר אותם לשם בזמן שרק מיסטיקנים או ליצנים חשבו שהגבולות האלה יימתחו יום אחד סביב מדינות עצמאיות.

ככה קראה לה יקתרינה

רוסיה מכירה את הדינמיקה הזו. גבולות פנימיים אינם נשארים פנימיים. הם רק מציינים את תחילת התהליך של פיזור המדינה שאליה הם שייכים.

המדינה שפוטין רוצה בשביל הרוסים של אוקראינה תהיה מלכתחילה כה חזקה, כה רבת-סמכויות, עד שאין מנוס מלהניח את התוצאות. השאלה היחידה היא אם היא תהפוך בסופו של דבר לחלק של רוסיה, או תוסיף לקיים עצמאות לצורך העמדת פנים, כמו אבחזיה ודרום אוסטיה. הבדלנים קוראים למדינתם "נובאראסיה" (ההגיה הרוסית של נובורוסיה, "רוסיה החדשה", השם שנתנה יקתרינה הגדולה לנחלות, שכבשה מידי העות'מנים מצפון לים השחור במאה ה-18).

נובורוסיה, כי תיוולד, תשאיר את שאר אוקראינה ללא מוצא לים, ללא מרכזי התעשייה שלה ומכרות הפחם, עם אוכלוסייה מוקטנת, ועם שתי אופציות: להיבלע באיזור ההשפעה הרוסי תמורת ריבונות נומינלית על נובורוסיה; או לפנות מערבה, אל אירופה. אם תבחר באופציה השניה, היא תאבד את המזרח ואת הדרום, ותהפוך מיד לשטח עוין באוצר המושגים והדימויים של הקרמלין.

איך מתה צ'כוסלובקיה

למעלה הוזכרה צ'כוסלובקיה. היא התפרקה ב-1993, מכוח גירושים הרמוניים יחסית בין בני-תרבות, יחסית. אבל לא לגירושים ההם רמזה ההשוואה.

צ'כוסלובקיה פורקה בפעם הראשונה, בהדרגה, בין ספטמבר 1938 למרס 1939. בספטמבר, בהסכמי מינכן הידועים לשמצה, גרמניה הנאצית בלעה את חבל הסודטים, שרוב תושביו היו גרמנים. שארית צ'כוסלובקיה הוגדרה מחדש כפדרציה של מדינה צ'כית ומדינה סלובקית. במארס 1939, המדינה הסלובקית, בתמיכת גרמניה, פרשה מן הפדרציה, ונעשתה עצמאית (ופשיסטית). המדינה הצ'כית חדלה להתקיים, והפכה לשטח-חסות נאצי.

אם תרצו, הסודטים הם המקביל של חצי האי קרים, אשר הקדים להיבלע במעי רוסיה; סלובקיה היא נובורוסיה; וגורל צ'כיה מאיים על מה שיישאר מאוקראינה.

תרחיש כזה היה מוכרח להיחשב ללא-רציונלי רק לפני שנה. מאז, רוסיה שינתה את רוב הציפיות. צבא רוסי בדרך לקייב מוסיף להיות תרחיש רדיקלי, אבל לא בלתי-סביר מעיקרו. מה יעמוד מעבר לקייב? אפשר להגיד בביטחון יחסי, שמערך צבאי מעובה של נאט"ו לא יעמוד שם. זה בדיוק מה שהביא השבוע את הנשיא אובמה אל אסטוניה, כדי לנסות ולהפיג את חששותיהן של המדינות הבלטיות הקטנות, בעצמן חברות נאט"ו, מפני השלב הבא.

"שטח כיבוש אמריקאי"

מוטב להבין שהקרמלין שרוי בעולם של צללים ושל רוחות רפאים. שם מאמינים, שהדמוקרטיות המערביות קשרו קשר נגד רוסיה.

קחו למשל את סרגיי מרקוב, משקיף "המקורב לקרמלין", וחוזר ומצוטט בשנים האחרונות כל אימת שנחוצה אילוסטרציה של הלכי הרוח הקיצוניים במוסקבה. השבוע (בראיון ל-Moscow Times) הוא תיאר את אוקראינה "שטח כיבוש אמריקאי דה-פאקטו". והוא הוסיף, שאם הכיבוש יימשך, רוסיה תעזור לאוקראינה ב"מלחמת שחרור לאומי".

איך אפשר להתייחס להצהרה כזאת, המופרשת במידה יוצאת דופן מן המציאות? אפשר לראות בה תעמולה, ממין תעמולת הכזב שרודנים אירופיים ניהלו במחצית הראשונה של המאה ה-20. לא היו לה גבולות, לא היה לה בסיס, היא נועדה להקניט ולהטעות. אבל יתכן גם הסבר אחר: משמיעיה אמנם מאמינים בה. הם חושבים שהמערב - זה הגוש האמורפי, הנחלש והולך - זומם להתפשט מזרחה, בוודאי על חשבון האינטרסים של רוסיה, אולי גם על חשבון שטחה.

"תסביך הכיתור" של ארץ השרועה לרוחב 11 אזורי זמן הוא קצת פתולוגי. אבל הוא קיים לפחות מזמן מלחמת האזרחים הרוסית, לפני 95 שנה, כאשר חילות משלוח של ארה"ב, של צרפת ושל יפן ניסו לעזור ל"לבנים" נגד "האדומים". אפשר לייחס את התסביך הזה אפילו למאורעות קודמים, כמו פלישת קואליציה אירופית-עות'מנית לקרים, באמצע המאה ה-19. אחרים מרחיקים עד כיבוש מוסקבה בידי הפולנים, בתחילת המאה ה-17.

קשה לדעת את המידה שבה ביעותים היסטוריים כאלה מפרנסים את מצב-הדעת של ולדימיר פוטין. אבל לא קשה לזהות את הערגה אל חידוש מעמדה של רוסיה האימפריאלית. דוק: האימפריאלית, לא הסובייטית. ההבדל: לאומנות לא-מרוסנת במחלצות דתיות, בוז לרעיונות של הגדרה עצמית ("הרוסים והאוקראינים הם עם אחד", הכריז פוטין בשבוע האחרון של אוגוסט), ושיעורים פוחתים של ריסון עצמי ("הגבול הוא המקום שאליו אנחנו מגיעים", נהגה יקתרינה הגדולה להגיד).

השבוע, ברק אובמה ניסה לצקת צוננין על משבר אוקראינה. הוא שב מפגרת סוף הקיץ שלו, והזכיר לאמריקאים שפעם היה הרבה יותר גרוע. פעם צבא סובייטי עמד בלב אירופה, ומירוץ חימוש מסחרר ויקר התנהל. הוא צודק. פעם אמנם היה יותר גרוע. פעם גם היו מנהיגים קצת פחות גרועים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny