הרצחנות של דאע"ש

התמונות הנגישות לכול ברשת האינטרנט הן שחוללו את התגובה: ההוצאה להורג של בני-אדם מערביים בשחיטה. תמונות כאלה הן פרובוקציה כה קיצונית לציביליזציה המערבית, עד שהיה בהן להזעיק לא רק את דעת-הקהל, אלא גם את הפוליטיקה.

הן המעשה והן ייצוגו הוויזואלי באים מ"עולם אחר" וזועקים לתגובה. בזה הם שונים גם מזוועות הנשיא אסאד בסוריה, שקורבנותיהן רבים בהרבה. השאלה המעניינת היא, אם לא היינו כבר בסרט אימים דומה לפני כמה שנים? - תמונת מגדלי התאומים בניו-יורק בוערים באש המוקרנת בטלוויזיה, ערערה את ביטחונו של המערב וסיימה בבת-אחת את תקופת שביעות הרצון העצמית של המערב לאחר סיום המלחמה הקרה.

שני המקרים - של ההוצאה להורג - שייכים לאותה מערכה: העולם שחותר לחזור לימי-הביניים מנצל את הטכניקה התקשורתית של העולם המודרני כדי להפחיד אותו. כאן, במקרה שני, היעילות גדולה עוד יותר מבראשון (בספטמבר 2001): לא היה צריך אפילו להגיע למערב באופן פיזי כדי לעורר בו בהלה ולהמריצו לתגובה, מספיק להגיע אליו דרך האינטרנט. כך מתנהל טרור אפקטיבי.

הפער שבין המטרות הפרימיטיביות של ארגון טרור ובין הטכניקה המודרנית שלו נדמית לנו כחידה הגדולה. מה שמבהיל את העולם המערבי בכגון זה הוא - שבירת המסגרת. לו היו הפרימיטיביים משתמשים באמצעים פרימיטיביים, הציביליזציה המערבית לא הייתה כל-כך נחרדת. אבל פרימיטיביים ברוחם המשתמשים באמצעים מודרניים - זו חידה שאין יודעים להתמודד עמה. זאת, על אף שגם בשלבים מוקדמים בתוך הציביליזציה המערבית הייתה סתירה כזאת אפשרית.

אבל צריך להניח לטכניקה ולפירוטכניקה ולהתרכז במהות. בכך עוסקים החוקרים שאינם זקוקים לקריאות השכמה מתוקשרות, ועקבו אחרי דאע"ש ושאר מרעין-בישין בלי שהצליחו לעורר מהומה. אחרי עידן שהציביליזציה המערבית קוראת לו "נאורות" חזרו האמונות המונותיאיסטיות לתפוס את מקומן המפחיד, אמונות ומנהיגים שיש להם כביכול שליטה מוחלטת הן על מה שבארץ והן גם על מה שמעבר לארצי. אלה רואים עצמם כדובריו הבלעדיים של האלוהים שאותו יצרו, וקובעים גם לחיים ולמוות ערכים חדשים-ישנים. זו רגרסיה כפולה: קודם כול הפונדמנטליזם המונותאיסטי מצליח להתגבר על החילוניות, שהיא מסימני המודרנה המובהקים; ושנית, אותו פונדמנטליזם - מוסלמי, נוצרי או יהודי - חוזר בו מכל ההתפתחות ההומניסטית בתוך הדתות אלה.

מה שמפחיד את הציביליזציה המערבית הוא אטרקטיבי למי שסובל ממנה. מה שהפך את הפונדמנטליזם הזה לאטרקטיבי הוא הפחד מפני המודרנה והפירוש שלה למשמעות הקיום. הפונדמנטליזם הזה הוא אטרקטיבי מכיוון שהוא מספק תשובה פשוטה למי שרוצה להתעלם מכך שאינו עומד באתגר המודרנה.

בכלל אלה נמצאים מצד אחד תרבויות שלמות לא-מערביות ואנשים שגדלו בתוך הציביליזציה המערבית, ואינם עומדים באתגר. איזו הקלה זו עבורם: אפשר לתלות הכול בציווי אלוהי שבדו המנהיגים. האמירה השכיחה "איני מפחד אלא מאלוהים" פירושה הוא, "אני מפסיק לחשוב ולהתמודד עם השאלות הגדולות בעצמי". כך חוברים אנשים שנולדו באירופה לאנשים במזרח-התיכון כדי ללחום מלחמות קודש ולהקים ממלכות קדושות.

ומי שפועל בשם אלוהים ומצליח להשיל את השריון שעטתה התרבות לדתות, אין לו גבולות, גם כשחיי אדם נמצאים על הכף. כבר אברהם אבינו עמד לשחוט את בנו כאשר סבר שאלוהים מבקש זאת ממנו. מה הקושי אפוא שקנאים מוסלמים ישחטו את מי שנחשבים ללא-מאמינים בעיניהם, או יקריבו אף את חייהם למען האסלאם? כאן יש להיזהר: מצד אחד, לא כל מוסלמי נהיה לדאע"ש, ואפילו משטר האייתוללות מגלה שאפשר לאגוף אותו מן האגף הקיצוני.

מצד שני, הקורה המוסלמית שבין עינינו צריכה להתרות גם מפני הקיסמים שבין שיני הנוצרים והיהודים. העידן שאנו חיים בו הוא גם עידן תחייה לכתות נוצריות פונדמנטליסטיות ואלימות; וגם הפונדמנטליזם היהודי מוצא לו צידוקים לאלימות עד כדי רצח כשהוא מסתמך על ציווי אלוהי.

האתגר האמיתי הוא בתוכן, לא בצורה ולא בייצוגים שלו. הומניזם ונאורות מקדשים חיי אדם מעל לכול. חיי העולם הבא אינם תחליף לחיים בעולם הזה. פונדמנטליזם דתי רואה זאת אחרת, וכך הוא מוכן לקצר חיים בשוויון נפש. אמת, גם אמונה לא-דתית מן הסוג הנאצי למדה לקפח חיי בני-אדם על יסוד עקרונות מנוגדים לציביליזציה המערבית.

שם אף הייתה התוצאה נוראה יותר ממה שמניח דאע"ש עכשיו לפתחנו, בגלל ששם שירתה הטכניקה המודרנית עוד ביתר יעילות אמונה פרימיטיבית. ועוד: הציביליזציה המערבית מזועזעת מהתמונות של הרציחות; כי זו ציביליזציה שלמדה להרוג בלי לצלם, בלי להשאיר עדויות. להרוג באופן אנונימי. והרי גם זה אינו עומד במבחן ההומניות.

קיצורו של דבר, לארגון דאע"ש האכזר יימצא פתרון, אבל עם הבעיה היסודית צריך יהיה להמשיך ולהתמודד: תנועות הקיצוניות הדתית עד לדאע"ש נמצאות על רצף - ערעור על העקרונות ההומניים של הדתות שהן עצמם באו מהן; ערעור "בשם אלוהים" על עקרון קדושת החיים והסובלנות, וערעור על קדמה ומודרנה. כל זאת באמצעים מודרניים ובאפקטים תקשורתיים סופר-מודרניים. התגובה הדרושה אינה על האמצעי אלא על המהות, התוכן. עניין של חינוך.