משפחת נזריאן ברחה מהאייתולות ורוצה לעשות שינוי בישראל

יש משהו מסקרן, כמעט משעשע, בפער שבין המראה המוקפד של דורה קדישה לבין המבנה הפשוט, ספרטני אפילו, של "המרכז להעצמת האזרח", שאליו היא נכנסת באלגנטיות נסיכותית, מטופפת על עקביה ומחבקת את העובדים במרכז הקטן בזה אחר זה. אף על פי שהיא מגיעה לכאן רק כמה פעמים בשנה, קדישה, בתו של המיליארדר היהודי-פרסי-אמריקאי יצחק נזריאן, מגדירה את ישראל כ"בית שלי": היא ובעלה ניל קדישה מחזיקים דירה באחד המגדלים בתל אביב; בתה נישאה לישראלי בטקס שנערך בארץ; אמה, פוראן, הייתה נשיאת ארגון הדסה ואחיה נמצאים בקשר עם ארגונים יהודיים. מבין כולם היא זו ששוהה הכי הרבה בישראל, בגלל הקשר עם המרכז שהקים אביה ושהיא עומדת בראשו.

- סליחה על הבוטות, אבל אם ישראל היא הבית שלכם, למה אתם פשוט לא גרים כאן?

"תראי, אני לא יודעת לומר אם הייתי בישראל מעבר ל-180 יום או פחות (180 יום הוא סף התושבות, מבחינת היבטי מס, ה' מ'). בששת החודשים האחרונים הייתי פה במאי כמעט שלושה שבועות, ביולי שלושה שבועות ועכשיו שבועיים. אבא שלי תמיד אומר לקונסולים הישראלים בלוס אנג'לס: תדעו שאתם הקונסולים הזמניים, ואנחנו הקבועים. אנחנו מרגישים שליחות, ואולי השליחות שלי היא להיות בלוס אנג'לס ולגדל דור שישפיע משם".

- איך את עושה את זה?

"הבת הצעירה שלי למשל, שלומדת באוניברסיטת סטנפורד ומשמשת כיו"ר אגודת הסטודנטים היהודים שם, הייתה עכשיו בוויכוחים גדולים בפייסבוק בעקבות צוק איתן מול הנכדה של מוניר אל-מסרי (המולטי מיליונר הפלסטינאי, המתגורר בגדה, ה' מ')".

- מה את יכולה להגיד על הקשר של הקהילה היהודית-פרסית בקליפורניה לישראל?

"הם מאוד אוהבים את ישראל. זו קהילה מאוד מסורתית, ומאז שהגיעו לארצות הברית הם נהיו יותר דתיים. זו קהילה לא גדולה, כ-50 אלף איש בקליפורניה כולה, אבל הם עושים הרבה רעש. נותנים מכל הלב. הנה, תראי, בהפגנות בעד ישראל בארצות הברית חלק גדול מאלה שעומדים עם דגל ישראל הם היהודים הפרסיים".

איראן, ישראל, אמריקה

קדישה, 52, נולדה באיראן לאחר שאביה, שבין היתר לחם כאן במלחמת השחרור ("חטיבה 7"), חזר למולדתו. שם הוא התחתן, הקים משפחה ובנה עסקים: היו לו בית חרושת למכונות המייצרות ציוד בנייה ועסקי יבוא של מכוניות, מנועים ומנופים.

כשהתרחשה מהפכת האייתולות נמלטה המשפחה לישראל. אחרי שכבר הגיעו לכאן, נודע למשפחה כי ראש הקהילה היהודית באיראן, חביב אלקניאן, הוצא להורג על-ידי השלטונות, וכי גם נגד יצחק נזריאן ואחיו יונס הוצאו צווים שמשמעותם מוות.

בישראל ניסה נזריאן לקדם את עסקיו ובמקביל לגלות מה עלה בגורל הרכוש שהשאירו הוא ואחיו באיראן ולבדוק אם ניתן להציל חלק ממנו. לצורך כך, נסעה המשפחה ללוס אנג'לס, שם הייתה להם נציגות קטנה - ומאז הם שם.

- את מתגעגעת לאיראן?

"לא. מאוד שמחתי שיצאתי משם; למרות שיצאתי עם מזוודה אחת, ולמרות שאמרו לי שאנחנו חוזרים, ידעתי שאני לא אחזור. אבא שלי במידה מסוימת מברך את חומייני שגרם ליהודים לצאת, כי בארצות הברית היהודים הפרסיים יכלו להשתפר ולגדול לפי היכולות שלהם".

החיבה שרוחשת קדישה ללוס אנג'לס נטועה עמוק בהיסטוריה המשפחתית. שם, כאמור, הייתה מעין שלוחה אמריקאית של העסקים באיראן, ובאופן טבעי היה קל יותר למשפחה לעבוד מארצות הברית, ולא מישראל, מול מעט אנשי הקשר שנותרו באיראן. וכך, באמצעות הקשרים העסקיים הללו, הקהילה היהודית המקומית וגם כמה קולגות בארץ, הצליחה המשפחה להקים מחדש את האימפריה הכלכלית.

"זו הייתה תקופה קשה", נזכרת קדישה, "אבל איכשהו, אבא שלי רק הסתכל קדימה. היה לו חשוב להתקדם ולא להישאר עם מחשבות של פעם".

את עיקר הונם, המוערך בכשני מיליארד דולרים, עשו נזריאן ואחיו באמצעות השקעה בחברת התקשורת קוולקום. הם כבר לא משמשים בחבר הנאמנים של החברה, אך הם עדיין בעלי מניות בה. אחזקות אחרות (שנמכרו בתשואה נאה) היו ב-Stadco - חברה העוסקת בייצור פריטים לתעשיית החלל וב-PWP Industries, העוסקת בייצור אריזות מיוחדות למזון.

יצחק נזריאן וילדיו (יחד עם חתנו, ניל, בעלה של דורה) מחזיקים בחברת האחזקות אומנינט. בין היתר משקיעה אומנינט בעסקי נדל"ן רבים בארצות הברית - אוהיו, אריזונה, נוואדה, קליפורניה - ולמעשה בתחום הזה מושקעת כיום עיקר העשייה, לצד השקעות בסטארט-אפים. בני הדור השני עובדים בקבוצה. כך הבת דליה, עובדת כעורכת דין והבת דפנה, עובדת כאדריכלית, בעיקר של בתי יוקרה בלוס אנג'לס - גם הם של הקבוצה. בנימין, עוסק בהשקעות ההיי-טק של הקבוצה, ובן הדוד, סם, בנו של יונס, אחראי על כל נושא המסעדות ומלונות היוקרה. לא מזמן, למשל, נכחה כל המשפחה באירוע לרגל חנוכת מלון חדש בלאס וגאס. דורה אחראית על תיק הפילנתרופיה במשפחה.

"אנחנו בודקים איך לעזור להתפתחויות בנושא הנדל"ן גם פה בארץ", אומרת קדישה, ומתייחסת לפרויקט חסן ערפה - 81 דונם של משרדים, מלונות ומגורים בין הרחובות המסגר ויצחק שדה בתל אביב. בפרויקט, שעלותו כ-240 מיליון שקל, שותפות חברות הנדל"ן רובינשטיין ובאוהאוס.

לא הכול עבר חלק בתהליך אישורו של הפרויקט, שהצריך שנים של מאבקים בין בעלי הקרקע לבין היזמים, ובינם לבין עצמם: העסקה ידעה עליות ומורדות, ששיאם בביטולה על-ידי נזריאן לאחר המשבר של 2008. בהמשך שוכנע נזריאן בכל זאת לממש את העסקה, כשחברת רובינשטיין רכשה כמחצית מהקרקע (כיום הנזריאנים מחזיקים שליש).

כל זה היה לפני כשלוש שנים, אך הפרויקט (למרות פינוי רבים מהעסקים הקטנים שפעלו במקום) עדיין לא יצא לדרך. הסיבה: דיונים המתנהלים לגבי הזכויות השונות. "הכניסו שינויים לפי צורכי הזמן", אומרת קדישה, שממעטת לדבר על הפרויקט הגדול. "צריכים להחליט מחדש מה ההיקף המסחרי ומה היקף המגורים. אנחנו, כמובן, מאוד רוצים להתחיל כמה שיותר מהר".

להתיר את הידיים הקשורות

המרכז להעצמת האזרח עושה לא מעט על מנת להציף את בעיית המשילות ולפתור אותה באמצעות יוזמות ציבוריות, בהן קידום חוק המשילות, אזרחות מקוונת, "הפורום לייצוב הממשל", פרויקטים לקידום נשים בישראל (כמו "קורס דירקטוריות" ו"תוכנית לקידום יזמיות") ופעילות לבני נוער (מועדוני דיבייט בעברית ובאנגלית ופרויקט "שגרירים בתיכונים") ועוד.

"למעלה מ-70% מהחלטות הממשלה לא מיושמות", מסביר מנכ"ל המרכז תומר לוטן. "מה קרה בדרך? שורה של בעיות, שנובעות ממחלוקות בין גופים, מחלוקות בין משרדים. אין היום מנגנונים של הכרעה, אין מנגנוני יישום מרכזיים, ודברים נופלים בין הכיסאות. כשאת מסתכלת על כמה אנשים עוקבים אחרי יישום החלטות ממשלה, זה חצי תקן".

"האמון של הציבור בנבחרי הציבור מאוד נמוך", מוסיפה קדישה. "הישראלים חושבים שאף אחד מחברי הכנסת לא עובד, וזה בעצם ההפך: אלה אנשים שעובדים המון שעות, משתדלים להביא תוצאות, אך בגלל הנתק לא רואים תוצאות. אבל עכשיו יש דור חדש בארץ שדורש תשובות, אנשים שרוצים לשפר".

- והעובדה שבכנסת הזו יש חברי כנסת חדשים שבאו מרקע שונה, של עשייה, לא משפרת קצת את המצב?

"אנחנו צריכים לתמוך בהם כדי שיעשו את העבודה שלהם. הידיים של הממשלות ושל הכנסת היו קשורות. היום יש חברי כנסת חדשים, ואנו צריכים לתת להם את הכלים".

- זה לא קצת צורם שאתם חיים שם, אבל רוצים להשפיע על מה שקורה כאן?

"אבא שלי הרגיש שיש מדינה ויש לנו אנשים מצוינים, אבל גם שיש לנו דברים שתקועים. הוא שאל למה בארצות הברית הדברים הולכים יותר בקלות ובמהירות, ופה לא. פה הכוח הוא לא בידיים של הבוחר. בארצות הברית, אם נבחרי ציבור לא עושים את העבודה שלהם, הם הולכים הביתה".

- גם השיטה האמריקאית לא חפה מבעיות.

"אין שיטה מושלמת, אבל אם תסתכלי על כל ההחלטות שלא מבוצעות, ביחס לעולם, אנחנו לא במצב טוב. אנחנו צריכים לראות איך אנו יכולים לתת לנבחרים יותר חופשיות, כדי שהם יבצעו. מצד אחד, אנחנו כן דורשים תוצאות מהנבחרים, מצד שני, לא נותנים להם איזו חופשיות כדי לעבוד, וכל אחד מפחד מהצל של עצמו, מעורכי הדין שאומרים לו לא לעשות כלום, ממבקר המדינה וכולי, וחלק מהבעיות נוצר מכך. אם אנו בוחרים אותם ואנו מאמינים שהם הנציגים שלנו, צריך לתת להם יותר חופש ולדאוג לאיזו מערכת מבקרת שתוודא שזה הולך עם כמובן כל הבלמים והאיזונים".

- ובשנים שחלפו מאז הקמת המרכז, לא קצת התייאשת מהקשיים?

"תראי, לפני עשר שנים, כשאבא שלי התחיל את המרכז, הרבה אנשים אמרו לו שהשיטה בסדר גמור, אבל אין אנשים טובים. אבא שלי מאוד האמין במטרה, אבל זה לוקח זמן: את הקשה אנו עושים מיד, את הבלתי אפשרי לוקח לנו זמן".

- את אופטימית.

"אנחנו מאוד מאמינים במדינת ישראל. יש לנו מדינה יהודית אחת בכל העולם. זה הבית שלנו ולא משנה איפה אנו נמצאים. הלב שלנו פה בארץ ואנו מנסים למצוא כל מיני דרכים כדי להציב את ישראל בין המדינות המתקדמות בעולם. יש לנו הרבה דברים שאנחנו יכולים להיות גאים בהם, אם זה מדע, רפואה ואמנות, ואין סיבה שהאזרחים שלנו יהיו כל-כך מאוכזבים וממורמרים. צריכים למצוא פתרונות ולהסתכל קצת מחוץ לקופסה".

- אז נחזור לשאלה מההתחלה: את רואה מצב שאתם חיים כאן?

"למה לא? אני מאוד אוהבת את ישראל. אין כמו בילויים בישראל - מסיבות, מסעדות, ברים. לוס אנג'לס היא אולי עיר הבירה של הבידור, אבל זו עיר שקטה יחסית. המסעדות סוגרות באחת בלילה ואחרי רבע לשתיים אין אלכוהול ואין מסעדות שפתוחות עד הבוקר, כמו כאן".