הדשא שוב ירוק: האם הקיבוצים עושים קאמבק אמיתי?

אי אפשר היה להתעלם מהתזמון: לפני שבועיים, שלוש שנים לאחר פסיקת בג"ץ שלפיה לקיבוצים ולמושבים יש זכויות קניין על הקרקע שבשימושם, הודיעה רשות מקרקעי ישראל שהקיבוצים יוכלו לרכוש ממנה את קרקעותיהם בהנחה של מיליארדי שקלים. ההחלטה - שנחשבת לטעונה מאוד מבחינה פוליטית לאור המאבק ארוך השנים שניהלו ארגונים חברתיים נגד המהלך, שלא לדבר על האיבה המסורתית שרוחש הימין אל אוכלוסיית הקיבוצים - נזקקה לאווירה נכונה, שללא ספק הגיעה במהלך המערכה הצבאית בקיץ האחרון.

איך קשור מבצע "צוק איתן" לקלחת החברתית-פוליטית-נדל"נית הזו? ראשית, קיבוצי הדרום הפכו בכל מהדורות החדשות וכותרות העיתונים לחזית המגנה על מרכז הארץ, לא רק משום שהם ספגו את עיקר אש הרקטות והפצמ"רים, אלא כיוון שאיום המנהרות היה מתחת לרגליהם, מילולית ממש. שנית, אף שמשפחות רבות עזבו את קיבוצי עוטף עזה, חשו לעזרתם קיבוצים אחרים, קלטו אותם לאורך זמן והראו שגם בישראל המופרטת והאינדיבידואלית של המאה ה-21, ערכים כמו סולידריות וערבות הדדית שרירים וקיימים בקרב בני התנועה הקיבוצית. שלישית, למרות שיעורם ההולך ועולה של בני הציונות הדתית בקרב לוחמי צה"ל, קיבל הציבור הישראלי תזכורת שגם לקיבוצניקים יש ייצוג יתר ביחידות הללו וכי גם הם משלמים על כך בדם (חמישה מ-67 חיילי צה"ל שנהרגו בלחימה היו בני קיבוצים). רביעית, ולא פחות חשוב: רוב האזרחים שנהרגו בלחימה נפלו בקיבוצים הסמוכים לגדר.

וכך קרה שתדמיתם של בני הקיבוצים - שבמשך שנים נכתשה בציבוריות הישראלית, שתיארה אותם כאנכרוניסטים מפסידנים ואומללים - עברה מתיחת פנים לא צפויה. בני הקיבוצים מודל 2014 נראים לעתים ממש כמו בני הדורות המייסדים. על-פי רוב הפרמטרים המקובלים, לאחר שפל של כמעט שני עשורים נרשמה בשנים האחרונות התאוששות משמעותית במצבם של הקיבוצים, שמשכו אליהם לא מעט ישראלים: זה קרה עוד לפני צוק איתן, כמובן, בזכות מהלכים של התאמת האידיאולוגיה (יש שיאמרו שהייתה דוגמטית וקשיחה מדי לאור המציאות המשתנה) וניהול נכון יותר של נכסים לצד הפרטה ומעבר לשכר דיפרנציאלי בקיבוצים רבים. שבילי המשק, שבמשך שנים נראו בהם רק קשישים המומים משקיעת מפעל חייהם, התמלאו בהדרגה בילדים.

אף שמוקדם מדי לנבא מה צופן העתיד לקיבוצים כתפיסת עולם וכמסגרת שיתופית התיישבותית, עושה רושם ששתי ההתפתחויות של הקיץ האחרון - בזירה התדמיתית ובזירה המינהלית - בהחלט ישחקו תפקיד במה שיקרה לקיבוצים בשנים הקרובות.

"הקרקעות שוות הרבה כסף"

גם הסוציולוג פרופ' אלי בן רפאל מאוניברסיטת תל אביב, המתמחה בחקר החברה הקיבוצית, טוען שצוק איתן היה בסך הכול שיאה התקשורתי של פריחה מחודשת בת שנים ספורות: "בשנים האחרונות נכנסו תקנות חדשות שהתייחסו לשאלה מהו קיבוץ, ונכנסו אוכלוסיות חדשות וצעירות. במקומות מסוימים יש בהרחבות החיצוניות אפילו יותר תושבים מחברי קיבוץ, אבל בסך הכול יש תחושה של סיפוק. כל זה נעשה בלי שהקיבוץ התפרק, כי בכל זאת נשארו מנגנונים שנותנים לו את האופי שלו גם היום. המשק עדיין משותף, יש פעילות קהילתית, יש את עיקרון הערבות ההדדית, רק שהקיבוץ התאים את עצמו למאה ה-21".

בתוך כל ההתפתחות הזו, אומר בן רפאל, מה שהעיק על הקיבוצניקים היה עניין מעמד הקרקעות: "באו ואמרו לאלו שעבדו וחיו על האדמה הזו עשרות שנים, שהיא לא שלהם, והיה צריך משא ומתן עיקש עם רשות מקרקעי ישראל. בלי להיכנס לשאלה מי צודק, השורה התחתונה היא שהאשימו אנשים שהשקיעו את כל החיים שלהם בעבודה, שהם בעצם גנבו מהמדינה. עכשיו, כנראה, יש אוזן קשבת יותר לתביעות הקיבוצים. מה שחורה להרבה גורמים הוא שבמקרה של קיבוצים שיושבים ליד ערים גדולות, הקרקעות שוות הרבה מאוד כסף. אבל זה מצב מיוחד שלא ניתן לקבוע לגביו כלל אוניברסלי. אם קיבוץ השתמש בקרקע הזו במשך שנים ובמשך הזמן צמחה לידו עיר שהעלתה מאוד את ערך הקרקע, זה לא אומר שלקיבוץ יש את האמצעים לרכוש את הקרקע הזו. הם לאו דווקא הפכו למיליונרים".

בן רפאל אינו מופתע במיוחד נוכח גילויי הסולידריות הפנים קיבוציים של המלחמה האחרונה: "עדיין מדובר בקהילה שיש לה מורשת ערכית מסוימת, גם אם היא משתנה. זה כמו שהיהדות שלך היום היא לא היהדות של סבא שלך, אבל בכל זאת יש קו המשכי. הערבות ההדדית נשארה ערך רשמי. זו קהילה שמתקיימת בה עזרה בכל מיני היבטים של החיים גם אם נעשה ביישוב פירוק והשתנו החוקים ואנשים מקבלים משכורות. הם שותפים בנכסים ומתחנכים כאנשים שיש להם זיקה קולקטיבית. בשעת מבחן הדברים הללו באים לידי גילוי".

עם זאת, גם בן רפאל לא חושב שהאמפתיה הנוכחית של הציבור הכללי כלפי יכולת העמידה והסולידריות של בני הקיבוצים תחזיק מעמד לאורך זמן: "יעבור זמן ואנשים ישכחו את מה שהיה ויבליטו את זה שלא כל המשפחות חוזרות לקיבוץ. כבר ימצאו משהו. אתה מכיר את החברה הישראלית והיא תדע להמעיט בערך הקיבוצים כשהדברים יירגעו. ירח הדבש הזה יסתיים כשיתחילו לדבר על גובה הפיצויים. אתה יכול לסמוך על זה שהעידן הזה ישקע די מהר".

גיבורים, קורבנות, פראיירים

הסוציולוג פרופ' אורי לוויתן מאוניברסיטת חיפה, המשמש גם כראש המחלקה לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, אומר כי שאלת מצבו הנוכחי של הקיבוץ תלויה בזווית הראייה של המשיב. "תראה, מי שסופר גולגולות שגרות על המשבצת הקרקעית חושב שהמצב מצוין; מי שמתייחס למספר החברים בקיבוצים - יהסס".

- למה?

"כי מספר החברים יותר קטן מכפי שהוא היה לפני 20 שנה וכי רבים מהתושבים הם אנשי ההרחבות ותושבים שאינם חברים. מי שמתייחס לשאלה עד כמה הקיבוצים נותנים ביטוי למערכת הערכים המכוננת שלהם, יגיד שהמצב מאוד גרוע כי כמעט הכול נמחק. תלוי מאוד את מי אתה שואל".

- ומה אתה חושב?

"אני חושב שהמצב רע מאוד. אם הכוונה היא שהקיבוצים יהיו שכונות שיש בהן הרבה אנשים - אז כאלו יש הרבה מאוד בישראל ואין שום ייחוד בכך. הרבה מאוד מהאנשים שגרים בקיבוצים, גרים בהם כיוון שזה הנדל"ן הכי זול בארץ, כי בינתיים מובטח שם חינוך טוב מאוד לילדים, כי מקבלים בית צמוד קרקע וכי יש בהם זיהום מועט אם אתה לא גר בקיבוץ כמו הקיבוץ שלי (לווייתן הוא חבר קיבוץ עין המפרץ, הסמוך לבתי הזיקוק, ש' ס') ונראה שהכול טוב".

במקביל, לווייתן מציע להפריד בין יחס הציבור אל הקיבוצים כפי שהוא בא לידי ביטוי בליטופי התקשורת במהלך המלחמה בעזה לבין הרגשות האמיתיים כלפיהם. "אני באמת לא יודע איך הציבור תופס אותנו, אם כגיבורים או כקורבנות, או פשוט כפראיירים".

לגבי התפיסה העצמית של הקיבוצניקים, לווייתן חד משמעי יותר. לדבריו, רוב חברי הקיבוצים כבר אינם רואים את עצמם כמפריחי השממה, שומרי הגבולות, מגשימי האידיאל הציוני וכו': "הם רואים את עצמם כחלק מקהילה שצריכה להשיג מה שיותר", הוא אומר. "רוב הקיבוצים עברו שינוי מבני - שכר דיפרנציאלי, כל אדם לעצמו, הרבה מהמערכות החברתיות פשוט לא קיימות יותר.

"אין לי מושג מי האנשים שרואים בטלוויזיה וכתוב עליהם שהם 'תושבי קיבוץ זה וזה', ואי אפשר לדעת אם הם תושבי הקיבוץ או חברים בו, אבל אני מתרשם שהם תושבים ומשום כך הם עושים חישובי עלות-תועלת שבהם הם שואלים את עצמם אם שווה להם לסכן את החיים שלהם ואת חיי ילדיהם בשביל לגור ליד הגבול. חברי קיבוץ, אני מתאר לעצמי, שואלים את השאלה הזו פחות".

כשלווייתן נשאל על התגלות ערכי הרעות והסולידריות שבאו לידי ביטוי במהלך סבב הלחימה בקיץ, הוא מדגיש שרוב האקטים הללו נצפו מצדם של קיבוצים שיתופיים - כלומר כאלה שלא נעשו בהם שינויים ברוח ההפרטה. "קיבוץ משמר העמק, שקלט את בני קיבוץ נירים, הוא קיבוץ שיתופי פר אקסלנס; קיבוץ אורים, שקלט את קיבוץ נחל עוז, הוא קיבוץ שיתופי. זה לא מקרי. בזמנו, כשקיבוצים בצפון ספגו אש, זה היה ברור מאליו שקיבוצים רחוקים יותר יקלטו את האוכלוסיות שלהם. במלחמת ששת הימים, למשל, הקיבוץ שלי היה אמור לארח את אנשי גבעת עוז שנמצא ליד ג'נין, ואז, ביום הראשון של המלחמה, מטוס סורי זרק שתי פצצות בתוך עין המפרץ כי הוא כנראה חשב שהוא זורק אותן על בתי הזיקוק. מה שקרה זה שאנשי גבעת עוז התקשרו אלינו ואמרו לנו, 'אז תשלחו אתם את הילדים שלכם אלינו'. זה היה כל-כך מובן מאליו, שבכלל לא היה דיון על זה. עדיין, הקיבוץ הכי פחות שיתופי הוא יותר שיתופי מכל שכונה ממוצעת. לא צריך לשכוח את זה".

הגנום של האחריות ההדדית

גם פרופ' אסף מידני, חבר קיבוץ גבעת ברנר ומרצה בחוג למדיניות ציבורית במכללה האקדמית תל אביב יפו, סבור שהתקופה הנוכחית אינה טובה לקיבוצים: "מבחינה כלכלית ומבחינת פתיחת השערים שלהם והרצון של רבים להגיע ולהתגורר בהם, אפשר לומר שזו תקופה מצוינת לתנועה הקיבוצית; אבל זה לא בא מערכים של אחריות, של ערבות הדדית, של התיישבות, של חקלאות. זה מגיע מערכים של רצון לחיות במקום ירוק ואיכותי".

- איך פותרים את הבעיה הזו?

"אין ספק שהתנועה הקיבוצית צריכה להתחדש. אם אתה שואל אותי איך זה יקרה בעתיד, אז בעיניי זה צריך לכלול תנועות קיבוציות של ערבים ותנועות קיבוציות משותפות וכאלה שמביאות את הנגב לפריחה".

עם זאת, גם מידני אומר שהוא לא הופתע כלל מגילויי הסולידריות והערבות ההדדית שבאו לידי ביטוי במהלך מלחמת הקיץ: "אני הגעתי לגבעת ברנר כעורך דין צעיר וכקפיטליסט מצוי ובחרתי לחיות פה כי מצאתי פה חברה עם ערכים. אמנם החברה הזו נמצאת בתקופה של שינוי, אבל עמוד השדרה של ההתגייסות, של האחריות ושל המבט על טובת הקהילה, ממש מוטבע בגנים. גם אם מישהו חוזר לקיבוץ כדי לחיות קרוב להורים וכי הוא רוצה את איכות הסביבה שלו, הגנום הזה של האחריות ההדדית עדיין קיים בו".

למרות זאת, מידני אינו שבע רצון באמת. "אני לא רוצה את זה כהתנהגות שמאפיינת מצבי חירום ומשברים, אלא כמנטליות רגילה. אני רוצה שכשאני אצא החוצה לשבילי הקיבוץ, אני אראה את הערכים הללו. אני רוצה לראות אותם בפגישות של יום שישי, ובמוזיאון. אני רוצה לראות את זה מסביבי. יש קיבוצים שבהם זה שם ויש כאלו שבהם זה ממש לא שם".

מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, שחוקר את התנועה הקיבוצית זה שנים כהיסטוריון, ושבעבר עמד בראש התנועה הקיבוצית, מסביר שהמלחמה האחרונה החזירה את קיבוצי מה שמכונה "עוטף עזה" למעמד של יישובי ספר. "הספר והפריפריה זה אותו מקום", הוא מסביר, "אבל בספר אנשים מבינים שהעובדה שהם עומדים בחיץ בין הסכנה לבין היישובים שנמצאים יותר פנימה, היא דבר שמגדיר אותם. אמנם תל אביב והמרכז חטפו, אבל לכולם התברר שהקרבה לעזה היא ממש מסוכנת. שאי אפשר להתגונן שם מפני המרגמות, ושעם המנהרות של החמאס אפשר להגיע רק אל המקומות הקרובים לגבול. הדברים הללו סימנו את השחיקה של תפיסה שהייתה מקובלת בשנים האחרונות ביחס לקיבוצים: שהם נגמרו. כל הדברים הללו גיבשו תמונה יפה, אבל אני חושב שזה יכול לעבור תוך יום. אני מציע לא להיות שחצנים, כי עדיין המתח בין הרעיונות של הקיבוץ לצורה שבה החברה הישראלית מתנהלת הוא גדול מאוד".

יש סיכוי לדור ההמשך

מלבד השאלה האידיאולוגית, הנושא הבוער ביותר לקיבוצים הוא עתיד הקרקעות. פרופ' לווייתן מציע לא לעצור את הנשימה עד ליישום ההסכם שנחתם לאחרונה, אולם הוא מרשה לעצמו להביע שביעות רצון מסוימת: "ההחלטה הזו מחזקת את נקודת הראות הקיבוצית ונותנת את הבעלות או את זכות החכירה לקיבוץ ולא לפרט, ואני מתאר לעצמי שהרבה חברים לא כל-כך שמחים על זה, כי זה אומר שהם לא יוכלו להעביר בירושה את הרכוש שלהם או למכור אותו. אבל אם רוצים לשמר את הקיבוץ כיחידה שיתופית לפחות ברמה מינימלית, אז יש לזה הרבה יתרונות. עם זאת, צריך לחכות ולראות איך הדברים יתפתחו".

לווייתן אינו שש להתנבא לגבי עתידו של הקיבוץ, אולם אומר כי כאופטימיסט, הוא מזכיר לעצמו מעת לעת כי "מעל 50 קיבוצים הם קיבוצים שיתופיים ורבים מהם הם כאלה לא מתוך אינרציה אלא מתוך כוונה, והם מנסים להתמודד עם האתגרים שמציבה בפניהם החברה החיצונית מתוך נקודת ראות של עקרונות הקיבוץ.

"העניין השני שמראה שקיים סיכוי לעתיד הקיבוץ הוא שיש תנועה של אלפי צעירים שמאוגדים במה שנקרא 'תנועת המחנכים', שחיים בקיבוצים עירוניים במקומות שונים בארץ ועוסקים בחינוך כדי להביא לידי שינוי חברתי. תפיסת העולם של האנשים הללו היא מאוד קיבוצית וחברתית וסולידרית. אם אתה נזכר שהקיבוץ הראשון לפני 104 שנים הוקם על-ידי 11 איש ואתה רואה מה קרה עם הרעיון הזה, אז אתה יכול לחשוב שהנה זה קורה שוב. לא צריך לבנות על זה שבנים ימשיכו את מעשה האבות אלא שאנשים שתפיסת העולם שלהם והאמונה שלהם היא כזאת, ייבנו את הרעיון מחדש".

פרופ' מידני אינו אופטימי במיוחד לגבי עתיד הקיבוצים במתכונת שבה אנו מכירים אותם, אולם הוא אומר שהוא שמח שחלק מהערכים שעליהם מושתתת צורת החיים הזו זכו לכבוד המגיע להם מצד הציבור בישראל: "אתה מבין את הקטע? כשיש מלחמה ואנשים נהרגים אומרים שזו תקופה טובה לקיבוצים", הוא אומר בצחוק מריר. "גם אם הנסיבות לא נעימות, כנראה שהערכים שביסוד התנועה כמו ערבות הדדית ואחריות הם משהו שחסר לחברה הישראלית ולכן המערכת החברתית מעוניינת לקדם אותם".

על אף שנראה שהקיבוצים זוכים לכאורה לרוח גבית בעניין, מידני אומר כי הוא פסימי לגבי יישום של החלטת רשות מקרקעי ישראל. "המערכת בנויה בצורה שמעניקה לרשות כוח עצום ובלבדי", הוא אומר. "אני לא צופה יישום של ההחלטה במתכונת הקיימת כי זה תלוי במערכת פוליטית חברתית שמובנית בכיוון של כסף, בעוד שערכי התנועה הקיבוצית הם כאלו שכשאתה מבטא אותם בחברה הישראלית, אתה נתקל במקרה הטוב בזלזול ובמקרה היותר פופולרי בקריאות גנאי וביטול. אנשים אומרים לעצמם, 'הם בחרו לחיות באזורים הללו'. הם אפילו לא רואים את התרומה של התנועה הקיבוצית. בסופו של דבר, זו החלטה של ראש הממשלה והוא יכול לומר שלא מתאים לו לסגור את העניין של התנועה הקיבוצית כי זה לא כוח אלקטורלי מבחינתו, אבל הייתי רוצה לומר לו שיש בתנועה הזו גוונים שונים - יש אנשים שמצביעים גם לעמדות שלו. מעבר לזה, במנטליות של תנועת הליכוד יש ערכים, שמה לעשות, התנועה הקיבוצית היא זו שמייצגת אותם. וחוץ מזה - זה הזמן לעשות צדק היסטורי, ואם צוק איתן זו הסיבה, שתהיה זו הסיבה".

כשצור נשאל אם יחסי הציבור המצוינים שמהם נהנו הקיבוצים במהלך המלחמה ולאחריה יתרגמו את עצמם לעלייה בכוח המשיכה של האידיאולוגיה השיתופית, הוא דווקא מביע אופטימיות: "הדברים הללו קרו הרבה לפני המלחמה. קודם כול, יש גם בערים קבוצות שיתופיות ומכינות קדם צבאיות וקבוצות שבנויות על העקרונות של הקיבוץ מהרבה בחינות. אנשים רבים באים לעבוד בחקלאות וזה משהו שחלק ממנו יכולת לראות במחאה החברתית. המלחמה רק האירה את הדברים הללו. אני חושב שאם היו אפשרויות בקיבוצים מבחינת בנייה, היו קורים בהם הרבה מאוד דברים. הקיבוצים היו גדלים ועושים הרבה מאוד דברים שהם לא עושים היום. אבל זה לא רק זה - אני בהחלט חושב שיהיו פעילויות 'קיבוציות' בעיר של בני המעמד הבינוני ובני שכבות המצוקה. אני חושב שתהיה תזוזה לכיוון החזון של הקיבוץ כמו שיהיו בתוך הקיבוצים התפוררויות ואכזבות".

 תקופת שיא