מכירים את הבדיחה על היהודי שהולך לגן חיות, נעצר ליד כלוב הג'ירפות, מסתכל, מסתכל, מסתכל, ואחרי חצי שעה פוסק: "אין חיה כזו..!". לא מכירים? טוב, כנראה חוש ההומור שלכם טוב משלי ואינו מורכב (גם) מבדיחות קרש יהודיות עבשות. זה מזכיר לי איך לפני לא מעט שנים ישבתי בסלון ביתו של דודו בבלי, מי שהיה אז מעסיקי בחברת יבוא האלכוהול י.ד. עסקים. הוא הציע לי כוסית וויסקי, ואני כמובן הסכמתי. ואז הוא ניגש לארון והוציא בקבוק שהתווית שלו הייתה צהובה מאוד ואפילו דהויה משהו. הבטתי ארוכות בבקבוק ולפתע הרגשתי כמו היהודי מהבדיחה הנ"ל. מישהו שמתבונן במשהו שאינו קיים. או כך לפחות הוא חושב.
הוויסקי שהונח על השולחן היה ברוכלאדי (Bruichladdich, 1981). ולא, לא שנת הזיקוק הוותיקה היא שגרמה לי לפליאה גדולה כל-כך, אלא משהו בסיסי הרבה יותר. המזקקה עצמה, למיטב שידעתי, לא הייתה קיימת. אסביר. ברוכלאדי שבאי איילה (Islay) שלחופי סקוטלנד היא מזקקה שעד כמה שידעתי עברה מן העולם. נסגרה. ולכן, אף שהבנתי שהוויסקי הזה יוצר כנראה לפני הסגירה, הייתה זו בעיניי הזדמנות מצוינת לטעום חתיכת היסטוריה מזוקקת. וויסקי ממזקקה שאינה קיימת עוד. עד כמה שאני מסוגל לזכור, הוויסקי עצמו היה מצוין.
מה רבה אם כן הייתה שמחתי לגלות לפני כמה שנים שמזקקת ברוכלאדי נפתחה שנית. לא רבות הן המזקקות שזוכות לסיבוב שני אחרי סגירתן. מזקקת ברוכלאדי נוסדה ב-1881 על-ידי האחים ג'ון, וויליאם ורוברט הארווי. פירוש שמה המוזר הוא "חוף מסולע". ברוכלאדי היא אחת משמונה המזקקות באי המפורסם, מכה של חובבי הוויסקי הכבד, המעושן ועתיר טעמי הכבול (Peat). המזקקות האחרות באי, חלקן כמובן מפורסמות הרבה יותר, הן לאגבולין, בואומור, ארדבג, לאפרוייג, קאול אייל, בונאהייבן, ו-Kilchoman.
בזמנה, בסוף המאה ה-19, הייתה המזקקה הזו יצירת מופת מודרנית קטנה, בנויה מאבני ים ויצרנית של וויסקי איכותי במיוחד, שזוקק באביקי זיקוק גבוהי צוואר. אלה סיפקו וויסקי מקורי וטהור במיוחד. במהלך שנותיה החליפה המזקקה לא מעט בעלים, וב-1994 נסגרה בשל חוסר באמצעי ייצור. בסוף שנת 2000, כמעט נגד כל הסיכויים, כאמור, נפתחה המזקקה שוב, ולמרות הטלטלות הרבות שעברו עליה, הצליחה המזקקה לשמור על רוב הציוד מהמאה ה-19.
בעליה החדשים שכרו את שירותיו של ג'ים מקיואן, מזקק אגדי שמאחוריו יותר מחמישים שנים בתעשייה, ומי שעבד כבר בגיל 15 במזקקת בואומור, השכנה המפורסמת. יחד איתו יצאו לדרך חדשה ויוצאת דופן בפילוסופיית הוויסקי שלה. אנשי ברוכלאדי בגלגולה החדש מנסים ליצור וויסקי שהוא ראי המקום שבו הוא מיוצר. טענה די בסיסית אמנם, אלא שלטענתם לא כך נוהגת רוב התעשייה בימינו. הם משתמשים אך ורק בשעורה סקוטית מקורית, חלקה אף מהאי איילה עצמו וחלק אפילו אורגני. גימיק נחמד, אך עדיין גימיק, אם יורשה לי. המים שלהם מגיעים כמובן מהאי עצמו, מאיכר שכן. הם מיישנים את הוויסקי על האי עצמו ולא במחסנים ב"יבשת" הסקוטית. שוב, הליכים קלאסיים שהלכו ונשכחו עם הזמן.
אלא שכל אלה הם לטעמי עניינים טכניים בלבד, חשובים ככל שיהיו. מה שבאמת מעניין, ולטעמי הפרטי גם קצת מעצבן לפעמים, הוא התוצאות. מכיוון שפילוסופיית הייצור של אנשי המזקקה היא מאוד קיצונית, כך הוא גם הוויסקי שלהם. וויסקי אורגני זה משעשע, אבל וויסקי שהוא הכי Peaty (עשיר בטעמי כבול) טוב בעיניי רק כגימיק, בפה זה פשוט אסון. לא כולם כאלה, חלקם מרתקים, אבל בכל מקרה מדובר במזקקה יוצאת דופן עד מאוד.
טעימה / וויסקי ברוכלאדי
The Organic Scottish Barley. בבקבוק הוויסקי המכוער ביותר שראיתי מימיי, כזה שמזכיר בקבוק של חומר ניקוי אקולוגי, מסתתר הוויסקי האורגני של המזקקה, משעורה סקוטית אורגנית ואורגינלית. אחרי שנפטרים מכל המכשלות הללו, נותרים עם וויסקי בעל ריח גבינתי ומרתיע משהו, אבל טעם נעים הרבה יותר, ייחודי וטעים, על אף מוזרתו היחסית. לא מעושן כמעט בכלל, וזה טוב. או שתאהבו או שתשנאו, וגם מפתיע בעידונו אל מול אחוזי האלכוהול האימתניים. 50.2% אלכוהול. 96 דולרים בדיוטי פרי. כן, רק שם ניתן להשיג את הברוכלאדיס
Bere Barley 2006. וויסקי מזן שעורה "היסטורי", שממנו זוקקו כנראה סוגי וויסקי מסוימים כבר לפני מאות שנים. אלגנטי, מורכב ועדין יחסית, למרות אחוזי האלכוהול הגבוהים, והכי חשוב, לטעמי כמובן, לא מעושן מדי. 50% אלכוהול. 85.5 דולרים
Port Charlotte PC11. מאוד-מאוד מעושן ו"כבולי" (כבול, Peat, חומר הבעירה הטבעי המשמש לייבוש ולעישון גרעיני השעורה המונבטת, הלוא הוא ה"מאלט" המרכיב כל וויסקי). ועדיין לא כבד מדי, באופן מפתיע. 59.5% אלכוהול, 150 דולרים
Octamore. "אגרוף ברזל בכפפת קטיפה", כך מכנים את הוויסקי הזה יוצריו. כפפת הקטיפה היא כינוין של חביות הקוניאק המשמשות ליישונו. אגרוף הברזל הוא כנראה העובדה שזהו לדברי המזקקה הוויסקי הכי "כבולי'" (Peated) בעולם. לטעמי זו לאו דווקא נקודה להתגאות בה, אבל מי שאוהב וויסקי בנוסח הזה יתענג מאוד על המפלצת המורכבת ורבת הרבדים, המריחה כמו תערובת מוזרה של זיעה וגבינה. 58.2% אלכוהול, 186 דולרים
Black Art 4 1991. וויסקי בן 23, שהוא בעיני המאסטר בלנדר האגדי ג'ים מקיואן, יצירת המופת שלו, והדנ"א של ברוכלאדי. לא "כבולי", עם טעמים חריפים, מוזר ויוצא דופן. 49.2% אלכוהול, 340 דולרים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
