מחאת הכרטיסים: האוהדים - נרקומנים; הבעלים - חולבים אותם

1. עונת 2014/15 עשויה להיזכר כעונה שבה האוהד הישראלי ביצע קפיצת מדרגה מתבקשת אחרי תקופה ארוכה של תרדמת והתקרבנות.

המחאה שתפסה תאוצה השבוע בנוגע למחירי הכרטיסים היא מהמוצדקות שנראו כאן. הקהל בליגת העל הוא הפרה החולבת של בעלי הקבוצות: אלו ההכנסות הכי בטוחות שלהם. נורא פשוט להיכנס לכיס של לקוחות שבויים. זה גם די ברור למה הבעלים מתעקשים על מקור ההכנסה הזה: בימים בהם הטוטו (שוב) מאיים לחתוך בהסכמי השיווק, חוזי השידור סגורים עד קיץ 2016 ולא מסתמנת עלייה במכרזים החדשים, ההתאחדות בגירעון עתק והמינהלת יורדת על הברכיים בשביל עוד טיפה תקצוב - צריך להביא כסף מאיפשהו.

אז למה שלא יגייסו ספונסרים? בדיחה טובה: החברות הגדולות במשק מתרחקות מהמותג החבוט שנקרא ליגת העל כמו מאש - הרבה באשמתם הישירה של אותם בעלי קבוצות, שכבר שנים כושלים במאמצי השיווק שלהם. למלא את הבורות שנוצרו בספרי החשבונות באמצעות אותם נרקומנים שלא יכולים להעביר אף שבת בלי להגיע לאצטדיון זה הרבה יותר קל ובר-ביצוע.

השאלה האם כרטיס למשחק כדורגל צריך לעלות כמו כרטיס לסרט בסינמה סיטי, או פי שניים יותר, או אולי בכלל כמו כרטיס לשלמה ארצי בקיסריה - היא התפלספות לא רלוונטית. אפשר לקחת את הדיון הזה לעוד אלף כיוונים (למשל: האם ארבעה כרטיסים בודדים למשחק כדורגל בישראל צריכים לעלות כמו מנוי לעונה שלמה ביציע העמידה של באיירן מינכן באליאנץ ארנה?).

כדי להצדיק סחטנות, אפשר לסובב את המציאות כך שתתאים לאג'נדה. הפועל ת"א התלוננה לאחרונה כי הוצאות האירוח של הדרבי בגביע הטוטו היו גבוהות מההכנסות ממכירת כרטיסים. ברור, יש שוטרים, יש סדרנים, ויש שכר שמנהל האירוע צריך לקבל, ויש השכרת מחסומים מסביב לבלומפילד והשכרת חניות לאח"מים, ולפעמים אוהדי הפועל מתפרעים וגורמים למועדון לספוג קנסות - והכל נופל על הקבוצה המסכנה. אבל באותה נשימה, אותה קבוצה התעלמה בתלונות שלה מטור ההכנסות שהדרבי בגביע הטוטו יצר לה באמצעות למעלה מ-5,000 מנויים. מה, הכסף של המנויים הוא וירטואלי?

כדי להצדיק סחטנות, אפשר לסובב את המציאות כך שתתאים לאג'נדה. נלחצו בעלי הקבוצות מעמודי הפייסבוק הפעילים ומארגוני האוהדים שהודיעו על החרמות משחקי הפתיחה של הליגה - אז רצו לכנס אתמול (ד') "פגישת חירום" ולייצר ממנה רפורמת מחירים מקיפה. ישבו שלוש שעות במשרדים של יורם באומן ובסוף יצאו משם עם אמירה לתקשורת ש"הכרטיסים לרוב משחקי הליגה יהיו במחיר אחיד של 50 שקל". רק שהקריטריונים למשחק שיתומחר ב-50 שקל מאד קשוחים: אסור שאחת מ"חמש הגדולות" תהיה מעורבת בו (הערת צד: נחמד שהפועל ב"ש הפכה פתאום לקבוצה "גדולה". לפני 16 חודשים היא ניצלה מירידת ליגה); וכמובן אסור שיהיה מדובר על משחק במסגרת הפלייאוף. כך שמפה לשם, הרפורמה שבעצם עברה אתמול היא כזאת: מתוך 182 משחקי כדורגל בעונה (רק בעונה הסדירה, עם הנחת פלייאוף מיוחדת למינהלת) - ישנם רק 72 משחקים בהם מחיר הגג הוא 50 שקל. ככה, מפה לשם - פחות מ-40% ממשחקי הליגה הוגדרו פתאום כ"רוב משחקי הליגה".

כיוון שכל המחירים שהוזכרו כאן אפילו לא כוללים עמלות משרדי כרטיסים - לא נותר אלא לאחל למשמרות המחאה החדשות הצלחה מרובה. אם הסיפור הזה יחזיק מעמד ויתפוס, אם האוהדים לא יהיו ג'אנקים לראשונה בחייהם ויעמדו על שלהם - זו עוד עשויה להיזכר כעונת הקוטג' של הכדורגל הישראלי.

2. התעלומה של ליגת העל היא מקרה על-סף הבלשי: למה אף פעם אין פה תחרות צמודה על אליפות? ב-15 העונות שעברו מאז תחילת המילניום (1999/00-2013/14), הפער הממוצע בין האלופה לסגניתה עמד על 8.8 נקודות. ב-40% מהעונות, כולל שלוש האחרונות - הפער היה דו-ספרתי. רק פעמיים הוכרע התואר במחזור הסיום או בזה שלפניו (כשבאחת מהפעמים, הפועל ת"א 2009/10 - הוכרעה האליפות בהתקפה האחרונה של העונה - אבל אחרי שיטת הקיזוז).

בגרמניה, עם כל היתרון הכלכלי האדיר של באיירן והשליטה מרובת העשורים שלה על הבונדסליגה - הפער הממוצע ב-1999/00-2013/14 בין האלופה לסגניתה עמד רק על 8 נקודות. בפרמיירליג 7 נקודות, באיטליה 7.2, בספרד רק 6.2. גם בליגות שקצת יתר דומות לנו מבחינת סדרי הגודל - אוסטריה ודנמרק - יש יותר דרמה במחזורי הסיום (בשתיהן הממוצע הוא 7.1). נזכיר גם שבכל הליגות הנ"ל לא היו שנתיים של קיזוז בין 1999 ל-2014.

אין איזה חולי ישראלי ספציפי שאפשר להצביע עליו שיסביר את הנתונים האלו. אבל דבר אחד בטוח: ליגת העל זקוקה באופן נואש למאבק. לא בהכרח כזה שכרוך בנפילה של מכבי ת"א: בשיא שנות השליטה של הבולס ומייקל ג'ורדן ב-NBA, אמר הקומישינר דאז, דייויד סטרן, כי "אין לי בעיה שהם ייקחו 10 אליפויות רצופות - אבל לטובת המותג של הליגה, חשוב שיהיה להם קשה לעשות את זה". הכדור במגרש של יעקב שחר ואלונה ברקת.