על ספידים: כך התנפחה כלכלת ליגת העל בעשור החולף

לפעמים הצורה הכי טובה למדוד את הדרך שעבר הכדורגל הישראלי היא לחתוך אותו בשתי נקודות זמן. מאחר שאת הרמה קשה לבחון במדדים אובייקטיביים (אוהדי חיפה בטוחים שהקבוצה של 1993/94 הייתה הגדולה אי פעם, אוהדי נתניה ישבעו שזו הקבוצה של 1982/83, במכבי יילכו כנראה לעונת האובארוב-ברומרים 1994/95), אפשר לנסות ולראות כמה הוא השתנה במונחים כלכליים.

בפרק זמן של 10 שנים, מתברר, השתנתה הליגה בצורה קיצונית בעיקר בטור ההוצאות. ההשקעה בקבוצות עלתה באופן דרמטי, המשכורות שמשולמות לשחקנים זינקו. הסיבות העיקריות: הניסיון של קבוצות לזכות באליפות ולהיכנס לכסף הגדול של ליגת האלופות או לפחות לליגה האירופית הביאה להשקעה חסרת תקדים של בעלים; ההתעייפות של כמה מהבעלים המקומיים מהרכבת חסרת ההיגיון, שהביאה לכניסה של פראיירים חדשים ובעלי הון זרים.

אז מה השתנה בעשר שנים שבין עונת האליפות 2004/05 של מכבי חיפה לבין עונת האליפות 2013/14 של מכבי ת"א?

***

כמה כסף צריך כדי לזכות באליפות? לפני עשור הוציאה מכבי חיפה של יעקב שחר 45 מיליון שקל כדי לחגוג תואר. אם רוצים לקחת את זה עוד שנתיים אחורה (2002/03), אז מכבי של לוני הרציקוביץ' והמאמן הצעיר ניר קלינגר הסתפקה ב-31 מיליון כדי לקחת אליפות. עשר שנים קדימה והמספרים אחרים לגמרי: מכבי ת"א של גולדהאר עשתה את זה בעונה הקודמת עם 104 מיליון שקל. בחמש העונות האחרונות התקציב הממוצע שנדרש כדי לקחת אליפות, וזה כולל גם את עונת האליפות של עירוני קרית שמונה הקטנה - מסתובב באזור ה-65 מיליון שקל.

הזחילה כלפי מעלה בתקציבים לא קשורה רק לקבוצה או שתיים שמתמודדות על אליפות - היא גוררת את כולם: בעונת 2004/05 סך ההוצאה הכספית של חמש הקבוצות שסיימו במקומות הראשונים (מקומות 1-5 בטבלה) הסתכמה ב-110 מיליון שקל; בעונה שעברה? 292 מיליון שקל.

"ארבע הגדולות" המסורתיות של הכדורגל הישראלי (מכבי ת"א, מכבי חיפה, הפועל ת"א, בית"ר), למרות הרבה בעיות כלכליות לאורך העשור האחרון אצל השתיים האחרונות - ממשיכות להגדיל תקציבים: בעונה שעברה הוציאו ארבע הגדולות 262 מיליון שקל, לעומת 131 מיליון בעונת 2004/05.

 כך גדלנו, איך השתנתה ליגת העל בתוך עשור

השינויים במפת הבעלות הכניסו הרבה אוויר למערכת בכל פעם מחדש. מאז 2007 עזבו 11 בעלים קבוצות ששיחקו בליגת העל; בדרך כלל בעל הון חדש שנכנס למערכת נשאב לטירוף, מתחיל להזרים כספים, עד שההכרה חודרת לראשו והוא מתחיל לחתוך; בעשור האחרון היו ארבעה בעלים זרים שנכנסו לכדורגל הישראלי (גאידמק, שניידר, יאמר, גולדהאר) וגררו אותו כלפי מעלה עם כספים שלא הכרנו מעולם. בעונת 2004/05 לא היה ולו בעלים זר אחד בכדורגל, והשמות שעזבו מאז נשמעים כמעט מיתולוגיים - לוני הרציקוביץ', סמי סגול, מאיר פניג'ל, אלי זינו. נכון להיום נשאר בעלים זר אחד (גולדהאר), שהנוכחות שלו עדיין ממשיכה לגרור את כולם כלפי מעלה.

בשנתיים האחרונות הנוכחות של הטייקון הקנדי גרמה למתחרות להציע שכר גבוה יותר לשחקנים על מנת שאלו לא יתפתו לכסף הגדול של קרית שלום. ואכן, מי שנהנה בעשור האחרון הם השחקנים: המשתכר הבכיר בעונת 2004/05 היה אמיל אמבמבה שקיבל במכבי ת"א חוזה שנתי של 2.5 מיליון שקל. השכר הזה בקושי היה מכניס את החלוץ הקמרוני לחמישיית המרוויחים של 2013/14 אותה הוביל ברק יצחקי עם 5.03 מיליון שקל.

חמשת המשתכרים הגדולים של 2004/05 (אמיל אמבמבה, שמעון גרשון, ג'ובאני רוסו, אבי נמני ועידן טל) הרוויחו ביחד 11.1 מיליון שקל, לעומת 17.4 מיליון שקל שהרוויחה החמישייה של 2013/14. עידן טל שסגר את החמישייה הגדולה לפני עשור בזכות 1.8 מיליון שקל שקיבל ממכבי חיפה, היה מדורג עם השכר הזה בסביבות המקום ה-20 ברשימה של העונה שחלפה.