עם שתי מצלמות, הרבה אלכוהול, 8 שחקנים צעירים וללא תסריט, יצאה הבמאית רוני קידר (30) לצילומי הסרט "סופעולם" - סרט על חברים שמתכנסים יחדיו שעות ספורות לפני שכדור הארץ נחרב. התוצאה: סרט מעולה ומעורר מחשבה, המותיר תחושה של בדידות וניכור, ושל טבע אנושי מקולקל.
בראיון ל"גלובס" מספרת קידר ("ג'ו ובל"), אחת היוצרות הייחודיות והמרתקות בקולנוע הישראלי, על עשיית סרט, המושתת על אלתור, ושרובו צולם תוך לילה אחד, בתקציב של 20 אלף שקל.
לדברי קידר, לא התקציב היווה את הקושי בהפקת הסרט, וגם לא העובדה שאין תסריט. הקושי היה בעיקר המעמסה הנפשית של השחקנים, שבא לידי ביטוי גם בתום הצילומים.
"אמרתי לשחקנים - זה הלילה האחרון בחיים שלכם. לא של הדמויות - שלכם. אם אתם רוצים לעשות משהו לפני, תעשו. חלק לקחו את זה ברצינות", משחזרת קידר את תהליך ההכנה לצילומים, שארך שבוע - החל מהרגע שבו לוהקו השחקנים ועד הטייק הראשון. קידר: "כתבתי להם: 'זה אני, אתם ושני צלמים. אין עוזר במאי. אנחנו עושים משהו ביחד. תסמכו עליי. זו הבקשה היחידה'.
"יומיים לפני הצילומים שלחתי להם תיאור דמויות. מההיכרות שלי איתם, כתבתי להם דמויות שהם מפחדים להיות בחיים. מן תרגיל מלוכלך כזה. משהו שירתיע אותם. בכל תיאור דמות היה טמון הפחד הכי גדול של אותו אדם מההיכרות שלי איתו". קידר מספרת שההיכרות שלה עם השחקנים היא עמוקה. כל השמונה הם חברים קרובים שלה, ועם חלקם עבדה בעבר. בין השחקנים: סיוון לוי, זוכת פרס אופיר אשתקד, בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר (עבור "שש פעמים"), ניתאי גבירץ ("כנפיים שבורות"), יותם ישי ("רוק בקסבה"), וגפן גנני, בתפקיד ראשי ראשון (קידר: "גפן היא יצירת מופת בעיניי").
- קידר, אמרת שכיוונת את השחקנים לפחדים שלהם. הם הבחינו בזה?
"הם לא שאלו יותר מדי שאלות. נאמר להם לא לשאול שאלות".
- מה קרה אחרי הצילומים?
"בשבוע שאחרי הצילומים כל הזמן דיברתי איתם, והיה להם מאוד קשה אחרי החוויה הזו. גם כי היה על הסט אלכוהול אמיתי ואלכוהול לא אמיתי. וכולם בחרו את האלכוהול האמיתי. אז הרבה סיימו חולים ומקיאים, וגם נפשית היה כל-כך קשה לחוות את הערב הזה. לאנשים היה ממש קשה להתאושש. הייתי איתם בקשר יומיומי. וברגע שהבנתי שכולם ממש נטרפו מזה, החלטתי לצלם 'מייקינג אוף', ופשוט הזמנתי את כולם אליי, ושאלתי איך הייתה החוויה הזו. הם דיברו על המחשבות שלהם לגבי זה, והחומר היה כל-כך מרתק, שהכנסתי אותו לתוך הסרט".
- הפתיעה אותי הבחירה של הדמויות - להעדיף להתקבץ בין חברים, ולהיפרד טלפונית מהאנשים הכי קרובים אליהם - הורים ואחים, במקום להיות איתם.
"הערך המשפחתי השתנה. הבחירות שפעם היו ברורות מאליהן, כבר לא כאלה. אני יודעת שאם אשאל את רוב החברים שלי עם מי הם ירצו להיות ברגע האחרון, זה יהיה עם חברי נפש שלהם, עם בני הזוג שלהם ועם הילדים שלהם. זה לא יהיה עם ההורים שלהם".
- איך את מסבירה את זה?
"אנחנו חיים בעידן אינדיבידואליסטי שבו אנחנו עצמנו חשובים, ובשביל להיות אנחנו, אנחנו צריכים להתרחק מהמשפחה, ולחיות בסביבה שאנחנו בונים לעצמנו, שזה בני הזוג והחברים. אנחנו רוצים להתרחק כמה שיותר מאיפה שבאנו, כדי לבנות את עצמנו".
- בבית החדש הזה, בסביבה של החברים - אפשר להרגיש ביטחון מלא?
"לא. הכול נורא נזיל. בכל רגע נתון אנשים יכולים להפנות את הגב אליך. אי-אפשר לסמוך על שום דבר. זה שיעור מאוד עצוב ומאוד חשוב. כל מה שבא יכול ללכת. בין אם זה אנשים, בין אם כסף, בין אם זה הצלחה".
- אין משהו להיאחז בו?
"כלום".
שינויים חשובים
"סופעולם" יוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל "אוטופיה" לסרטי מדע בדיוני, פנטזיה ואימה, שייפתח במוצ"ש הקרוב ויינעל 10 ימים אחר-כך. השנה ערך הפסטיבל כמה שינויים חשובים: ראשית, הוא גדל - יותר מ-60 סרטים מכל העולם ומישראל ישתתפו בו, זאת נוסף לכמות מרשימה של אירועים שיעסקו בתרבות ואמנות דיגיטלית ובמבט אל העתיד, ובראשם כנס החדשנות, במסגרת שיתוף הפעולה בין הפסטיבל לבין אירועי DLD Tel Aviv Innovation Festival - מיזם של היזמים ד"ר יוסי ורדי והוברט בורדה. זו גם ככל הנראה הסיבה שבגללה הפסטיבל שינה את מועדו שכן עד השנה הוא התקיים במהלך חול המועד סוכות, והתנגש עם פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה. סרט הפתיחה של "אוטופיה" הוא "תאוריית האפס", סרטו החדש של טרי גיליאם.
עוד סרטים מומלצים בפסטיבל
■ "קילרס"
בימוי: האחים מו (יפן/ אינדונזיה, 2014)
השפעות הקולנוע האמריקני ניכרות היטב בסרטם החדש של האחים מו היפנים. ההנאה מהאכזריות והאלימות הרצחנית המסוגננת הן יותר מאשר מחווה לבמאי קוונטין טרנטינו. מבנה העלילה הצפוי מראש תואם את נוסחת המותחן האמריקני, כשאותו הדבר חל גם לגבי הפגמים בעיצוב הדמויות הראשיות - אחד הגיבורים הוא איש עסקים צעיר שיש לו דחף בלתי נשלט לרצוח, והיה מתבקש לצפות בו בעסקיו, ולו כדי לבחון כיצד הוא שולט בעצמו וכיצד הוא עושה עסקים. הגיבור השני הוא עיתונאי (עם יותר מדי זמן פנוי, ובלי דד-ליין) שבמקום להתחקות אחר הרוצח, מחקה אותו. יחד עם זאת, הסרט מרתק ומהנה מתחילתו ועד סופו.
■ "מסווג חריג"
בימוי: בועז ארמוני (ישראל, 2014)
תיאורטיקנים מקומיים לבטח עוד יתמקדו בהשפעות של השירות הצבאי על בחירות פילמאיות לא שגרתיות - בדגש על סרטי אימה. לא צריך להיות פסיכולוג בשביל להבין את מקורות ההשראה. שלוש שנים בצה"ל מספיקות די והותר. "מורעלים", "בשר תותחים", וכעת "מסווג חריג", שלושת חלוצי תת-הז'אנר הייחודי שנבט לאחרונה: "סרט אימה צה"לי" - אימצו מאפיינים דומים: העלילה מתרחשת בבסיס צבאי, שמטבע הדברים מוצג כמקום מנוכר, כמעט נטוש, שבו הבדידות היא אויב, אבל לא רק - החיילים הקרביים הם גברי אלפא רפי שכל, ואם ללמוד מ"מורעלים" ומ"מסווג חריג", הגיבור הוא ג'ובניק חנון שעובר שינוי, תוך שהוא "מכניס" לחיילים הקרביים. "מסווג חריג", שהוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים האחרון, כתוב ומשוחק היטב, והוא בהחלט מעורר אימה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.