הפרופורציות של לבייב ושלנו

לא מעט אנשים שפגשנו בימים האחרונים סיפרו כי השתוממו לראות את האחוזה המפוארת שמקים כעת לב לבייב בסביון (ותמונותיה פורסמו בשבוע שעבר). העסקה לרכישת 40 דונם ביישוב היוקרתי נסגרה אמנם כבר ב-2006, אבל אנשים רבים היו משוכנעים שהרבה מאוד השתנה מאז.

המשבר הגדול בכלכלה העולמית; הסדר החוב שטרם הסתיים; ההכאה הפומבית על חטא החמדנות, שהוביל גם יזם מוכשר כמו לבייב לרכישות יקרות מעבר לים (מגדל השעון, מגדל הטיימס ועוד "מותגים" שנרכשו ללא קשר לערכם האמיתי); החברים הרבים שנפלו בדרך (כמו השותף שעיה בוימלגרין, אותו פגש בשיט של יהודים חרדים לאיים הקריביים, או מוטי זיסר, גם הוא תושב בני ברק לשעבר, שהאחוזה שהקים בפתח תקווה נחשבת לתחילת איבוד הפרופורציות שהוביל אותו להתרסקות) - הבטיחו לייצר לנו "טייקונים" מסוג חדש. צנועים יותר. מודעים יותר לאנשים "הרגילים" שחיים סביבם.

היינו גם בטוחים שלבייב עצמו מצטער על הבית שרכש ב-2007 בלונדון. בית שעלה לו 70 מיליון דולר (35 מיליון ליש"ט) וכלל בין היתר, לפי פרסומים באנגליה, גרם מדרגות בעלות של 750 אלף ליש"ט, בריכה שהופכת בלחיצת כפתור לאולם נשפים, אריחי זהב, פסיפסים, ומערכת מיזוג ובידור "שניתן לשלוט בה גם מיאכטה באיים הקריביים". אחרי יום, שבוע, או לכל היותר שנה, היינו בטוחים שהחרדי הנדבן יבין שאין באמת מה לעשות עם כל השפע המיותר הזה. שעדיף לשים את הכסף במקומות מועילים יותר מאשר באחוזות גדולות ונוצצות מדי בלונדון או בסביון.

אוי, כמה שאנחנו נאיבים. לאו דווקא בנוגע ללבייב, אלא לא פחות מכך בנוגע לעצמנו. האם משהו השתנה בנו בעקבות המשבר העולמי? האם בני האדם באמת יודעים לחזור לפרופורציות, או שתמיד הם ישכנעו את עצמם שהם פשוט זקוקים לעוד כמה מטרים (או לאייפון 6 למשל) בשביל להגיע לפרופורציה הנכונה?

גם היום, אחרי נסיקה של 100% במחירי הדירות לאורך שש שנים, הביקוש ממשיך להיות לדירת 4 חדרים לפחות. הסטנדרט המינימלי הוא ריצוף 60 על 60 ואסלות תלויות. וכמובן שהעדר חזר לרוץ לכל הנפקה בשוק ההון, במיוחד אם מדובר בחלומות נדל"ן בארה"ב.

אז אם שטח דירה חדשה ממוצעת שנמכרת היום בישראל עומד על 180 מ"ר, כמעט פי שלושה ממה שהיה פה לפני 30 או 40 שנה. אז מה הפלא שלבייב בונה אלפי מטרים בסביון?