עוצמה ורודה: איך הייתה ההופעה של ליידי גאגא בישראל?

עד לשליש הנועל והיותר אפל שלה, ההופעה של ליידי גאגא אמש (מוצ"ש) בפארק הירקון נדמתה למסיבת הבת-מצווה הכי מושקעת שנראתה עד כה בישראל.

ברגע השיא המוזיקלי והרגשי של הלילה, כשהיא מלווה את עצמה בפסנתר ושרה את ההמנון הגדול מאלבומה הקודם, "Born this way", המופע נשמע כמו העתיד המבטיח והנאור של התרבות המערבית: עתיד שבו מתקיימים כבוד ושוויון מוחלטים בין בני כל המגדרים, הטעמים, האמונות, הצבעים והלאומים.

אבל ברוב השירים שקדמו לביצוע האדיר הזה, המופע התנהל גם כתצוגה עצובה של שקיעת המערב: רוב המוזיקה, הכוריאוגרפיה והעיצוב היו שילוב מושלם וחלול של קיטש ואנרגיה ומשפטי העצמה אישית שמכוונים בשיא המקצוענות למכנים המשותפים הרחבים ביותר.

יש בדמות שהליידי מקרינה משהו שמחזיק את המתח בין שני הקצוות של תרבות ההמונים העכשווית: פתיחות ונאורות וקבלה מצד אחד, ונוסחתיות תעשייתית משועתקת ורדודה מצד שני.

בשני השלישים הראשונים הוורוד שלט בין שלל הצבעים הפסטליים, הליידי החליפה תלבושות ופאות בקצב מסחרר, והנגנים והרקדנים המעולים הציגו מעין רידוד ושיטוח של אלפיים שנות תרבות אירו-נוצרית, למען ילדים שעבורם גאגא היא האלילה שמחליפה אחרי גיל 8 את "הלו קיטי".

בצד החיובי, כל שירי האלבום השלישי שבעקבותיו היא יצאה למסע ההופעות הזה, "ארט-פופ", נשמעים הרבה יותר משכנעים בגרסתם הבימתית. וכשאירחה את טוני בנט, שיופיע הלילה (א') בתל-אביב, בדואט מהאלבום החדש והמשותף שלהם, גאגא הוכיחה את שליטתה המוחלטת גם בכל הרזים העתיקים יותר של עולם השעשועים האמריקאי.

גם בקטעים שבהם ישבה ליד הפסנתר היה לה קל יותר להפגין את יכולותיה הגבוהות כזמרת, כשהיא מתרוצצת פחות ובעיקר כשהיא פחות בובתית ומתיילדת.

בנט לא היה האח"מ היחיד אמש על הבמה. מי שעלה להציג אותו היה איש הכספים הכי חזק היום בתעשיית המוזיקה העולמית, ארתור פוגל, שמוביל את תאגיד "לייב ניישן", וגאגא, לצד יו 2, היא מהנכסים הכי חזקים שלו.

למרות הביצועים המסחריים המאכזבים יחסית של האלבום, ולמרות שגם מתחם הפארק אמש היה מלא רק בכמחצית, הובן אמש שהסיכוי של גאגא בת ה-28 לעלות על במות ולמכור כרטיסים גם בעוד עשרות שנים, כמו עמיתה המקסים בנט, דווקא גבוה.

יש לה ליבידו וחריצות ואומץ ושפע של כישרון מוזיקלי. אולי חבל שכרגע היא מייעדת אותם בעיקר לתקשורת המונים עם קהל ממוצע בן מחצית מגילה, אבל כל משפטי האהבה והשוויון והאמונה העצמית שלה נשמעו כנים ולא מעושים, והדמעה שלה כשנפרדה מהקהל שידרה התרגשות אמת.

יש בגאגא משהו בלתי אמצעי וכובש ולבבי ביותר, והרי זה הזמן שלה לחלוב את הדאנס-פופ המצעדי והכי לא מעניין מוזיקלית, לפני שמיילי סיירוס וניקי מינאז' וכל שאר הצעירות מעיפות אותה לחלוטין מהמגרש של הילדים.

ואחר-כך? עם קול כזה וכזו תשוקה, ועם עבודת הקודש שלה למען הלהטב"ים ברחבי העולם, קשה להאמין שהליידי תיעלם.

לייידי גאגא בפארק הירקון בתל-אביב, 13.9.14

* ציון: 8