חוק חדש בגרמניה ימנע יצירת קשר עם עובדים מעבר לשעות העבודה, לטובת הפחתת הלחץ בקרב העובדים. פולקסווגן, ב.מ.וו ודיימלר כבר אימצו את הרעיון, ומה אצלנו? לא חדש שבישראל כל עניין הגבולות הוא בגדר המלצה - מרחב המחיה בתורים, ההתנהלות בכבישים, החטטנות בראיונות עבודה ובכלל במשרד. כמה חבל שדווקא כאן לא נראה באופק חוק שכל כך נחוץ לשפיותנו.
העובדים: ילדותיים ולחוצים
מאז שהסמארטפונים הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי כל אדם שחצה את גיל שמונה, כולנו נשארנו פחות או יותר בגיל הזה. אם נסתכל על עצמנו מהצד, נראה שאין הבדל בינינו לבין אותם נערים שהולכים ברחוב ונתקעים בעמוד כשעיניהם נעוצות במסך. גם אנחנו מנקים באובססיביות את תיבת המייל שלנו דרך הסמארטפון, מגיבים מיד לכל פנייה בוואטסאפ.
אם בעבר זו הייתה מנת חלקם של עצמאים בעיקר, היום רוב העובדים חשים דחף בלתי נשלט להגיב מיד לכל פנייה, ולא רק מקצועית אלא אישית וחברתית. כולם מכורים לתקשורת. כמו ילדים שרודפים אחר פופולאריות כדי לשרוד חברתית, שוכנענו ש"אם אתה לא שם - אתה לא קיים". אז אנחנו מטפלים בעבודה דרך הסמארטפון בזמן דייט, שולחים מיילים מגן השעשועים, מקלידים בזמן ארוחת הערב, טיפול בילדים, וכשהם סוף סוף נרדמים ויש שקט בבית, מגיע זמן ההפוגה המיוחל שבו אפשר להתיישב על הספה. עם הלפטופ או הסמארטפון על הרגליים, כמובן.
המנהלים: לא אחראיים
המנהלים, מצדם, מודעים לטירוף הזה, אך לא לוקחים שום אחריות להפריד בין העבודה לחיים האישיים של עובדיהם. רוב המנהלים ממשיכים לשמור על ציפיות גבוהות בקשר לזמינות עובדיהם.
הרגישים שבהם אולי עושים זאת בעדינות - בלי להתקשר, רק סמס קטן, מייל או הודעת וואטסאפ, בליווי התנצלות מקדימה ("אני יודע שאתה עם הילדים, אבל...") - אולם התנהלות זו רק גורמת לעובדים ללחץ גדול יותר להשיב למנהל ה"מתחשב".
כל זמן שהמנהלים רואים כלגיטימי שעובדת בחופשת לידה תהיה זמינה בכל שעות העבודה למיילים ולטלפונים, שעובד שנעדר בשל מחלת ילד יעבוד מהבית (ולא יקבל על כך שכר), ושכל שאלה קטנה ולא דחופה תקבל מענה מידי גם בשעות אחר הצהריים, אין לעובדים בררה. המנהלים זורקים את הכדור, והעובדים צריכים לתפוס אותו, אחרת הם יוצאים מהמגרש.
המנהל הוא לא לקוח
אם המנהל היה לקוח של עובדו - שהרי גם הוא משלם לו בעבור שירותיו - היה בהחלט היגיון בזמינותו התמידית של העובד. בארגונים רבים המפעילים מוקדי שירות לקוחות (חברות סלולר, כבלים, אינטרנט) אכן הבינו שמבחינת הלקוח שירות לקוחות טוב משמעו שירות מסביב לשעון.
אולם לאף לקוח לא צריך להיות אכפת באיזו תחושה מסתובב נותן השירות. לאף לקוח לא משנה אם נותן השירות שלו חולה, או עצבני, או מבריז מהעבודה כי הוא זקוק למנוחה. תמיד יש נותן שירות אחר שיחליף אותו במשמרת.
למנהל, לעומת זאת, צריך להיות אכפת. תחושת הרווחה והבריאות הפיזית והנפשית של העובד קריטית לטובת תפקודו היעיל לאורך זמן. מענה תמידי של העובד, על אף הנוחות הרבה שבו, משמע עובד שהוא עבד, שלעולם לא נח, ולכן הוא חולה יותר (ואז נעדר יותר), עצבני יותר (ואז פחות ממוקד, מרוכז ונעים), ופחות מרוצה מתנאיו (ולכן חסר מוטיבציה).
כאן לא גרמניה, וחבל
המענה התמידי הוא דפוס לקוי גם בהסתכלות רחבה יותר, של מערכות הבריאות של מדינה שלמה שצריכה להתמודד עם טווח חדש ורחב של מחלות ופגיעות פיזיות ונפשיות. ואכן, משרד התעסוקה הגרמני מבין שזמינותם המידית והבלתי פוסקת של העובדים גורמת להפרעות לחץ וחרדה, ולשלל תופעות נפשיות ובריאותיות לא רצויות, שבסופו של דבר פוגעת הן בהם והן במעסיקיהם.
בגרמניה לא רק הבינו מהו מחירה הכבד של הזמינות המיידית והתמידית. בגרמניה הבינו גם שכל זמן שהמנהלים חושבים שמגיע להם, והעובדים מכורים לתקשורת, זה לא ייגמר, אלא אם יבוא צד שלישי ויצעק: "די!".
החוק הגרמני החדש מתיישב מצוין עם ההנחה מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, שעל פיה ההכחדה היעילה ביותר של התנהגות לא רצויה נעשית באמצעות גדיעת הקרקע המאפשרת את קיומה מלכתחילה.
להתחיל בשינוי הדרגתי
אין שום סיבה שעובד יסכים לעבוד מהבית ללא תמורה. אין שום סיבה שעובד יהיה זמין למיילים במהלך חופשה, ולא יסתפק בהודעת "מחוץ למשרד" מנומסת וחביבה המבטיחה מענה בתום חופשתו (ומפנה למחליפו). אין שום הצדקה לכך ששאלות לא דחופות וכל גחמה רגעית של קולגה, מנהל או לקוח, יקבלו מענה מידי בכל רגע נתון במהלך היום.
אם עובדים ידאגו להיות "ראש גדול" במהלך שעות העבודה, יוכלו להיות "ראש קטן" מחוצה לה. זה לא קורה ברגע, אולם בתור התחלה, כדאי להרגיל את עצמנו ואת המנהלים שלנו, בהדרגה, לכך שיש לנו חיים: להכניס את הסמארטפון לתיק במהלך עניינים אישיים. להתנתק מהרשת, לפחות עד לשעות הערב. להפסיק להשיב לכל פנייה, ולהתחיל לשאול את עצמנו אם היא באמת דחופה. אם הכרחי - להשיב למיילים בטווח זמנים מוגדר, וברוב המקרים עם מענה ענייני נוסח "קיבלתי, יטופל".
ומעל לכל, אם מנהלים יפנימו שבטווח הרחוק הזמינות התמידית בעוכריהם, אולי יבינו שעליהם לקחת את האחריות לרווחת עובדיהם, ולערוך סינון נחיצוּת ודחיפוּת קפדני לפני כל פנייה אליהם מחוץ לשעות העבודה.
*** יעל מהודר היא יועצת ארגונית. מאמריה מבוססים על הידע והניסיון שרכשה בתהליכי ייעוץ ופיתוח מנהלים בארגוני הייטק ותעשייה, ולאנשים פרטיים. המאמרים מיועדים להעשרה, אינם תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליהם ככאלה. פרטי הסיפורים האישיים טושטשו לשמירת פרטיות מושאיהם. פניות ליעל מהודר אפשר לשלוח בדוא"ל yaelmehoudar@gmail.com, ואפשר לפנות אליה גם בפייסבוק.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.