הרבה מעבר לחוצפה

בימים האחרונים היינו עדים לאירוע שמסמל את אחד הכשלים הגדולים של כלכלת ישראל בשנים האחרונות - תהליך ההשתלטות של קבוצה קטנה של בעלי הון על נכסים ממשלתיים וציבוריים, והקשר שלהם לנושאי משרה בכירים במערכת השלטונית. כך, אדם שכיהן בתפקיד מרכזי במערכת השלטונית זכה במשרה בכירה אצל בעלי שליטה בחברה ציבורית שנהנו מההחלטות שלו כרגולטור.

האיש הוא עודד שריג, שהעניק לשלמה אליהו היתר שליטה בחברת הביטוח הגדולה בארץ, ובהמשך הוציא תקנות שהגדילו את השווי שלה (דרך שימור התיק הוותיק), וכעת - שנה אחרי שעזב את האוצר - עומד להתמנות למנכ"ל אליהו ביטוח.

ההתנהלות של שריג, הגם שהיא בוטה וחריגה, מציפה בעיה רחבה יותר - כשל בסיסי במבנה השליטה על החברות הציבוריות הגדולות. בעשורים הראשונים של המדינה היו החברות הגדולות בעיקר בבעלות ממשלתית או ציבורית (בנק הפועלים, כור, שיכון ובינוי ועוד שהיו בבעלות ההסתדרות; תנובה בבעלות הקיבוצים והמושבים), והיו גם חברות פרטיות שהיו בבעלות המייסדים (דלתא של דב לאוטמן, שטראוס של משפחת שטראוס, ישקר של סטף ורטהיימר, טבע בהובלת אלי הורוביץ ואי.די.בי של משפחת רקנאטי).

בשנות ה-90 החלה הממשלה להפריט את נכסיה, ההסתדרות והקיבוצים מכרו את החברות בבעלותם וגם בחלק מהחברות הפרטיות המייסדים התעייפו או שהתחלפו. אנשים שהיו מקורבים לשלטון (כמו שאול אייזנברג ובהמשך האחים עופר), או שהיו מקורבים למקורות ההון (כמו נוחי דנקנר, יצחק תשובה, שלמה אליהו או קרנות השקעה פרטיות) ניצלו את התהליך להשתלטות, בדר"כ ממונפת, על החברות המרכזיות.

בחלק גדול מהתהליכים הייתה מעורבת המערכת השלטונית - או במכירת נכסי המדינה או באישור הרכישה. וגם אחרי ההשתלטות על החברות, להחלטות רגולטוריות הייתה השפעה מרכזית על הרווחים ועל היכולת של המשתלטים לממן את הרכישה דרך משיכת דיבידנדים. סביב בעלי השליטה נוצר מעגל של אנשים הנהנים גם הם מהחברות ומכספי הציבור, בצורה של יו"רים, דירקטורים, מנכל"ים, סמנכלי"ם, יועצים, עורכי דין, רואי חשבון ואחרים.

כך נוצר מצב שבו יש בעלי שליטה שתלויים ברגולטורים למימון ולהשאת רווחים מהחברות, וגם יש להם אמצעי לתגמל אותם לאחר סיום תפקידם דרך מעגל המשרות שסביבם. לתופעה זו הייתה השפעה הרסנית על המשק בהיבט של העלאת מחירים כדי לממן את בעלי השליטה (למשל, מחירי הסלולר שנועדו לממן את סלקום של נוחי דנקנר, פרטנר של אילן בן דב ופלאפון של אייפקס וחיים סבן ואחר כך של שאול אלוביץ'); גיוסי הון מהציבור והמוסדיים שלא הוחזרו (כמו הסדר החוב הענקי של החברה לישראל בצים); וצמצום השקעות בחברות תשתית כדי לממן את הדיבידנדים (למשל, בזק).

הדרך היחידה לתקן את הכשל הזה היא ע"י החזרת השליטה בחברות הללו לציבור, ויש לכך דוגמה מוצלחת ביותר - המודל שבו פועל לאומי. מודל של שליטה ציבורית בחברות המרכזיות הוא המודל השכיח בארה"ב ובאנגליה, וגם הסיכון מ"שלטון המנהלים" עדיף משלטון בעלי השליטה. התהליך לכך הוא פשוט: ניתן לכפות על בעלי השליטה למכור את המניות לציבור בבורסה, הם יקבלו תמורה לכספם ויוכלו להחזיר את ההלוואות שלקחו וכך השליטה בחברות תעבור לידי הציבור. כך גם יקטנו הלחצים על הרגולטורים מצד בעלי השליטה וגם היכולת שלהם לתגמל אותם במשרות בכירים מפנקות.

ברגע זה המערכה על מינוי שריג היא על הנורמה השלטונית ועל יכולת עמידתה מול בעלי השליטה בחברות. נקודת ציון במאבק הזה הייתה העמידה האיתנה של הממשלה מול החברה בישראל על מניית הזהב בצים. במקביל, הסימנים לכשלים בממשל התאגידי במגדל מחייבים לשקול את הסיכון הקיים בהשארת מאות מיליארדי שקלים מכספי החיסכון הפנסיוני בידיהם. ייתכן שנכון לפעול במקרה זה כפי שפעלה בעבר המדינה כאשר עלה חשש לנורמות הממשל התאגידי בחברות מרכזיות או בפירמידות שליטה במשק, וזה להכריח את בעלי השליטה למכור את מניותיהם לציבור.

זו תהיה גם נקודת ציון חשובה בשאלה מי ישלוט בחברות ציבוריות מרכזיות שעומדות על המדף - הפניקס, כלל ביטוח, תנובה; והחברות הממשלתיות שעומדות בפני הפרטה. האם נחזור על הטעות של ריכוז השליטה בידי מספר קטן של אנשים, או שנעשה את הדבר הנכון ונעביר את השליטה בנכסי הציבור ובגופים המונופוליסטים במשק שקובעים את יוקר המחיה ואת איכות החיים שלנו לידי הציבור עצמו.