גדר ההפרדה

א.

אסיפת ההורים לכבוד תחילת שנת הלימודים נערכה באולם ההתעמלות. כמו במרבית אולמות התעמלות, גם בשלנו שוררת אקוסטיקה מהגיהינום. ישבנו כמה מאות הורים (משכבות א', ב' ו-ג') על כיסאות פלסטיק וניסינו לקלוט מילה פה מילה שם מדברי המנהלת. חשבתי שזה יהיה עוד אחד מהאירועים שאני שוכח שאני משתתף בהם תוך כדי שאני משתתף בהם. אבל אז הגיע שלב השאלות מההורים והערב קיבל תפנית.

השנה נוספו לבית הספר שלנו שתי כיתות של ילדים עם צרכים מיוחדים, שאמורים להשתלב בכיתות האחרות עם הזמן. אב שאיני מכיר הרים יד. הילדים האלה אלימים, אמר. הם מרביצים לילדים שלנו ומפחידים אותם. בימים הראשונים אכן נרשמו שתי ננו-תקריות בחצר, שום דבר חריג.

פתאום הסתובבו הראשים ואנשים התחילו להקשיב. נכון, אמרה אימא בקצה האולם, יש פה בעיה ואני רוצה לדעת איך את מתכוונת לטפל בה. מה בית הספר מקבל תמורת הילדים האלה, דרשה לדעת; אלה בכלל לא ילדים מהשכונה, אמר אחר, הם באים בהסעות; זה גם לא טוב בשבילם, ניתח עוד מישהו; שלחתי מייל בעניין ולא קיבלתי תשובה, נשמע קול נשי מאחור; ואחד בחולצה אדומה קם וצעק: אנחנו לא רוצים את הדבר הזה אצלנו!

בשלב הזה קמנו, רוב ההורים, ובצעקות רמות החזרנו את השד לבקבוק. המנהלת, שהגיעה מתחום החינוך המיוחד והדבר בנפשה, דיברה ברור ותקיף: אלה ילדים כמו כל הילדים והם חלק מבית הספר כמו כל ילד. על כך זכתה במחיאות כפיים סוערות.

יצאתי בתחושה משונה, שילוב של הלם ראשוני ודז'ה-וו. ראיתי את אותו דבר קורה כל-כך הרבה פעמים לכל-כך הרבה אנשים בכל-כך הרבה מקומות ובכל-כך הרבה וריאציות. זה כמעט היה צפוי. ובכל זאת. כשזה קורה, זה קורה כל פעם בפעם הראשונה.

ב.

הייתה לערב גם (סוג של) נקודה קומית: אימא מהכיתה שישבה מלפנים ראתה אותי קם וצועק ובגלל האקוסטיקה חשבה שאני עם ההורים שמתנגדים לשילוב ואף הביעה את תמיהתה באוזני גלית. הו, כמה צחקנו.

חשבתי על הטעות הזו כשהתיישבתי לכתוב. הרי מה שאני באמת צריך לעשות זה לרדת על ההורים הצועקים, לבייש אותם, את ערכיהם, את תפיסת עולמם המזעזעת ואת איכות החינוך שהם מעניקים לילדיהם המתוקים ("אני לא רוצה שהילדים שלי יסתובבו איתם", אמרה אחת). הם ראויים לכל הוקעה, וזה גם יכול להיות מאוד משחרר בשבילי.

אבל אולי זה קל מדי, לא? להעמיד אנשים על עמודי קלון הפך לספורט לאומי. אמרתי לעצמי: אם מהצד השני של האולם מישהי שדי מכירה אותך חשבה שאתה כזה, מה אתה בא ויורד על אחרים בגלל מה שאתה חושב שהם חושבים? מה לך להקים עמוד קלון כשברגע אחד אתה יכול למצוא את עצמך עקוד עליו שלא באשמתך. זה קצת הוריד לי את אנרגיית העצבים ואת מפלס הזעם הקדוש. זעם קדוש הוא לאנשים שלא יכולים לטעות ועוד לא פגשתי אדם כזה.

ג.

אז נשנה זווית מבט ונעבור למקרו. אני לא האדם להכריע בין שתי הגישות, זו הדוגלת בשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות רגילות וזו הדוגלת בהפרדה. שתיהן רציניות. אבל משרד החינוך בחר בדגל השילוב והניף אותו בגאון. ראוי להעריך את העמדה העקרונית הזו, שגם משולבת בתוכנית "האחר הוא אני" (קונספט לא ברור, אבל חיובי ונכון בבסיסו).

אבל מה: ההחלטות לא יושמו, התקציבים לא הועברו, המצב לא השתנה בהרבה. אפילו הוקמו (הפתעה!) ועדות: ועדת מרגלית ב-2000, ועדת דברת ב-2005, ועדת דורנר ב-2007, כולן פרסמו מסקנות נהדרות, שוודאי מחממות את לב המגירה שבה הן מונחות. אפילו נערך פיילוט שילוב במשך שנה וחצי בחולון. דוח מבקר המדינה מ-2012 קבע כי הוא לא נוהל בהצלחה.

בדו"ח השנתי (2013) של מבקר המדינה הוקדש פרק מיוחד לנושא. משם: "עד 2012, כעשר שנים לאחר שתוקן החוק, לא זו בלבד שלא עלה שיעורם של תלמידים המשולבים בחינוך הרגיל, אלא שהוא ירד מ-66% ל-54%. ירידה שאינה מתיישבת עם העיקרון שמשתקף בחוק".

הורים לילדים כאלה חווים את המרחק בין הרפורמות המפוארות למסדרונות האפורים כל הזמן: הם עוברים ועדות השמה, שיבוץ, שילוב, מתרוצצים בין משרד החינוך לרשות המקומית וסובלים מרה. אבל מה שבאמת כואב להם זה לא רק הביורוקרטיה והתקציבים - יש דברים שאינם טפסים ואינם כסף - בהרבה מקרים שובר אותם הקש האחרון: היומיום. ההתנהלות מול מנהל/ת בית הספר. האמת העצובה היא שרוב מנהלי בתי הספר, ובאופן גורף (על-פי מומחים בנושא), לא רוצים ילדים כאלה. למזלי ולמזלם של ילדיי, אצלנו המצב שונה.

אבל משם הכול מתחיל. אם המנהלים והמנהלות היו הופכים עולמות כדי לעזור, הביורוקרטיה הייתה עוברת כמו חופשה בקריביים.

ד.

גם למנהלים יש ממי ללמוד, או לפחות ממי לא לפחד. במארס האחרון, אחרי שהורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים תינו את כאבם, פרסם שר החינוך שי פירון סטטוס בפייסבוק וקרא להם "די!!! (שלושה סימני קריאה במקור) יש עוד ילדים במערכת... לא כל אמירה של הורה לילד מיוחד צודקת". לקינוח אמר שהשיח שלהם "מריר" ו"מתריס".

המסמך הזה מדהים גם בגלל שהשר מכיר את ההתמודדות הזו באופן אישי, אבל בהחלט לא רק: הוא לא רק אב לילד עם צרכים מיוחדים, הוא גם שר. בהמשך הראה פירון כי לא היה מזהה אירוניה גם אם הייתה מצ'פחת אותו על העורף: "זו בעיה תרבותית", אמר על סוגיית השילוב, "זה מתחיל בהארת פנים ובחיבוק... לא מדובר רק במשאבים אלא במשהו הרבה יותר עמוק". בדיוק, כבוד השר: עמוק כמו אמפתיה פשוטה. לפחות זה. לזכותו ייאמר שיש הרבה יותר גרועים ממנו.

ה.

צריך להאשים את השר, את המנהלים, את המורים ואת ההורים. אבל בינינו, מה זה בית ספר? לא שם מתחנכים הילדים. הם מתחנכים במציאות הישראלית. וישראל הבוגרת היא על הפנים בשילוב בעלי צרכים מיוחדים. האבא שצעק באולם - סיכוי גבוה שהוא לא פוגש בעלי מוגבלויות בעבודה, הוא בטח לא רואה אותם בטלוויזיה, הם לא מוכרים לו בחנויות, הם לא יושבים איתו במסעדות, הם כמעט ולא נואמים בכנסת.

סליחה על הצרפתית, אבל "האני הוא אחר" בתחת שלי. הסיסמה הזו כל-כך מנוגדת למציאות, שהיא מעבר לבדיחה גרועה. הדים לה נמצאים בכל מקום, בהצעת החוק הבזויה להסרת הערבית כשפה רשמית, בנתוני התעסוקה, בוועדות הקבלה, במועדונים, בראיונות העבודה, איפה לא. ילדים הם אולי נמוכים, אבל הם לא מטומטמים. הם רואים את העולם ויודעים טוב מאוד שהאחר צריך לשמור מרחק.

ובעולם, על כל הורה בחולצה אדומה יש גבר בחליפה ועניבה שאומר אותו דבר. הנה, השנה נחתם הסכם בין ההסתדרות למעסיקים הפרטיים המחייב אותם להעסיק בעלי מוגבלויות: חברה המעסיקה מעל מאה עובדים תעסיק 2% של בעלי מוגבלויות מכוח האדם בשנה הראשונה ו-3% מהשנה השנייה. לא הרבה, אבל בהחלט משהו, ומשהו טוב.

לפני כחודש הגיש איגוד לשכות המסחר התנגדות להסכם. לטענתם, הוא מנוגד לחוק, יפגע קשה (קשה!) בבעלי המוגבלויות, "יגרום נזק קשה לתדמיתם ולביטחונם העצמי", והדובדבן: "אינו מתחשב בצורכי המעסיק ויפגע במגזר העסקי". הטענה הראשונה הזויה, השנייה בזויה והשלישית מרושעת.

ראש הלשכה הוא אוריאל לין, שקרא להגבלת זכות השביתה, התנגד לעסקת החבילה במשק, מתנגד להעסקה ישירה של עובדי קבלן, התנגד להעלאת מס חברות. להסכם - שנזכיר, נועד לעזור לבעלי מוגבלויות - קרא "נאורות מזויפת ודאגה לכאורה לחלש".

אז כשהמדינה וראשי המשק שלה מתנהגים ומדברים ככה, מה יעזור לרדת על כמה הורים.