חסר אחריות ברמה לאומית

קשה לי לקרוא על ספקולציות ועל הערכות שאנו צפויים ללכת שוב לבחירות, כבר השנה או בשנת 2015. קשה לי יותר להפנים את הדינמיקה שנוצרת סביב הספקולציות האלה במערכת הפוליטית. הדבר האחרון שמדינת ישראל זקוקה לו היום זה ללכת למערכת בחירות חדשה. זו תהיה מערכת בחירות עקרה ומטופשת. לא יהיו בה שום מסרים חדשים לעומת המסרים הקיימים, אלא התנגחות אווילית של יחסי-ציבור. היא תהווה נזק אדיר לישראל בכל החזיתות האפשריות, כלכלית, מדינית, חברתית וביטחונית.

בתום מערכת בחירות כזו נתייצב בפני אותן הבעיות שבפניהן אנו ניצבים היום, הפתרונות יהיו אותם פתרונות, ואולי אף גרועים יותר. החלטות במישור הכלכלי ובמישור המדיני צריכות להתקבל עכשיו, ולא לאחר בחירות חדשות. הבלטה מלאכותית של הניגודים וחידודם זה ממש ההיפך ממה שאנחנו זקוקים. הליכה מחדש לבחירות, כדי להתחמק מאחריות, תהיה מהלך חסר אחריות ברמה לאומית.

אם חלילה יוחלט על קיום מערכת בחירות לפני תום 2015, שני אישים מרכזיים יישאו באחריות שווה - ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יאיר לפיד. שני נושאי משרות בכירות אלה יכולים וגם חייבים להגיע לעמק השווה בכל הנושאים העומדים על סדר-היום. זאת, מכוח האחריות האישית שהם קיבלו על עצמם כלפי ציבור הבוחרים.

ראש הממשלה הבין כבר קודם, כי מצב שבו הוא בנה את הקואליציה והעניק את משרד האוצר למפלגה השנייה בגודלה, אינו דומה למצב שבו שר האוצר הוא ממפלגתו שלו. כאשר נתניהו הסכים למבנה זה של הקואליציה, הוא העביר חלק נכבד מעיצוב המדיניות הכלכלית אל המפלגה השנייה בגודלה.

מצד שני, לפיד מבין שתקציב המדינה הוא באחריותה הכוללת של כל הממשלה. כל הנושאים אשר נמצאים היום כביכול בהתנגשות חזיתית של השקפות בין ראש הממשלה ובין שר האוצר, הם נושאים שאפשר להגיע עליהם להסכמה, בעיקר בין ראש הממשלה לשר האוצר אשר האידיאולוגיה הכלכלית שלהם די דומה.

פריצת יעד הגירעון - לא מהלך הרה-גורל

אכן רצוי כי יעד הגירעון לא יפרוץ את התקרה של 3%, אך פריצת יעד הגירעון אינו מהלך כה הרה-גורל אשר סביבו צריך לבנות או להרוס את הכול. אם נפרוץ מעט את יעד הגירעון, כמו לדוגמה עלייה ל-3.2%, ולא כשינוי מבני אלא כשינוי זמני, כדי לתת מענה לסיטואציה חריגה כמו הלוחמה בדרום - זה לא הרה-גורל.

האיומים כאילו פריצת יעד הגירעון תגרום לכך שנשלם יותר עבור ההלוואות שהמדינה מקבלת אינם ממשיים. במקום להטיף למוסדות חוץ להעלות את הריביות על הלוואות המדינה, מוטב שנציג את החוזקות שלנו ואת ההישגים יוצאי הדופן של ישראל, שמערערים את בסיס הטיעונים הללו. לישראל חוב למוסדות חוץ, על כל סוגם ואופיים, של לא יותר מ-10.3% מהתוצר. מוסדות פיננסיים זרים מתרשמים יותר מיחס החוב למוסדות חוץ מאשר יחס החוב הפנימי.

חובה להגדיל את תקציב הביטחון על מנת שמערכת הביטחון תוכל להתמודד עם האתגרים האמיתיים והאסטרטגיים המאיימים על ישראל. טרם פתרנו את בעיית החמאס בעזה, הזירה בצפון כבר רותחת, וגם איראן ממשיכה לאיים. ישראל חייבת להתעצם צבאית. אבל יחד עם הגדלת תקציב הביטחון, חייבת להתבצע בד בבד התייעלות במערכת הביטחון: צמצום מפקדות, העלאת גיל הפרישה למשרתי קבע, צמצום גובה הפנסיות (ולא רק לקציני צה"ל לשעבר אלא לרוחב כל המערכת הציבורית - ח"כים, שרים ושופטים).

יחסית לכלל ההוצאה התקציבית, אנו מקצים היום פחות למערכת הביטחון. בשנת 2005 הוצאנו על שירותי הביטחון והמגזר הציבורי 25.5% מכלל התקציב. בשנת 2014 הוצאנו 23.1% מכלל התקציב. ישנה אמנם עלייה במונחים כספיים מוחלטים, אך חשוב יותר לבחון את יחס ההוצאה לתקציב כולו.

לעומת זאת, התלונות על פגיעה בחינוך ובהשכלה הגבוהה במונחים תקציביים אינם נכונים. בשנת 2005 הוצאנו על חינוך והשכלה גבוהה 14.5% מכלל התקציב, ובשנת 2014 עלינו להוצאה של 17.2%.

ראש הממשלה מיטיב לדעת, כי העלאת מסים היום אינה אופציה. בשנת 2003, בתחילת כהונתו כשר האוצר, ראה נתניהו בהפחתת המסים ציר מרכזי במדיניות הכלכלית, וכך היה. התוצאה הייתה צמיחה מרשימה של המשק, אשר נסקה עד ל-6.9% בשנת 2007. הירידה בצמיחה בשנים 2008-2009 הייתה גם תוצאה ישירה של המשבר הפיננסי הכלל-עולמי, שמקורו היה בוול-סטריט. בשנת 2010, חזרנו לשיעורי צמיחה מרשימים של 5.7%. הירידה בשנים 2012-2013 הושפעה במידה רבה מהמגמה המחודשת להעלות מסים.

קרנית פלוג הפנימה

המצב הקיים היום, דווקא בשל הקשיים, מציב לנו אפשרות ללכת בדרך הנכונה ולעשות את התיקונים הנחוצים. המתבונן בתקציב הוצאות המס מבין שניתן להפחית את גובה הטבות-המס מרמה של 45 מיליארד שקלים. לא חייבים לבטל כליל את הטבות-המס; אפשר לעשות זאת חלקית. אפשר לקצץ בחצי את ההטבות על-פי חוק עידוד השקעות הון העולה לנו 7.2 מיליארד שקלים, וכך אפשר לנהוג גם בסעיפים נוספים בתקציב הוצאות המס. ובנוגע לרווחים הכלואים של החברות העסקיות, דווקא הפחתת המס עליהם עד תום שנת 2014 מרמה של 30% ו-32% ל-20% תניב עוד כ-3 מיליארד שקלים.

אני מבחין בסיפוק רב בשינוי מגמה בבנק ישראל. נראה כי נגידת הבנק, קרנית פלוג, הפנימה שאי אפשר יותר לחזור כל הזמן על אותן מנטרות של העלאת מסים, קביעת יעד הגירעון וכדומה, אלא שיש לצעוד קדימה, ולהעז להציע רפורמות חשובות במשק, אשר אחת החשובות בהן היא ייעול השירות הציבורי, כפי שפלוג הצהירה בימים אלה.

זוהי השעה לעשות רפורמות נאותות בהובלת הקואליציה הנוכחית, פרי הסכמה בין ראש הממשלה ושר האוצר, ולא להיגרר לפתרון הקל, אבל היקר והמיותר, של הליכה לבחירות.