ארבע משפחות שהחליטו להגשים חלום ועברו לעוטף עזה

מאשקלון לנתיב העשרה

מרחק מרצועת עזה: 500 מטר

"הייתה לנו דקה להגיע למרחב מוגן, עכשיו 15 שניות"

בחודש פברואר רכשה משפחת זיו מגרש של חצי דונם במושב נתיב העשרה, במטרה לבנות עליו את ביתה החדש. במקביל החלה המשפחה בהליכי מכירת הבית הקודם, באשקלון.

"כל השנים חיינו באשקלון. היה לנו בית פרטי נהדר, אבל הגענו לנקודה שבה רצינו מושב או יישוב קהילתי. חיפשנו הרבה זמן, ואיך שהגענו לנתיב העשרה משהו באווירה הרגיש לנו נכון", מספרת שולי. "חיכינו עם יד על הדופק שמישהו ימכור מגרש בהרחבה הישנה, עד שיום אחד קיבלנו טלפון ולא היססנו. מאחר שהיה לנו הרבה זמן עד המעבר, כי המטרה הייתה לבנות בית חדש, החלטנו למכור לאט ובלי לחץ את הבית באשקלון, אבל בא קונה ורצה להיכנס מיד לבית, ולכן עברנו בינתיים לגור בשכירות בנתיב העשרה עד שנסיים לבנות את הבית. יצא שעברנו ממש באמצע מבצע 'צוק איתן', אבל לרגע לא היתה לנו מחשבה שנייה אם לעבור או אולי למכור את המגרש".

- מתרגלים לאזעקות?

"במהלך המבצע היה לא פשוט. אמנם אנחנו באים מאשקלון ומורגלים בשגרה של אזעקות, אבל בכל זאת באשקלון יש דקה להגיע למרחב מוגן, וגם כיפת ברזל מיירטת חלק מהטילים. פה מדובר על 15 שניות וזה אחרת. לא נעים. בעצם עברנו לפה ביום האחרון של הפסקת האש שנגמרה, והארגזים עוד היו בתוך הממ"ד. עוד לא הפסקנו לפרוק אותם והמלחמה התחדשה, אז פינו אותנו לאריאל לכמה ימים. בדיעבד זה היה נחמד, כי בכמה ימים האלה יצא לנו להכיר משפחות נוספות מהיישוב שלנו שנותר ריק. גם אחרי המעבר ולמרות הקושי, לא היה רגע אחד שאמרנו או הרגשנו שעשינו טעות. אמנם אמא שלי דואגת, אבל זה טבעי. העצה שלי למי שחושב לבוא לגור ביישובי העוטף, היא לבוא לבקר פה, לחוות את המקום בשגרה, ורק אחר כך לחשוב אם זה מתאים".

- ומה בנוגע לתעסוקה?

"בעלי עובד במשטרה ואני עבדתי באשקלון במס הכנסה, כך שלא התרחקנו הרבה ממקומות העבודה. המרחק מאשקלון לנתיב העשרה הוא בסך הכל 20 דקות נסיעה. אם מדובר בזוג צעיר ממרכז הארץ זה כבר סיפור אחר, יותר קשה".

משפחת זיו

אמנון (51), שולי (50), גלי (26), בן (15). רן (22) משרת בצבא ולא הצטלם

 משפחת זיו / צילום: זיגי

מבאר טוביה לכרמיה

מרחק מרצועת עזה: 3 קילומטר

"חמאס לא יקבע לנו את התוכניות"

"אני במקור מבאר טוביה ואמיתי מקיבוץ יד מרדכי", מספרת דגנית. "גרנו בבאר טוביה והגענו לנקודת זמן שרצינו בית משלנו, אבל בניית בית שם הייתה יקרה מאוד, לכן החלטנו לחפש מקום שהעלויות בו יהיו נמוכות יותר, אבל שתהיה בו גם קהילה אינטימית ועוטפת. כשהגענו לכרמיה ישר אהבנו את המקום, והתחלנו בתהליך מול הקיבוץ. כשאמיתי קיבל משרה מלאה בתיכון החלטנו לעבור סופית. תאריך היעד שלנו היה ה-1 באוגוסט, ולמרות שכבר הייתה מלחמה, אמרנו לעצמנו שהחמאס לא יקבע לנו את התוכניות. אמנם בבאר טוביה היו לנו 45 שניות להגיע לממ"ד, ובכרמיה רק 15 שניות, אבל בבאר טוביה לא היו לנו ממ"ד ובכרמיה יש לנו. זאת שנת הסתגלות שבה אנחנו גרים בינתיים בשכירות. תוך שנה אנחנו אמורים להיקלט כחברי הקיבוץ, ולקנות את הבית שאנחנו מתגוררים בו".

- איך הגיבו המשפחה והחברים?

"יש הרבה אנשים שלא מוכנים לבקר אותנו פה. המשפחה הקרובה כמובן הגיעה, וראתה שהשד לא כל כך נורא. ההורים של אמיתי עדיין גרים ביד מרדכי אז הם גם מורגלים לעניין. אני יכולה לומר בכנות שאם היה מדובר ביישוב צמוד גדר לא היינו עוברים אליו, בגלל הפצמ"רים. יישובים שמגיעים אליהם פצמ"רים זאת באמת בעיה.

"גם במקצוע שלי כמטפלת בילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז נחשפתי לפוסט טראומה של ילדים ואימהות במקום: ילד שחושש ללכת לקולנוע כי אולי תהיה אזעקה, אמא שנועלת את כל הדלתות והחלונות, מורה שמפחדת מהעובדה שאין מספיק הגנה בבית הספר. ובכל זאת, יש פה חוסן קהילתי של אנשים, וגיבוש חזק ששומר על השפיות שלהם".

"זאת תמונת הניצחון"

"באמצע המלחמה, בערב אחד שהיו נפילות בכרם שלום, הגעתי לקיבוץ כדי לראות מה קורה ונדהמתי לראות משאית של מובילים, שמעבירים דירה של משפחה עם שני ילדים מבאר שבע", מספר חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול.

"זאת היתה מבחינתי תמונת הניצחון והיא הייתה ממש מתחת לאף שלנו, רק חבל שכולם עיוורים. נכון שזה כמו סרט דמיוני, אבל אנשים באים לפה כי הם רוצים לראות את הילד שלהם בוכה כי נפל כששיחק בשדות, ולא בגלל שנשבר לו האייפד. אני לא מבין איך במרכז הארץ אנשים סגורים בבטונים ונושמים פיח של אוטובוסים. מי יכול לחיות ככה? 52% מתקציב המועצה אנחנו משקיעים בחינוך. אין את זה במקומות אחרים.

"מי שרוצה לבוא לפה יכול. גם בנוגע לתעסוקה, יש מקצועות שאין שום בעיה למצוא בהם תעסוקה, כמו מורים מקצועיים למשל. מעבר לזה אנחנו מפתחים אזורי תעשייה ומתוך עשר משפחות שמגיעות לכאן משפחה אחת היא בעלת אופי יזמי שמחולל הכנסה. אחד מעשר מביא את הסטארט-אפ שלו למקום".

משפחת מן

אמיתי (34), דגנית (43), נמרוד (6) והכלבה לילה (שנה וחצי)

 משפחת מן / צילום: איל יצהר

מקיבוץ חצור לנחל עוז

מרחק מרצועת עזה: 700 מטר

"בראש ובראשונה השיקול היה כלכלי"

למרות הקשיים הרבים שעבר קיבוץ נחל עוז במבצע "צוק איתן", משפחת די קלו לא היססה ועברה לגור בקיבוץ לפני שבועיים.

"אני מקיבוץ חצור ליד גדרה ובעלי מאזור המרכז", מספרת לי. "החלטנו לעבור בראש ובראשונה משיקולים כלכליים, כי קיבוץ חצור הוא בכל זאת במרכז הארץ ומחירים השכירות ששילמנו היו בהתאם. התחלנו לחפש בנובמבר, ובביקור הראשון בנחל עוז פשוט התאהבנו באנשים. הגענו לקיבוץ דרך המשרד לפיתוח הנגב והגליל במסגרת פרויקט שהתחיל כפיילוט בנחל עוז, שבו מקים המשרד 200 יחידות דיור ביישובי עוטף עזה, שיושכרו למשפחות שמתעניינות במעבר לאזור. הן יכולות לגור בבתים החדשים לתקופה של עד חמש שנים ובסיומה הן מחליטות אם הן רוצות לקנות את הבית. אם הן מחליטות שכן, מקזזים להן דמי השכירות ששילמו ממחיר הבית. אז היום אנחנו גרים בשכירות בבית והמטרה שלנו היא לקנו אותו בסוף התהליך".

- איך אפשרויות התעסוקה משתלבת בשיקולים הכלכליים?

"בעלי עבד כקב"ט באשקלון, שזה בין חצור לנחל עוז, ולכן פשוט ממשיך לעבוד שם. אני עבדתי בתחום החינוך בחצור, ועברתי לעבוד בתחום החינוך בנחל עוז. הבת שלנו יערי בת 4.5 הייתה צריכה ללכת לגן בקיבוץ עם דניאל טרגרמן ז"ל, שנהרג, אבל החלטנו שכל מה שקרה פה במהלך 'צוק איתן' לא ישנה את דעתנו. אפילו הרגשנו מתוסכלים שבמהלך המלחמה לא יכולנו להיות פה עם התושבים שנותרו במקום. נכון שאי אפשר לדעת לעולם מה יהיה פה בפצמ"ר הראשון, אבל אני לא טיפוס לחוץ מטבעי. המשפחה והחברים היו בהלם כשהודענו שאנחנו עוברים לנחל עוז, אבל בסוף תמכו בנו כשהבינו שאנחנו נחושים".

"לוקחים הימור ובאים"

"ההיבט הראשון הוא חברתי: מעבר מיישוב עם נחיתות חברתית ליישוב עם איתנות חברתית. ההיבט השני הוא כלכלי", אומר ראש המועצה האזורית חוף אשקלון, יאיר פרג'ון.

"הרי יישוב שאין בו פעוטונים, תנועות נוער וגני ילדים, לא משנה כמה כסף ישפכו במדבר, לא ימשוך אליו תושבים חדשים. המבנה החברתי הקהילתי הוא בסיס שמושך משפחות לבוא. למרות האיום, בזיקים למשל יש תור של משפחות שמעוניינות להגיע. היום אנחנו פותחים הרחבה של 50 מגרשים בקיבוץ גברעם, בציר העוטף ממש, ולא מעט אנשים מוכנים לקחת את ההימור ולבוא.

"נכון שנושא התעסוקה פה הוא לא פשוט, אבל מחיר הקרקע אצלנו הוא אפס, והתושבים החדשים משלמים רק עבור הפיתוח. בהחלטה הממשלה הקרובה גם תאושר השתתפות של המדינה במעל 50% בעלויות פיתוח. זוג בני 30 עם ילד מתחיל פה את החיים עם מתנה של 300 אלף שקל. זאת מתנה שהרבה הורים לא יכולים לתת".

משפחת די קלו

ניסן (37), לי (36), יערי (7.5), יעלה (4.5)

 משפחת די קלו / צילום: איל יצהר

מראשון לציון לכיסופים

מרחק מרצועת עזה: 2 קילומטר

"כבר מרגישים ירידה בלחץ ובקצב החיים"

הכל התחיל לפני שנה, כשזוג חברים טובים של רונה וגונן, עברו להתגורר בהרחבה בקיבוץ בצפון. "באנו לבקר אותם וזה פשוט קסם לנו", מספרת רונה. "גרנו בשכירות בראשון לציון, והיינו מתוסכלים מזה שהיה ברור לנו שלא נוכל לקנות דירה. גם להשתעבד למשכנתא בשביל איכות חיים נמוכה, לא נראה לנו דבר נכון לעשות. התחלנו לחפש בין היתר הרחבות בקיבוצים, ופשוט כל שבת נסענו לקיבוץ אחר במשך שנה. כל פעם במקום אחר - בצפון, בדרום, עד שהגענו לעוטף עזה".

- אחרי כזה מבחר, למה דווקא לפה?

"מה שאהבנו בכיסופים, שהוא היה כמעט הקיבוץ היחיד באזור שהציע בתים בתוך הקיבוץ ולא בהרחבות. הקיבוץ מופרט ויש לו עצמאות כלכלית, ולכן שמר על ערכים ישנים וטובים ומצד שני הוא כמו יישוב קהילתי, שניתן לבנות בו בית במחיר שפוי. התחלנו בתהליך קליטה, עברנו שלבים בהדרגה, ומשלב לשלב הרגשנו יותר מחוברים למהלך. בתחילת אוגוסט היינו אמורים לעבור לגור בשכירות בקיבוץ, אבל אז התחילה המלחמה, ודחינו את המעבר. בעלי התפטר מהעבודה ומצאנו את עצמנו בבעיה, אבל ידענו שאנחנו לא מבטלים את ההחלטה. בסוף עברנו ביום האחרון של אוגוסט, ושני הילדים שלנו התחילו ללכת לגן למחרת".

- ואיך היו התגובות מסביב?

"מעורבות. כולן עם פליאה מסוימת, והיו גם תגובות מאוד שליליות, בעיקר של אנשים שמעבר ממרכז הארץ לעוטף עזה נשמע להם כמו רילוקיישן. גם לאימהות שלנו היה קצת קשה, אבל בסך הכל במשפחה קיבלו את ההחלטה שלנו בסדר גמור. המעבר עצמו היה נהדר, הקהילה קיבלה אותנו מאוד יפה, ומרגישים את הרצון של הקיבוץ לקלוט משפחות חדשות. נצטרך לעבור תקופה של שנה ולראות איך משפיע המצב הביטחוני על המקום, כי עדיין לא חווינו את המלחמה".

- ומה לגבי פרנסה?

"בעלי מחפש עבודה באזור בתחום ההידראוליקה, ומסתבר שדווקא חסרים לא מעט אנשי מקצוע באזור. לי עדיין יש סטודיו לפילאטיס במרכז, עם עובדים. פעמיים בשבוע אני נוסעת למרכז ליום מלא וחוזרת, ואמשיך לעשות את זה עד סוף השנה. בסופו של דבר הייתי רוצה להעביר את הפעילות לכאן. מה שהכי בולט במהלך שעשינו שכבר מורגשת ירידה בלחץ ובקצב החיים. פתאום מגלים שלשבת מחוץ לבית בכיסופים זה לא כמו לשבת מחוץ לבית בראשון לציון".

משפחת זוהר

גונן (43), רונה (41), יונתן (5), איתמר (3.5)

 משפחת זוהר / צילום: זיגי