"אנחנו לא יזמים גדולים; העיר וינה תמות בלי המהגרים"

הגבול קם לתחייה

"זו העיר הגלובלית הקרובה ביותר ל'קיר הברזל' ההיסטורי. בתקופת המלחמה הקרה זה היה גבול מת, והיו לכך השלכות כלכליות על כל הפעילות ועל מצב העיר. מאז שנפתחו השערים למזרח אירופה, המיקום הפך ליתרון - אנחנו השער למזרח אירופה עבור כל העולם, ואנחנו מכוונים לשווקים המתעשרים והמתפתחים: סין, הודו ורוסיה".

מקור העושר

"כל שנה נרשמים 13 מיליון לילות של תיירים, וזה מספר עצום ביחס למספר התושבים בעיר (פחות מ-2 מיליון). יש 55 אלף חדרי מלון, 3 בתי אופרה, 50 אולמות תיאטרון ו-60 מוזיאונים גדולים שהפכו אותנו לבירת המוזיאונים העולמית. ההוצאה של תייר בחופשה נעה בין 200 ל-280 אירו ביום, ותייר עסקי מוציא בממוצע 480 אירו. זו הסיבה שאנחנו כל כך עשירים".

הכנה לאימפריה

"וינה התפתחה במאות ה-18 וה-19, כבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. תשתיות הרכבת ומבני הציבור אדירי הממדים מספרים על תקופה שבה כל הדרכים הובילו לקיסר, והעיר נועדה לשרת 50 מיליון נתינים. באוסטריה יש היום קצת פחות מ-9 מיליון איש, ובווינה 1.8 מיליון תושבים, פחות מ-2.2 מיליון שהיו בה לפני מלחמת העולם הראשונה. עוד יש לנו לאן לגדול ולחזור להיות בירת המרחב הגרמני".

מעלית בטירה העתיקה

"הוראות השימור של אונסק"ו מתנגשות עם קוד הנגישות של האיחוד האירופי, ושניהם קשוחים ומגובים בקואליציות ציבוריות חזקות. לך תעשה מעלית בארמון בן מאתיים שנה, כי כיום הוא משמש מבנה ציבור שצריך להיות נגיש לנכים. אנשי השימור יעמדו על כך שלא נתקין אותה בחזית כי זה פוגע במראה המקורי, ואנשי הנגישות יתלוננו שמאחור זה לא מספיק נגיש".

עולם גדול, רחוב קטן

"אי אפשר ללכת נגד השוק. המסחר המודרני, הסטנדרטים הבינלאומיים וההתפשטות של רשתות, הכתיבו יציאת מסחר מהרחובות והעברתו לקניונים. הרחובות העירוניים לא התאימו לצרכים החדשים של העסקים שרוצים חנויות גדולות עם תשתיות חשמל ומים מודרניות, ולהרגלים של הקונים שרוצים ניקיון, שקט מיזוג אוויר וחניה. הרחובות התרוקנו בווינה, כמו בכל העולם, הרחוב נהיה קטן מדי".

נקייה מהימורים

"בתי הימורים שהתפשטו לתוך חנויות שננטשו ברחובות, מכניסים לעיר 200 מיליון אירו בשנה. בלחץ צעירי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, כל בתי ההימורים ברחובות ייסגרו עד סוף 2014. ההימורים נהפכו לתופעה רחבה כל כך שאי אפשר היה להגבילה באזורים, למשל למנוע אותה על יד אזורי מגורים וכיוצא בזה. הם משכו אוכלוסייה חלשה, לא עובדת, שההתמכרות הפכה אותה לתלותית בסעד עירוני. יוצא שלמרות ההפסד הגדול לקופת העיר מחיסול בתי ההימורים, בשורה התחתונה המהלך ישתלם".

הקניון החדש

"כדי להחזיר חיים לחוצות מקדמים מודל שבו יזם אחד רוכש את כל החנויות ברחוב מסוים ומטפל בו בדומה לניהול קניון: משכיר שטחים ודואג לתמהיל וסגנון מסחרי שמשרת את הסביבה. התפעול השוטף ייעשה בשיתוף פעולה עם העירייה".

מהגרים ויזמים

"וינה תמות בלי המהגרים שלה. הווינאים אינם יזמים גדולים, והסטטיסטיקה מראה שהמהגרים הם היזמים שממריצים את המסחר המקומי. השטחים של החנויות ברחובות נכבשו על ידי עסקים קטנים, מקומיים, עם גוון אתני ובינלאומי, שמוסיף צבע ועניין לרחוב".

דרושה מדיניות

"אני בעד מהגרים. הם מנוע ממריץ ומקור החדשנות של עיר. אבל הגירה בלי מדיניות - הגירה מכשילה, יש התנגשות תרבותית ויש גבול ליכולת הקליטה של אנשים שלא יכולים להחזיק את עצמם כלכלית ומוכנים לחיות בתנאים מהמאה הקודמת".

כיתה בכל חנות

"האתגר הגדול של מתכנני העיר הוא בניית 5,000 כיתות וגנים. חוק חינוך חובה עבר לגיל הגן, אחרי שהתברר שילדים רבים עולים לכיתה א', ואינם יודעים מילה בגרמנית. אנחנו מתכוונים להשמיש חנויות בקומה התחתונה של בנייני מגורים, כמוסדות חינוך. כיתות בית הספר יהיו מפוזרות ברחובות, והחצרות הפנימיות ישמשו כמרחבי משחק בהפסקות. ככל שהילדים צעירים יותר, הם פחות נדרשים למעברים בין כיתות, ולכן התנועה באזור שבו מפוזר 'בית הספר' כולו, פחות בעייתית".

השבת הווינאית

"צריך יום מנוחה שבועי, אך אי אפשר לסגור הכל, זה לא הוגן כלפי תיירים, שהעיר גם משרתת גם אותם. יש כללים: חנויות מזכרות פתוחות - כי הן שירות מובהק לתייר. כמו כן, תחת ההגדרה 'מה שצריך עבור מסע', פתוחים עסקי מזון ליד תחנות רכבת גדולות. ברים ומסעדות פתוחים, וכמובן מוזיאונים ועסקי תרבות, אבל מסחר ושירותים של צרכים ומוצרים שאפשר לדחות - סגורים, ויש קנסות, והם גבוהים. צריך יום מנוחה אחיד ומשותף לכולם. אם כל אחד בוחר ביום מנוחה משלו, זה שומר על עיקרון הזכות ליום חופשי מעבודה, אך המנוחה ביום אחיד ומשותף נועדה כדי שכל המשפחה תוכל להיות יחד, וזה היסוד הסוציאלי שיש לשמור עליו".

למורת רוחם של נהגי מוניות

"עד לפני ארבע שנים רכבות ואוטובוסים היו מפסיקים באחת אחר חצות וחוזרים בחמש לפנות בוקר. במהלך יוצא דופן באירופה שהיה למורת רוחם של נהגי המוניות, בסופי שבוע התחבורה הציבורית לא מפסיקה, ופועלת 24 שעות ברצף. התח"צ בסופ"ש היא שירות קריטי דווקא בימים ובשעות שבני נוער וסטודנטים יוצאים לבלות וכשאנשים שותים אלכוהול. זה תרם לאיכות החיים והוסיף הרבה לביטחון ברחובות".

מעליות שקופות, שיחים נמוכים

"ביטחון הוא תנאי לחיים עירוניים טובים, אבל מצלמות בטיחות אינן מספיקות כדי להשיג אותו. ביטחון מושג כשחושפים פעילות לעיניים אנושיות, ומצמצמים עד כמה שאפשר מקומות שאפשר להתחבא בהם. גזמנו שיחים עד לגובה שאפשר לראות מעבר להם, הגברנו את התאורה בכל הרחובות, ובבנייה החדשה תוכננו מעליות חיצוניות לבניינים, והן שקופות, כדי שלא יקרו בהן תקריות אלימות".

הרכבת בונה דירות

"מחירי הקרקע במרכז העיר גורמים להתרבות מלונות. אנחנו מגבילים את 'כיבוש התיירים' על ידי הקפדה עד כפייה של סוג שימושים. בניין משרדים הוא בניין משרדים, ולא מאפשרים להפוך בתי מגורים למלונות. ברים ומסעדות יישארו תמיד במרכז העיר, הם יכולים לשלם, אבל אנחנו רוצים לשמור מקום גם לתושבים. למזלנו שטחים שהיו מיועדים לתחנות רכבת, נשארו לא מפותחים והם בבעלות חברות הרכבות שאיתה עושים ביזנס: נותנים להן לבנות שטחי מסחר ומשרדים שיניבו להן רווחים, ובתמורה הן מקימות שם גם בנייני מגורים בדיור ציבורי".

דירה לכל פועל, עבודה לכל פועלת

"פרץ הבנייה הגדול ביותר בווינה היה בין שתי מלחמות העולם, עידן 'וינה האדומה'. החלטת ממשלה הראשונה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות להקפיא בחוק את שכר הדירה, בשילוב עם אינפלציה קיצונית, גרמה לבנייה הפרטית להיות בלתי משתלמת. אז התחיל מפעל בנייה לאומי, שהיו לו שתי מטרות: להשיג את כוונת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שנבחרה עם ההבטחה לספק 'דירה לכל תושב', ובדרך לתת מענה לאבטלה הקשה. כדי לייצר מקומות עבודה, בכוונה לא אומצו שיטות מודרניות ורוב הבנייה נעשתה בידיים. אפילו את הבטון ערבבו בלי מכונות כדי להעסיק כמה שיותר אנשים, והשתתפו בבנייה גם נשים".

הנה הכסף

"עד 1934 נבנו בווינה קרוב ל-80 אלף דירות במבנים שעד היום נושאים כתובות ענק המספרות את סיפור בניית 'הבתים הקהילתיים'. המימון למפעל הגיע ממס מיוחד, 'מס הבנייה', שנגבה מכל משכורת ומכל פעולה מסחרית, והשלטים היו דרכה של הממשלה לפרסם בציבור 'איפה הכסף' ולהצדיק את המס. בתחילת הדרך, שכר הדירה בדירות אלה היה משולם כנגזרת מהמשכורת - רק 4% מהשכר החודשי".

דיור זול קונה קולות

"הדירות שנבנו היו 'מודרניות' - עם כיור ושירותים לכל יחידה, וחלקן נבנו ב'סופר בלוקים'. המפורסם בהם הוא 'קרל מרקס הוף', מבנה באורך קילומטר שתוכנן במיטב הארכיטקטורה של אותם זמנים. היו בו מאות דירות, הפונות לחצר מגוננת ובה מבנים שתכליתם שירותים קהילתיים: גני ילדים, מכבסות, ספרייה וגם מקלחות ציבוריות. הפוליטיקאים האמינו שאם יתנו לאנשים דירות, הם יהיו אסירי תודה לנצח, ולנצח יצביעו עבורם. היום זה כבר לא היה עובד".

7,000 דירות מסובסדות בשנה

"היום מוסדות העיר משקיעים מיליארד אירו לסבסוד בנייה שבו נבנות 7,000 יחידות דיור מסובסד, בתוספת ל-2,000 דירות בשוק הפרטי. וינה צומחת כל שנה ב-20 אלף תושבים, מהגירה וגידול טבעי. יש יותר ויותר אנשים שהם דייר יחיד, ובפרויקטים חדשים מחייבים רבע מהדירות שלא יהיו גדולות מ-48 מ"ר. זה הודף קצת מגורי היוקרה, ויוצר מגורים שמתאימים לזקנים, שהם קבוצת אוכלוסייה שגדלה. זה גם תכנון יותר גמיש, כי הרבה יותר קל לאחד יחידות דיור מאשר לפצל אותן".

פחות חניה

"ההעדפות הדיירים משתנות. בבנייה הציבורית הנוכחית, הדיירים מבקשים להמיר שטחים שיועדו לחניות מכוניות, בשימושים אחרים. גם תקן החנייה הופחת. עד לא מזמן תוכנן מקום חניה אחד לכל דירה, ומעכשיו יזמים יכולים לספק לכל היותר חניה אחת לכל 100 מ"ר מגורים או משרדים. זה מפחית את שטחי החניה בערך בשליש. 'עיר האופניים', הוא פרויקט מיוחד שבו 60% משטחי חניית מכוניות הומרו לחדרי כושר, פינות משחקים לילדים, סאונה ושטחי חניה לאופניים, שהוצמדו לכל דירה, דבר שגם הכתיב את גודל המעליות ורוחב הכניסות לבניינים".

הירוק הווינאי

"הווינאי הטיפוסי אוהב גינות. בכל סקר שנעשה כאן, מגלים שהדבר הכי חשוב לתושבים זה הפארק והשטחים הפתוחים. וינאים לא יתרגלו לצפיפות של לונדון, ניו יורק וטוקיו. האזורים הצפופים בעיר מושכים קהילות בינלאומיות, הווינאים המקוריים מתרחקים מהם".

פיתוח תמורת פיקוח

"פיתוח סביבות מוזנחות נעשה בכספי ציבור, אך בשיתוף פעולה עם בעלי הנדל"ן הסמוך. כך למשל נעשה לאורך הדנובה שהפך מאזור שהיה מפחיד להסתובב בו בכל שעות היממה, לאזור הכי מבוקש בעיר. נחתמו חוזים עם בעלי המבנים שלאורך הנהר, נאסר עליהם להעלות את שכר הדירה ובתמורה הם קיבלו תוספת זכויות בנייה על הקיים. הבנייה החדשה - למסחר, משרדים או מגורים, יקרה יותר, ובעלי הנכסים משביחים את הנכס ומוסיפים רווחים, אך זאת בלי לפגוע באוכלוסייה הוותיקה שתנאי השכירות שלה לא משתנים. המודל מונע ג'נטריפיקציה (סילוק אוכלוסייה חלשה מפני חדשה וחזקה) ומבטיח סביבות הטרוגניות מבחינה חברתית, כי הוא מבטל גטאות של עניים ומונע יצירת שכונות לעשירים בלבד".

גינה בצל הגרפיטי

"גדות תעלת הדנובה נהפכו אזור מבוקש לעסקי בילוי ומאוד מפתה להשכיר את כל השטחים למסעדות, כי הרווח גדול. למרות זאת, אנחנו משאירים שטחים לפעילות לא מאורגנת: מופעי רחוב, מסיבות פרטיות וגינות קהילתיות שמושכרות תמורת אירו לשנה לערוגה. גם גרפיטי מותר לעשות שם, זה נותן לאזור גוון לא מכופתר".

לפחות רבע נשים

"כל מיזם בנייה ציבורי, למגורים ולשימושים אחרים, מחויב בתחרות אדריכלים, והחוק מחייב שלפחות רבע מהבנייה בזמן נתון, יהיה בתכנון אדריכליות. את השוק הפרטי אי אפשר לחייב, אך כשמתפתח סטנדרט גבוה, הנובע מכך שבפרויקטים הציבוריים עובדים האדריכלים הטובים ביותר, גם הבנייה הפרטית עולה לשם. לכסף הציבורי יש כוח והוא זה שצריך להוביל, השוק הפרטי תמיד יבוא אחריו".

לעודד הליכה

"בשטח העיר, 29% מהתנועה נעשית ברגל, 6% באופניים, 40% בתחבורה ציבורית המונית (אוטובוסים ורכבות) ו-25% במכוניות פרטיות ובמוניות. היעד העירוני הוא להעביר עוד 5% מהנסיעות במכוניות פרטיות לכל סוג תחבורה אחרת עד שנת 2020, בעזרת שיפור התשתיות שמשרתות הולכי רגל ותחבורה ציבורית וצמצום חנייה למכוניות פרטיות".

הגן של יוחנן

"אחת הדרכים לצמצם את מקומות החניה בעיר היא מתקנים שנושאים את השם 'שני גארטן'. (במות נמוכות הניצבות על הכביש שמול מסעדות, בתי קפה וברים ובינן לבין העסק יש מדרכה המשמשת הולכי רגל). מקור השם במעשייה וינאית על מלצר נמוך דרג בשם יוחנן שהיה נשלח על ידי בעל הבית לשרת אורחים שישבו מחוץ למסעדה. המתקנים מרחיבים את שטח הפעילות של העסק, אבל התשלום לעירייה עליו נמוך מאוד בהשוואה לרווח שהם מביאים. הרווח העקיף לעיר הוא שהם תופסים מקום של מכונית חונה, ומפנים עוד נדל"ן במרחב הציבורי לבילוי עבור תושבים".

המרואיינת: בריגיטה ג'ילקה (Brigitte Jilka)

גיל: 54

מצב משפחתי: אם לילדה אחת

מגורים: דירה בווינה

קריירה: ראש האגף לתכנון, פיתוח ובנייה בוינה מ-2009. מ-1983 בתפקידי ניהול במחלקות התכנון.

השכלה: לימודי סביבה ותכנון עירוני באוניברסיטת וינה, מוסמכת לניהול ציבורי בינלאומי.

עוד משהו: מגיעה יום יום לעבודתה בבית העירייה ברכיבה על אופניים (לא חשמליים).

"אוי תראו איזה יופי עשו פה" / ביקורת ערים - מירב מורן

בכל העולם יש מתחמים האסורים לתנועה מוטורית ושופעים בתי קפה, חנויות ואטרקציות לתיירים.

בדרך כלל הם משלבים מבנים עתיקים שתכליתם הוסבה (ארמונות הפכו למוזיאונים בווינה; בתים פרטיים לחנויות אופנה, ב"שרונה"), עם בינוי סטארכיטקטי (מוזיאון "מומוק" בווינה, מגדלי חג'ג' אצלנו), וכניסה לאליהם תמיד ממלטת את קריאת ההתפעלות: "אוי, איזה יופי עשו פה!".

לא נתווכח על יופי, אבל נדגיש כי הם מתחמים מסוג זה הם אם כל הצרות בתכנון העירוני. הם מיישמים גישה תכנונית שמונעת חיכוך בין נהגים להולכי רגל ובין תיירים שצורכים אמנות לתושבים שצריכים ניקוי יבש ומכולת. זו שגיאה תכנונית ש "עושה סדר" ומאוד אסתטית (תשאלו וינאים - סדר צריך להיות, ואסתטיקה היא כלל גדול בתורה), ומצמידה בדייקנות קהל לצרכים שלהם הוא זקוק.

ציות לכללים אלה - ובווינה יודעים לציית - יצרו וינה יפהפייה ויעילה, אך סינתטית.

הרחובות התרוקנו לתוך קניונים, כדי לתת מנוחה לשכנים; הולכי רגל ותיירים כונסו לשמורות אמנות כדי שיוכלו לצרוך תרבות בלי פיח, והתחבורה הציבורית כה יעילה עד שהיא הורידה למינימום מפגשים אקראיים ברחוב.

זו לא עיר, זה רובוט.

התיקון של וינה התחיל בתהליך הפיתוח של גדות הדנובה. שם גרפיטי מכסה את הקירות, לצד בתי קפה אופנתיים, על הספסלים הצעירים עושים סמים, המבוגרים עודרים בגינה קהילתית, ובגשרים ממעל לובשי חליפות רוכבים אל מגדלי משרדים מחופי זכוכית שהוקמו בשכונה מזדקנת.

זה לא עובר חלק (משתמשי המרחב כולם מתלוננים זה על זה ולא בעדינות), אבל המצב שם יותר חיוני והרבה יותר "עירוני", מבכל מקום אחר בעיר הזו.