כל הבאזז הזה: תערוכת "בחזרה לברלין" במוזיאון הרצליה

ברלין היא מילת קוד בתרבות ואמנות עכשווית, כמו שהייתה ניו-יורק בשנות ה-80 ופריז לפניה. תמיד היו מקומות כאלה וכנראה שעוד יהיו, למרות הגלובליזציה, למרות הפתיחות והקלות המבורכת של התנועה הווירטואלית באינטרנט בין כל המקומות בעולם. ברלין היא ה-מקום, שם זה קורה ואם אתם לא שם אז אתם לא בעניינים. לא רק בתרבות אגב, גם בתחומים אקדמיים, בהייטק וביזמות מסוגים שונים. מי שלא נמצא בברלין - מן הסתם חזר ממנה לא מזמן או שתיכף ייסע. תשאלו אפילו את יאיר לפיד.

גדולתה של ברלין, שבתקופה של שינויים מהירים ותכופים בטעם הקהל עד כדי היסטריה, היא שומרת על מעמדה הייחודי כמובילה עולמית במשיכת אמנים ויוצרים צעירים מחד ותיירי-תרבות בני כל שכבות האוכלוסייה מאידך, כבר כמעט 15 שנה. ולמרות שאם תשאלו את חלוצי הטרנד הם בוודאי יגידו שברלין היא כבר לא "זה", עדיין לא קמה לה מתחרה חד-משמעית.

אבל לא לנצח יעמוד לה כוח המשיכה. לכן חשוב במיוחד העיתוי והניסיון שעושה איה לוריא, האוצרת הראשית והמנהלת החדשה של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, לתפוס את הרגע הברלינאי. ללכוד את המהות החמקמקה של מקום שמוגדר לא פחות על-ידי עוברי האורח שמאכלסים אותו לזמן קצר, מאשר על-ידי תושבי הקבע שלו; ועוד יותר מכך על ידי עברו, המוטל כצל על העיר וצובע אותה בגוונים המיוחדים רק לה.

"בחזרה לברלין", תערוכת הבכורה של לוריא במוזיאון הרצליה, שנפתחה אמש (מוצ"ש), היא למעשה אשכול תערוכות, השזורות זו בזו ברחבי המוזיאון. ביחד הן מספקות חוויה פנורמית של הקשרים, שמוקד-הרעש שלהם נמצא בכלל מחוץ לברלין, בתודעה הישראלית.

"נקודת המוצא שלי היא התייחסות לאמנים המגיעים לברלין, שהיא אבן שואבת ליוצרים צעירים, ולא רק ישראלים. יש בה גם הזדמנות וגם אפשרויות למצוא תמיכה ונדיבות, שבזכותם הייאוש נעשה יותר נוח. אבל זה מקום מורכב והאמנים מתייחסים לכך בעבודותיהם. הדור הוא דור שלישי כבר, לא דור ניצולים ואפילו לא ילדיהם, לכן ניכר שההתייחסות להיסטוריה נעשית דרך פילטרים מתווכים ואייקונים של תרבות גרמנית", אומרת לוריא על המכנה המשותף שמצאה בין האמנים. "זה דור שלא מתעלם אבל מתייחס ליותר היבטים משנראו בעבר. רמת תיווך כלשהי קיימת תמיד. רבים מאמצים גישה מחקרית בעבודתם".

מתחקים אחר הפגמים

על קיר הכניסה למוזיאון - קיר בטון חשוף מרשים בגודלו, החולש על אולם הכניסה, תלוי שטיח גדול מידות, "מעוטר" בחורים חרוכים. זוהי עבודתו של אריאל שלזינגר, המתייחסת לעבודת מחקר שעשה במוזיאון הפרגמון. השטיח הוא העתק של מוצג היסטורי ממחלקת העתיקות של המוזיאון. בתקופת המלחמה הוציא המוזיאון הענק יצירות ומוצגים היסטוריים מאוספיו למקום בטוח, כדי שלא ייפגעו בהפגזות על העיר. במסע ובשהות במחסני חירום ניזוקו עבודות רבות ונזקקו לשחזור ושימור. שלזינגר מתחקה אחר הפגמים והנזקים, שהפכו לתמונה חלופית לחזותו התמימה והמושלמת של המוזיאון.

"המוזיאון הוא מקום דואלי, מצד אחד בוזז אוצרות תרבות ומצד שני משמר אותם, מאפשר להם חיים ומנחיל יידע", מסבירה לוריא את הלך הרוח שמאחורי העבודה. "רבות מעבודות האמנים בני זמננו מתייחסות לאייקונים מאוד מובחנים וגדולים - הפרגמון, סרט של הבימאי הגרמני הבולט ורנר פסבינדר (משנות ה-70) או שער אושוויץ, המופיע בעבודתו של אמיר יציב.

יציב עקב אחר שתי קבוצות מדענים המנתחות את הרכב החומר והצבע של שער אושוויץ המפורסם - האחת מפולין, מקומו הטבעי של המוצג, והשנייה מישראל. המטרה של שתיהן היא ליצור שחזור מדויק לחלוטין של השער המקורי, הסובל מקורוזיה (ואיומי גניבות), עם חלוף השנים. תיעוד הפעולות והתוכניות של שתי הקבוצות מעמיד את עבודת המחקר שלהן במעין תחרות ספורטיבית - המרוץ לאושוויץ.

לוריא החליפה בתפקיד את דליה לוין, שהובילה את המוזיאון למעמדו המשפיע בסצנת האמנות העכשווית בארץ, ופרשה לאחרונה. תערוכת הפתיחה מעידה כי בכוונתה של לוריא להמשיך להתבונן ולקדם אמנות ישראלית צעירה, ולעמוד על הקשרים בינה לבין המתחולל בעולם. היא מגיעה להרצליה לאחר תפקידי אוצרות ואקדמיה שונים, האחרון שבהם בהקמת מכון שפילמן לצילום בתל-אביב.

בכובעה הקודם החלה במסע עם האמנית עילית אזולאי, שזכתה במלגה לשהות אמן בת חצי שנה במכון לאמנון עכשווית KW בברלין, בתמיכת מכון שפילמן וגופים נוספים. העבודה המסכמת את תקופת השהות - "הכמוס הגמור בגלוי", מוצגת כעת במקביל במוזיאון הרצליה וב-KW, שם נפתחה התערוכה בשבוע שעבר. לוריא: "ביצירתה של אזולאי הופך המכון לאמנות, על חלליו הפנימיים והחיצוניים, למרחב סימבולי מורכב, המשקף לא רק את הדינמיקה האורבנית של ברלין כעיר מתחדשת אלא גם את מאבק הכוחות בין העבר, ההווה והעתיד, המתחולל בתוכה".

אזולאי מתחקה אחר מראות במקום וסביבתו, ומצרפת גם פרטים ממקומות אחרים שחדרו לפריים שלה במהלך התקופה ואת כל אלה היא מארגנת במעין מפה סמלית, שרסיסי הפאזל שלה נראים כמו ניסיון של אמן רסטורציה להחזיר על כנו סדר שהשתבש לעד. תמונת הקיר מזכירה את מפות העולם העתיקות שירושלים בליבן, אשר אינן מחויבות להיגיון גיאוגרפי-היסטורי.

ארז ישראלי מציג את עצמו בדמות הגבר הארי, שגופו שימש להדגמת החוסן והבריאות הספורטיבית ה"ראויה", בספר חינוך גופני משנות ה-30. ישראלי מצא את הספר בספריה והוא מציג את צילומי עצמו בשחזור התנוחות של המצולם המקורי - 1:1. כמוהו, גם אמנים אחרים מתייחסים בעבודתם למחקר וחיפוש בספריות ובארכיונים, חפירה ארכיאולוגית או עריכת ראיונות. כאילו יציקת ממצאים משדה התעופה טמפלהוף (בעבודה של אלה ליטביץ), או חיקוי מבני הגנה "בונקר לאדם אחד", יעזרו לתפוס את אירועי העבר. לעומתם, אלונה רודה, מתעמקת בתרבות ההווה. בעבודה מצוינת היא משלבת כהרגלה סאונד וחלל, ומצליחה להכניס אותנו לתוך עולמה בחוויה פיזית. העבודה "Safe and Sound" מהבהבת ומסנוורת, מהדהדת את תרבות המועדונים וסצנת המוזיקה הברלינאית. אולי בשמה טמון רמז לצורך של האמנית למצוא בטחון - ואולי זהו דווקא חוסר הביטחון, במה שנראה לעין כל כך טוב, ומסנוור עד לעיוורון.

לוריא: "בשנה הקרובה יצוין יובל ליחסים הרשמיים בין ישראל וגרמניה. נראה כי הקשר המורכב והבלתי נפרד בין העמים ממשיך לבקש לעצמו מרחב של ביטוי. התערוכות מספקות מבט מרתק על דרכי ההתגבשות של תרבות זיכרון עכשווית".