לפחות לא בחירות

1. נחמת עניים
זה מה ששווה פשרת התקציב בין בנימין נתניהו ליאיר לפיד - וגם זו לטובה, שכן האופציה האחרת הרבה יותר גרועה.

המערכת הפוליטית הייתה מאוד מאוד קרובה להכרזה על בחירות חדשות, לבריחה של 7-8 חודשים של ברבורים, בזבוזים, הקפאה עמוקה של משק שכבר מצוי בהאטה מואצת, שאחריהם הרי לא היה בא שינוי פוליטי דרמטי שהיה מסוגל לעשות צעדים/רפורמות כלכליות נדרשות.

2. הישג אחד

הצמד-חמד הזה, ביבי ויאיר, לא רק התגברו על האגו המתפוצץ שלהם, אלא גם יצאו, שניהם, חבוטים ומרוטים ציבורית. מה שמעלה תקווה שזה ילמד אותם כמה לקחים. אמן, כן יהי רצון.

בזוגיות הזאת כל צד משוכנע בעצמו, עד שהוא לא בודק, אפילו לא את עצמו. שר האוצר הוא טירון פוליטי שטיפס מהר מדי על עץ גבוה מדי ומצא עצמו תלוי שם. בסוף יצא אמנם "מנצח", קיבל מראש הממשלה תמיכה ב-0% מע"מ, אבל במקביל זוכה לצניחה בסקרים, לחוסר הערכה ציבורית על העקשנות והאגו שהשתלטו עליו. מסיבת העיתונאים המאולתרת בפתח ביתו אתמול, שבת ב-4 אחר הצהריים, מציגה אותו כנער חצ'קונים מתלהב שרץ לספר לחבר'ה.

ממולו, ראש הממשלה, רב-אמן פוליטי שהתחמונים הפוליטיים שהוא כל כך מיומן בהם כבר מעייפים ומתישים אותו. הוא חסר סבלנות, מושך הכרעות הרבה יותר זמן ממה שנהג לעשות בשנים קודמות.

3. לצלוע אל האופק

הדבר היחיד שקרה במציאות כתוצאה מה"פשרה" הזו זה שאפשר להדפיס את מסמכי התקציב ולהמשיך לצלוע ולקרטע קדימה. זה לא תקציב טוב, לא מוטה צמיחה, לא מתחיל לטפל בעוני, לא בהשמנה הפתולוגית של מערכת הביטחון, לא בבריאות, לא בחינוך ועוד ועוד... אבל יש תקציב, לפחות זה. יש רבע ודאות, איזושהי יציבות, לפחות מול חברות דירוג האשראי ומשרדי הממשלה. חוץ מזה, הכול ג'נגלינג של מספרים באוויר.

יעד הגירעון - הרי אף פעם לא חזו ולא יכלו לחזות באמת את הגירעון שיבוא. סטיות ברמת גסות כזו או אחרת תמיד היו ותמיד יהיו, כך שאם היעד ייפרץ במהלך השנה, וכמעט בטוח שייפרץ - יימצאו הרבה תירוצים להסביר אותו.

תקציב הביטחון - ברור שעוד יגדל ויתנפח עוד יותר במהלך 2015, אולי בגלל שוועדת לוקר לא תעמוד בלחץ ותיגרר למספרים בלתי סבירים; או בגלל מניפולציה תקשורתית שתבוא בעניין המיגון והמנהרות, בדרום או בצפון; או ש"יתגלה" אסון מתקרב כזה ואחר; או שבחורינו המצוינים ימשיכו לכופף את ראש הממשלה - כמו תמיד.

המסים לא עולים, בינתיים, אלא אם יקרה משהו במהלך השנה, למשל זינוק באבטלה במגזר העסקי, כניעה להסתדרות וחתימה על הסכמי שכר חדשים ומרחיבים למגזר הציבורי, הכרזה על מיתון, מלחמה חדשה, או עוד "רפורמה" כושלת ועתירת מיליארדים בחשמל או בנמלים, או שמא ב-0% מע"מ.

קיצוץ רוחבי - עוד סוג של מריחה שמשמעותה היחידה היא ששרים ופקידים במשרדי הממשלה עולים לרגל למשרד האוצר ומתחננים לשינויים בתוך התקציב שלהם. מה גם שכל משרדי הממשלה לא מנצלים את התקציב השנתי שלהם וגם ככה משאירים רזרבה. ואם יהיה לחץ אמת - למשרד האוצר תמיד יש "רזרבה", שלפעמים נראית בלתי מוגבלת.

0% מע"מ - ההימור הגדול של יאיר לפיד. הוא התעקש, חובת ההוכחה עליו ועל אורי שני שייעלם דקה לפני שהטעות תתפוצץ בפנים. ואולי לא. אולי התמימות של לפיד תעבוד, כן יהי רצון...

4. אז למה זה בכל זאת 'נחמה'?

כי בחירות זה יותר גרוע, כי הן עולות כסף וזמן יקר, כי הן אינן משנות את כללי המשחק הכלכליים, הארכאיים (השינוי הפוליטי-חברתי המיוחל שפרץ במחאה החברתית עוד לא הגיע למימוש), כי כל הממשלות באלף האחרון - בראשות אהוד ברק מהעבודה, אריאל שרון מהליכוד וקדימה, אהוד אולמרט מקדימה ובנימין נתניהו מהליכוד - לא ניהלו כלכלה אחרת וההטיות שלהם היו ברורות ואחידות.

5. דרוש זעזוע

מערכת הביטחון זקוקה לטיפול אמיץ וחזק. לזעזוע חיצוני. לראש ממשלה שלא מפחד ולא נכנע. עד אז ימשיך הצבא להתמכר, לדרוש ולקבל הזרקה קבועה של סטרואידים. המערכת, וזה כבר ברור, לא יכולה לעשות בעצמה את התיקון, ההתייעלות, השינוי הגדול והמכריע שהיא כה זקוקה לו, כספית ומבצעית.

ויש קשר הדוק בין השניים.

אין הכוונה לקשר ששרי הביטחון, הרמטכ"לים, הקצינים וראשי הממשלה מדברים עליו: 'יותר כסף נותן יותר ביטחון'. זה דווקא הפוך: הרבה יותר כסף מביא הרבה יותר השמנה, כבדות, חולשה מובנית והרבה פחות ביטחון. מי יכול לעשות את זה? לא ברור.

6. ותמיד תישאר לנו "הקופסא"

התקציב יקרטע? העם יזעק? אז ננפח במהלך השנה את הוצאות הביטחון, נגיד לחברות הדירוג שאלה דרישות המלחמה, דאעש וחברים, ונכניס הכול לקופסא סגורה. עוד תיבת פנדורה.