למה לי פוליטיקאים עכשיו

בעוד כשבועיים תעלה בזכיינית ערוץ 2 רשת תוכנית פוליטית חדשה - כך הודיעה היום (א') הזכיינית. על-פי ההודעה לתקשורת שהוציאה הזכיינית, התוכנית שתוגש על-ידי שרון כידון וחבר הכנסת לשעבר דניאל בן-סימון, "תארח מדי יום את אנשי היום והשעה - שרים, חברי כנסת, אנשי רוח ואנשי מפתח בציבוריות הישראלית - לשיחה גלויה ופתוחה בעניינים הבוערים שעל סדר היום".

לוח השידורים של ערוץ 2 גדוש גם כך בשידורי חדשות לעייפה, החל מתוכניות הבוקר וכלה במהדורות חמש, חמש ושלושים, שש, שמונה ואילך. מדוע זקוקה זכיינית לתוכנית אקטואליה נוספת, כשהדגש הפעם הוא על "פוליטית"?

שאלה דומה אפשר לשאול גם את הזכיינית קשת שהסבה את התוכנית "אנשים" שלה לספיישל הענקת ציונים לפוליטיקאים, כשהאמתלה היא סוף השנה העברית. "אנשים" - ששובצה באזור הנצפה של יום השבת - לא תקפה יותר מדי, שילבה חשוב עם צהבהב ובעיקר ליטפה את מי שצריך. כמו למשל את שר התקשורת גלעד ארדן, שנעטף בחום רב על פעילותו בכל הקשור לרפורמה ברשות השידור - הישג מרשים לכל הדעות.

ההתרחשות הזו על מסך ערוץ 2 כבר מוכרת. לקח לזכייניות ערוץ 2 כמה שנים טובות לקלוט את השיטה שהעיתונים המובילים בישראל מאמצים כבר שנים רבות - לזהות את הפוליטיקאים הנכונים, למסד את נוכחותם בפלטפורמה המרכזית, ולדעת שביום פקודה הם לא יאכזבו.

לרשת ולקשת יש את הבמה המתאימה לזה כביכול - חברת החדשות של ערוץ 2 - אולם שם יכולתן לשלוט מוגבלת ומנוטרת על-ידי שורה של איזונים ובלמים. אז למה לא לעשות את זה ביתר הלוח, שנתון לחלוטין לגחמותיהם של המנהלים? אין על כך כל מגבלה רגולטורית, והאמת היא שגם אתית זה עובר. מה שאפשר לעשות במוסף חגיגי של עיתון נפוץ, אפשר גם אפשר לעשות בתוכנית פריים-טיים בערוץ 2.

ההתעסקות הפוליטית הדביקה של הזכייניות (שיש לציין כי המקסימום שערוץ 10 עשה בכיוון הוא לשלב את הסמי-פוליטיקאית אמילי עמרוסי כמגישת תוכנית הבוקר שלו) אינה רק מנת חלקן.

ראו איזה קרב ניטש על רצועה נידחת בערוץ 1, שהצפייה בה נעה בין אחוז ל-3 אחוזים לכל היותר. כמה אמוציות ודם רע מושקעים בשאלת הנוכחות של מקורבתו האישית של שר הפנים על המסך ומסריה הגלויים והפחות גלויים, בשעה שגם כך כולם צופים בה בערוץ בייבי.

ברור, שלא ברור

הטלוויזיה שלנו יוצאת מעט מדעתה בימים אלה, משום שראשיה מצויים בלחץ עז. בתוך חודשים ספורים, עמוק אל תוך תשע"ה, עשויים החומרים מהם מורכב המסך שלנו להתארגן מחדש לתוך סדר אחר לחלוטין. האירוניה היא שבעוד שכולם יודעים שמה שהיה ככל הנראה כבר לא יהיה, איש לא באמת יודע מה יקרה פה.

חמור מזה, עם ההערכות כי השר גלעד ארדן יזוז מתפקידו למחוזות אחרים, גם לא ברור מי ינהל או תנהל את השינויים הצפויים ולאיזה כיוון ייקח אותם.

ערוץ 10, למשל. שם כרגע אמור הזיכיון להסתיים ביום האחרון של דצמבר 2014, וכביכול אמורה החברה להפסיק את שידוריה. שאלת הארכת הזיכיון עדיין נותרת פתוחה, והסירוב לאפשר הארכה שכזו הופך להיות חד-משמעי פחות ופחות. אם תהיה הארכת חיים של ערוץ 10, היא עשויה להיות בדמות הפיכתו לערוץ חדשות בקונסטלציה רגולטורית ייחודית.

הערפל סביב ערוץ 10 מותיר גם את זכייניות 2 עמוק בתוך העננה. האם הן יצאו לערוצים ברישיונות, כל עוד הן לא יודעות בוודאות מי המתחרים שיהיו כנגדן בשוק? גם אם כבר הופץ תזכיר החוק שמדבר על סגירת אפיק 22 ופיצולו לשני ערוצים של קשת ושל רשת, השוק עדיין לא הכריע עד כמה הוא יבשיל לחוק של ממש ואיך בדיוק.

ורשות השידור המצויה תחת פירוק לקראת מה שנראה כאחת ההבטחות הגדולות ביותר של השידור הישראלי - בנייה של תאגיד שידורים ציבורי חדש ויעיל. האם הפירוק הזה יסתיים אי-פעם, או שתתכוונן הקונסטלציה הפוליטית שתבלום זאת?

בהיעדר תשובות לאינספור השאלות הללו, אליהן מצטרפות גם תהיות באשר לטלוויזיה הרב-ערוצית והכוחות החדשים שיצוצו בשוק זה, לא נותר אלא לירות לכל הכיוונים ולהיערך לכל התרחישים - גם לאלה שעוד לא נהגו. בינתיים, לא נותר לנו אלא להשלים עם הרבה יותר מלל פוליטי על מסך הטלוויזיה שלנו.