שלמה ארגוב, השגריר שקליע של אבו נידאל קטע את הקריירה המפוארת והמבטיחה שלו לפני 32 שנה, סיפר פעם על ביקורו הראשון באירלנד. מושבו היה בלונדון, והוא היה שגריר לא-תושב בדבלין.
ב-1980 באו עיתונאים איריים לראיין אותו. אחד שאל אותו עד מתי יפעם בישראל הדיבוק של שואת אירופה, "הלוא זה קרה לפני 40 שנה". ארגוב, מלוטש אבל לא חלקלק, השיב בחריפות: "אתה מדבר? הלוא אתם האירים נוהגים ב-1689 כמו התרחשה אתמול".
ביולי 1689, צבא פרוטסטנטי הסיר את המצור הקתולי מעל העיר דרי (Derry), צפון אירלנד. זה היה זמן של מלחמת דתות, והיא הסתיימה שנתיים אחר כך בניצחון מלא של הפרוטסטנטים. שושלת סיוארט הקתולית, שמלכה באיים הבריטיים, נשלחה לגלות. הקרב על דרי פרנס מאותו היום ואילך שני מיתוסים לאומיים-דתיים: הפרוטסטנטים של צפון אירלנד טעמו בו טעם של התערבות שמיימית, בנוסח אלוהי הברית הישנה (שהם קראו וציטטו לתיאבון); הקתולים ראו בו את ראשית השפלתם ודיכויים בארץ מולדתם.
יום השנה לתבוסת המלך הקתולי ג'יימס נעשה יום של חגיגה ושל שמחה לאיד בלוח השנה של מחוזות הצפון ("אלסטר"). הוא מצוין שנה אחר שנה בתהלוכות ניצחון של אבירי מסדר האוראנז' (על שם המלך הפרוטסטנטי ההולנדי ויליאם מאוראנז'). בימי השיא של המלחמה בצפון אירלנד, מתחילת שנות ה-70 עד סוף שנות ה-90 של המאה שעברה, התהלוכות האלה הציתו אלימות בין-דתית, זו שהוציאה מוניטין של "מערב ביירות" לעיר בלפסט.
השנים 1688/9 פערו צלקת עמוקה לא רק בתודעה האירית, אלא גם בתודעה הסקוטית. הן התחילו את תהליך סיפוחה של סקוטלנד למרותו הישירה של הכתר הבריטי, ב-1707. הן הובילו לדיכוי אנגלי מסיבי ולשורה של מלחמות.
הטראומה הסקוטית
הטור הזה עמד להיות הספד לבריטניה. חייה היו תלויים לה מנגד בשבוע שעבר, וזמן קצר היה נדמה שרוב קטנטן של הסקוטים יצביעו לטובת עצמאות במשאל העם של 18 בספטמבר. בסופו של דבר, רוב מוצק אם גם לא ענקי, הצביעו נגד עצמאות.
למרבה העניין, אף אחד מן הצדדים, מנצחים או מנוצחים, לא חשב שהתוצאות מעניקות מנדט לבריטניה לחזור ולהתאחד. אדרבא, כמעט הכול סבורים שמן התוצאות האלה נובעת דרישה להרבה יותר אוטונומיה לסקוטים.
איזו מין בריטניה עומדת להיוולד מן הטראומה הסקוטית? הסימנים אינם מבשרים טובות. האנגלים אינם מבינים מדוע הסקוטים, מיעוט קטן בממלכה, ראויים לפיצויים מיוחדים על נכונותם להישאר בריטים. גם הם רוצים. והדרך למלא את רצונם היא באמצעות האצלה נרחבת של סמכויות מן הממשלה בלונדון לממשל מקומי. אנגליה עצמה תהפוך לאיחוד רופף של חבלים אוטונומיים.
אז מה? אז שום דבר. פשוט מעניין לעקוב אחר תהליך השתנותה של הארץ הזו מאז התחילה להתפרק מנכסיה האימפריאליים כמעט לפני שבעים שנה. היא התחילה את המעבר המכאיב אך המכובד מ"אימפריה לחבר-עמים", ולבסוף התקרבה עד התפרקות של ארץ-האם. בעוד דור אחד אפשר שהיא תדמה לשווייץ: ארץ עם ממשלה מרכזית חלשלשה ועם עשרות קנטונים הקנאים לאוטונומיה שלהם.
בא-כוח השטן
ערב משאל העם בסקוטלנד, מת בבלפסט, צפון אירלנד, איש ששמו איאן פייזלי (Paisley). הוא היה כוהן דת פרוטסטנטי קנאי. שנאתו לקתולים העבירה אותו על דעתו. הוא חשב את האפיפיור ברומא לאנטי-כריסטוס, בא-כוחו הרשמי של השטן עלי אדמות. בשבילו, 1689 באמת לא הסתיימה.
הוא נכנס לפוליטיקה בגיל צעיר, והתייצב בראש מפלגה פרוטסטנטית קיצונית, שהייתה קיקיונית עד שחדלה להיות קיקיונית, ונעזרה במיליציות. אנשים מוסמכים ממני היו חושבים אותה לתופעה קרובה ל"פשיזם קלריקלי", זאת אומרת דתי.
פייזלי היה אויב מושבע של רעיון "חלוקת השלטון" בין הרוב הפרוטסטנטי למיעוט הקתולי. הוא רצה "שלטון רוב", שבו המפלגה המנצחת תרכיב את הממשלה. זה רעיון סביר בחברה נורמלית, אבל לא סביר במקום המסוכסך לאורך קווי הפרדה אתניים ודתיים.
באמצע שנות ה-90 נרתם הנשיא ביל קלינטון למצוא נוסחת פתרון. היא הניבה את הסכמי "יום השישי הטוב" של ערב חג הפסחא, 1998. הם כללו חלוקת שלטון - והתפרקות המחתרת האירית הקתולית (IRA) מנשקה. לצד נפילת החומה בברלין, הסכמי אוסלו (אוי) וסיום האפרטהייד בדרום אפריקה, הסכמי אירלנד השרו אווירת אחרית-הימים על העולם. פייזלי הוסיף להתנגד בכל התוקף השמור לקנאים.
אחרית הימים
תשע שנים אחר כך, מפלגתו של פייזלי ניצחה בבחירות לפרלמנט הצפון-אירי. הוא הוזמן אפוא להתייצב בראש הממשלה האזורית. להלן אמנם התחולל חזיון אחרית הימים. סגנו של פייזלי בממשלה ההיא היה מרטין מקגינס (McGuinness), לשעבר ראש "הפיקוד הצפוני" של ה-IRA, המוחזק אחראי לכמה ממעשי הטרור הקשים ביותר.
השותפות הפוליטית בין פייזלי למקגינס הייתה קצרה. פייזלי היה זקן וחולה, ונאלץ לפרוש אחרי שנה אחת. אבל במרוצת השנה ההיא שררה הרמוניה גמורה בין שני האויבים המרים. הופרחו רמזים שדעתו התבלעה עליו מחמת זקנתו. אולי, אבל אולי לא. אגב, כל זמן השותפות ההרמונית, פייזלי עמד על עניין אחד: הוא לא יתבקש ללחוץ את ידו של מקגינס, בוודאי לא בפומבי. מקגינס קיבל את הדרישה ברוח טובה.
כמעט 320 שנה נדרשו לוותיקי 1689 כדי להתחיל לפנות עורף לתוצאותיה. סקוטים, אנגלים, קתולים ופרוטסטנטים למדו לחיות זה בצד זה, עם שיעורים ניכרים של ותרנות.
היש לקח? אם יש, הוא מובלע ומרומז. הוא אומר, שהרבה זמן, הרבה מאוד, צריך לעבור לפני שהטמפרטורות יפחתו במידה שתאפשר לאחוז בברזל המלובן.
לרשימות קודמות: yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
