היזם ג'ואי לואו: "תקראו לי משוגע, אבל אני אוהב ישראלים"

- באיזה אופן ג'ואי לואו עוזר להצלחת הסטארט-אפ שלכם?

"מאיפה להתחיל?".

זה, פחות או יותר, מה שאומרים כל מייסדי הסטארט-אפים השייכים לחממת סטאר פארם ונצ'רס (Star Farm Ventures) בניו יורק. "מאיפה להתחיל", הם אומרים ואז שולפים עוד ועוד סיפורים, שנשמעים כמו מעשיות ילדים על אליהו הנביא ביום טוב. זה לא רק שלואו, יהודי אמריקאי עם חיבור נדיר לישראל, החליט להשקיע בכ-25 סטארט-אפים ישראליים, ובשנתיים מאז שהתחיל, הרעיף עליהם כ-15 מיליון דולר. וזה גם לא רק שהוא הקים להם בסיס מוצק בניו יורק, שממנו הם מוזמנים לצאת למסעות הכיבוש שלהם בלב בירת העסקים של העולם. מניפת הנתינה של לואו ובתו טניה, שעובדת איתו, נפרסת על מחוזות שרגלי משקיעים לרוב לא מתקרבות אליהם.

אם צריך, הם יעזרו לסטארט-אפיסטים הישראליים למצוא דירה בניו יורק, לעבוד על האנגלית, לשייף את הפרזנטציה לפני פגישה גורלית, להמליץ על רופא או לארגן עורך דין שיסדר את הוויזה. אם צריך, לואו גם יפתח בפניהם את ביתו הפרטי.

"בחורף האחרון הגעתי לניו יורק עם אשתי, חודש וחצי אחרי שהתחתנו", מדגים גיא אלדר, המייסד של AppMyDay, אחד הסטארט-אפים בפנקס ההשקעות של לואו. "לקחנו דירה רקובה במנהטן, ובדיוק בשיא הכפור הדוד בבניין התקלקל ולא היו לנו מים חמים. זה לא היה כיף בעליל. ג'ואי וטניה שמעו שהתקלחנו עם סירים שהרתחנו, והם פשוט הזמינו אותנו לבית שלהם, ונתנו לנו חדר, שנישאר כמה שאנחנו צריכים".

אז תגידו: הכנסת אורחים זה נחמד ולבבי, אבל לא ככה מסתערים על השוק האמריקאי. אלא שזה רק הבונוס. הנכס העיקרי שלואו מציע לסטארט-אפים שהוא משקיע בהם, זו רשת הקשרים המסועפת שרקם בעיר במשך עשרות שנים של פעילות. במקום לחזר לפתחם של אדוני השוק, לואו מסדר לילדים שלו, כך הוא קורא להם, קיצורי דרך שאין להם תחליף.

"אתמול הייתי באיזה כנס מקצועי ודיברתי עם כמה עובדות מ-Y&R, שזו חברת פרסום מהגדולות בעולם", מספר ליאור אהרוני המייסד של Feature.FM, מההשקעות הוותיקות יחסית של לואו. "כשהבנתי איפה הן עובדות, אמרתי להן שיצא לי כמה פעמים לפגוש את דיוויד סייבל, המנכ"ל של החברה ואחד החברים הטובים של ג'ואי, והן אמרו: 'כן, יצא לנו פעם לראות אותו במעלית'. הוא כמעט אלוהים בשבילן. רק ברגעים כאלה אתה מבין איזו מקפצה קיבלת. עד כמה אלו פגישות שאין לך סיכוי להגיע אליהן בלי עזרה. וג'ואי, הוא אלוף בזה".

לואו מצדו מודה שהעניין שלו בסטארט-אפים הישראליים לא מסתכם בשורת הרווח. "ברור שאשמח להרוויח מזה כסף", הוא מבהיר, "אבל אני מאמין שהכסף יגיע אם נעשה את מלאכתנו כמו שצריך. אני לא אקריב משהו מערכיי כדי להצליח. אנחנו מתייחסים לחברות שאנחנו משקיעים בהן טוב יותר מאשר מתייחסים אליהן בקרנות הון סיכון, כי זה לא רק עניין כספי. והאנשים סביבנו יודעים את זה.

"הם רואים איך אני חי. כמה כבר בן אדם צריך? צריך סכום מסוים. בסדר. יש לי אותו. עכשיו אני רוצה לעשות משהו טוב יותר, כדי שאימא ואבא שלי יראו שהצלחתי. בסוף חייו, אבא שלי, שנפטר לפני מספר חודשים, כל הזמן שאל אותי מה קורה עם ההשקעה שלי ב-WeWork (החברה של הישראלי אדם ניומן המשכירה משרדים משותפים ליזמים). הוא אמר: 'אני חושב שעלית על משהו'. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי משהו חיובי. זה מה ששימח אותי".

"אוהב להיות מעורב"

לואו יוצא ממשרדו שבקומה הרביעית של בניין משרדים צנוע ליד השדרה החמישית, עם יד מושטת ללחיצה. הוא לובש חולצת פולו, מכנסיים קצרים וסנדלים. "לא ידעתי שנפלתי על יום קז'ואל", אני מחייכת. "אצלי כל יום הוא יום קז'ואל", הוא מחזיר, וקורא לבתו טניה שתצטרף אלינו.

את סטאר פארם ונצ'רס, החממה לסטארט-אפים ישראליים בניו יורק, הם הקימו בדיוק לפני שנתיים, אחרי שטעמו מעט ממה שההיי-טק הישראלי יודע להציע. לואו כבר השקיע בעבר בחברות ישראליות, וגם נכווה, אבל בסיבוב הנוכחי הוא עשה זאת רק אחרי שחבר ישראלי המליץ לו לתת מבט נוסף בחברה של אדם סינגולדה בשם טאבולה, המפתחת מנוע לברירת המלצות באינטרנט. זה היה לפני שש שנים. לאחרונה יצאה טאבולה לסבב גיוס נוסף לפי הערכת שווי של 1.5 מיליארד דולר.

השלב השני היה השתלבותו של לואו כמשקיע במאיץ החברות התל אביבי המכונה אליבייטור. "ב-14 השנים האחרונות אני בחבר הנאמנים של המרכז הבינתחומי", פותח לואו. "פרופ' רייכמן היה במשרד שלי ואמר שהם מתחילים חברת השקעות עם שני בוגרים, ושאר המשקיעים הם ישראליים, ושלדעתו זה יתאים לי. עניתי שאני בפנים".

זו הייתה עבורו הזדמנות ללמוד את התחום, וגם לשלב בו את בתו, שלמרות גילה הצעיר, אוטוטו 25, הוא מצא בה חוש עסקי בריא. "הם לקחו 10-6 חברות", מספר לואו, "נתנו להם לעבוד חודשיים-שלושה בישראל, ואז הביאו אותם לכמה שבועות של סבבי פגישות באמריקה, כדי לראות מי מהן ראויה להשקעה נוספת".

לואו הריח את הפוטנציאל, וגם השקיע בארבע מתוך שבע החברות שצמחו בסיבוב הראשון של האליבייטור, אבל לא התלהב מהמודל. "שם למדתי מה אני רוצה לעשות ומה לא", הוא מסביר. "אני אדם שאוהב להיות מעורב עם מי שאני עובד. לא רק להשקיע, ו'להתראות בשנה הבאה', אלא מה אני יכול לעשות כדי לעזור".

מה שהפריע ללואו היה המרחק. לא רק שעם אוקיינוס באמצע קצת היה לו קשה לסייע לחברות, הוא גם לא חשב שטבילה של כמה שבועות בניו יורק היא הדרך לחדור לשוק. "הדברים קורים מהר יותר אם הם פה", אומרת טניה. "בגלל שאני ניו יורקר מלידה, יש לנו רשת קשרים חזקה פה. זו העיר שאני מכיר, ובזה בא לידי ביטוי היתרון שלי", מוסיף לואו. "הבעיה שלי הייתה כיצד למיין ולבחור את החברות בישראל".

בעיית מיון החברות נפתרה די בקלות, אחרי שלואו נזכר, שגם בישראל הוא מרושת לא רע. כדי להסביר במה מדובר, צריך לשים רגע בצד את מיזם הסטארט-אפים, ולומר כמה מילים על לואו ופעילותו. לואו אולי מוכר לצופה הישראלי מתוכנית הריאליטי "השגריר", ששודרה בערוץ 2 לפני כעשור. לואו הוא האיש שהקים לפני 12 שנה את Israel at Heart, הארגון שהעניק לזוכה שנה של פעילות הסברתית בניו יורק. הפרט הביוגרפי הזה עלול להטעות. מתבקש לחשוב: הנה עוד יהודי אמריקאי עשיר שקטף תפוזים בשרון. אוהב ישראל, שמציף את תיבות המייל של חבריו בקליפים מבית היוצר של פוקס ניוז. יהודי חם ומעט פראייר, שכל מה שמריח כמו פלאפל בפיתה גורם לו לפתוח את הארנק ולשיר הבה נגילה.

אבל שתי דקות בחברתו מספיקות כדי להבין שהקלישאה הזו לא שייכת אליו. חסר כל פאסון או אבק רשמיות, לואו הוא מגנט אנושי בלתי אמצעי. ממוסס חשדנות מקצועי. "אם ג'ואי יפגוש סטודנט בן 19 או נשיא של חברת ענק, הוא ידבר איתם באותו אופן", אומר אהרוני. "אין אצלו שום פורמליות", מאשר אלדר. "בדרך כלל אנשים עם רמת עושר כזו, מתנהלים טיפה אחרת", מסכם רון טייכר, מייסד הסטארט-אפ EverCompliant העוסק בתחום אבטחת מידע לחברות סליקת האשראי, "עם ג'ואי אתה מרגיש כאילו הוא החבר הכי טוב שלך".

"ישראל מתנהגת בטיפשות"

ג'ואי לואו נולד בניו יורק לפני 63 שנים, לאימא שהיגרה מברלין ולאבא שהיגר מווינה עם עסק משפחתי די קטן ליהלומים. "אבא שלי היה וורקהוליק", מפטיר לואו. המאמץ השתלם ועסקי היהלומים תפחו עם הזמן. בהמשך לואו הצעיר יצטרף אליהם, ויעזוב אותם כעבור שבע שנים לטובת האהבה האמיתית שלו: הבורסה. מפה ומשם, הפכה המשפחה לאמידה מאוד.

ב-1971, אחרי שנתיים באוניברסיטת ניו יורק, נסע לואו לשנת לימודים בישראל. בשנה הזו נדלק אצלו שבב, שעדיין לא כבה. מאז הוא עם רגל אחת בניו יורק, ורגל שנייה, פלוס לב, בישראל.

החיבור המיידי שלו היה דווקא עם הצד השמאלי של מפת הפוליטיקה הישראלית. "הייתי גזבר של 'שלום עכשיו' באמריקה", הוא מודה ואז מפריח אל חלל משרדו שמות וינטג' שמאל כמו דדי צוקר, יולי תמיר, שולמית אלוני ואפילו מירון בנבנישתי. "זה העולם שהייתי מחובר אליו", הוא מוסיף.

"את 'ישראל שבלב' התחלנו ב-2002", הוא ממשיך. תקופה מסובכת לישראל, ועוד יותר מסובכת להסברה שלה. בעקבות הקרב בג'נין, החליט לואו להביא לקולג'ים האמריקאים צעירים שנלחמו שם, ויוכלו להעיד בגוף ראשון על המתרחש. הם התרוצצו בין קמפוסים, וגם פגשו סנטורים וחברי קונגרס. המסע נרשם כהצלחה, ולואו החליט למסד את המשלחות. בהתחלה הוא נעזר בקונסוליה, אבל לקח לו מעט מאוד זמן להבין שהמזג שלו לא יעמוד בסרבול של הביורוקרטיה הישראלית, ושמוטב לו לנהל את הדבר בעצמו. "אחרי שבועיים אמרתי לשתי בחורות, אחת מהן ממוצא אתיופי, שאנחנו נעשה זאת בכוחות עצמנו. הן עברו לפה וניהלנו את זה בעצמנו. כמו סטארט-אפ".

האזכור למוצא האתיופי אינו מקרי. יותר מאלף סטודנטים יצאו במשלחות של "ישראל שבלב" לרחבי העולם. כל שלושה צעירים הסתערו על טריטוריה אחרת. כשליש מהם ממוצא אתיופי. "קבעתי שלפחות אחד מכל שלושה חייב להיות בחור או בחורה ממוצא אתיופי", מספר לואו. "זו דרך מאוד טובה להראות לאנשים את היחס של ישראל לאפליה וגזענות. אם אני מדבר על זה, למי אכפת. אם אדם שחור מדבר, האפקט הוא שונה לגמרי".

בזכות הפעילות הזו, התקרב לואו לקהילה האתיופית בארץ. לפני שבע שנים הוא פתח תוכנית מלגות לצעירים ממוצא אתיופי במרכז הבינתחומי. "יש שם כרגע 50 תלמידים וכבר 70 בוגרים. ועל זה אנחנו מוציאים הרבה אנרגיה. יש גם קבוצה שנמצאת פה בניו יורק. רופאים שמתמחים עכשיו במאונט סיני, שלושה שעובדים בתחום הפרסום, ועוד שלושה שעובדים במוזיאון השואה זו השנה השביעית. הם מדריכי סיורים. ואנשים שואלים, 'למה אתם מדריכים אותנו? אתם שחורים כמונו'. והם אומרים, 'כן, אבל אנחנו יהודים שבאים מאתיופיה'. וזו שוב דרך טובה לומר משהו על ישראל".

- יהיו אנשים שיחשבו שהבית החם שאתם מציעים לישראלים ישכנע אותם לעזוב את הארץ.

"כשהקמתי את 'ישראל שבלב', אבא שלי אמר ברור שהם יבואו, והם גם ירצו להישאר פה. אמרתי לו: 'אף אחד מהם לא נשאר'. אז במקרה של הסטארט-אפים קשה לדעת. כל אחד בא מסיבותיו, וכל אחד נשאר כמה שהוא צריך, אבל אני משוכנע שהחברות שהשקענו בהן ירצו לחזור לישראל. המעבר לפה הוא מחיר שהן צריכות לשלם כי השוק בישראל הוא קטן. והנה, יש אלטרנטיבה לנסוע לכמה שנים, להתפתח, ללמוד, להיחשף, להרוויח כסף ואז לחזור לישראל, אז למה לא?".

- אתה צודק שיש בישראל לא מעט דברים מעוררי הערכה, אבל להציג אותה כמקום שמחבק את האתיופים ונקי מגזענות, זה לא בדיוק תיאור מדויק של המציאות.

"נכון. אבל כמי שאוהב את ישראל אני מתייחס אליה כמו למשפחה, שמותר לבקר את החברים בה. מותר לנסות לשפר אותם. יש בישראל דברים שאני מאוד ביקורתי בנוגע אליהם. יש דברים טיפשיים מאוד, כמו למשל לספח עכשיו אלפי דונמים בשטחים. ונראה לי שצריך לתת לזה ביטוי, אם כי זה חשוב מול מי. אני לא חושב שאם אני מביא לפה יזמים או צעירים ממוצא אתיופי, אני מייפה את המציאות. בישראל יש דברים טובים ורעים, אני מעדיף להתמקד במה שאני מעריך. הדבר שהכי מאכזב אותי זה היחס לפליטים מאפריקה, כי אנחנו היינו בדיוק במצבם, והייתה לנו הזדמנות להוכיח שיש דרך אחרת להתייחס אליהם, אבל אנחנו נכשלים באתגר הזה. והלוואי שהייתי יכול לעשות משהו בנדון".

- ניסית לדבר על זה עם מקבלי ההחלטות?

"קצת, כי למדתי שבישראל מוטב להתמקד איפה שיש לך יכולת השפעה ולא לבזבז זמן בלבכות על מה שאי אפשר לשנות. לכן אני מנסה לעזור להם בזירה העסקית. ברור לי שזה נושא מורכב, אבל הממשלה לא מטפלת בו כראוי. ישראל מתנהגת בטיפשות, כי אלו אנשים שיכולים לדבר עם שחורים כמו שאף אחד לא יכול. זה היה נחמד אם ישראל הייתה מבינה את הפוטנציאל ונותנת להם כלים להתפתח".

"לא ידעתי שיש אנשים כאלה"

גבולות המהוגנות הבורגנית לא מעניינים את לואו. כשהגיע הזמן שהמחזור הראשון של האליבייטור ייצא לסיבוב בניו יורק, שאלו אותו המארגנים: "אבל איפה הם יגורו?". "ואני אמרתי: בבית שלי. אנחנו גרים בווסטצ'סטר. אז לאותו חודש סידרתי להם מכונית, ארגנתי הכול. הם באו כל בוקר לעבוד מהמשרד שלי. הרעיון הוא שאם אני משקיע בהם, אני רוצה להכיר אותם. לדעת איך הם מתנהגים".

- אבל בבית שלך?

טניה: "לשבת לארוחת ערב עם אנשים מלמד אותך דברים שלא תלמד מסתם לבקר אותם במשרד או בפגישות עסקיות. יש לנו קשרים אישיים ואמיתיים עם האנשים האלו".

אחד האורחים שהגיע עם האליבייטור היה ליאור אהרוני, שאז עוד קראו לסטארט-אפ שלו איקוולה, היום Feature.FM. "היה חיבור טוב עם ג'ואי ברמה האישית, והוא החליט שהוא רוצה להשקיע בנו", משחזר אהרוני. "גרתי אצלו איזה חודשיים בבית".

- זה לא נראה לך מוזר?

"בהתחלה זה היה מאוד מוזר. לא ידעתי שיש אנשים כאלה".

אחר כך לואו מבהיר שכשהוא אומר אצלו בבית, הוא לא מתכוון שכולם הצטופפו בתור למקלחת. "בשטח שלנו, במרחק דקת הליכה מהבית שלנו יש לנו עוד בית, שגר בו זוג ממוצא פיליפיני, שעובדים אצלנו כבר 26 שנים. אז הילדים (הסטארטאפיסטים) גרו איתם. זה לא שהם נכנסו לי לווריד. הם נכנסו לווריד של ג'ודי ואנדרו, שאין להם ילדים משלהם, אז הם אימצו אותם כאילו הם הילדים שלהם".

גם כל מחזור של משלחת "ישראל שבלב" נגמר עם מסיבה גדולה בביתו. ארבעת ילדיו גדלו בבית שאורחים ישראליים באים ויוצאים ממנו ללא הפסקה. עם רוב בוגרי המשלחות שמר לואו על קשר קרוב. עכשיו הגיע תורם להחזיר לו טובה. "הבנתי שאוכל למיין את חברות הסטארט-אפ בעזרת הרשת שיצרתי ב'ישראל שבלב'", מגלה לואו. "אלו אנשים שאני סומך עליהם, הם נאמנים לי ושותפים לתפיסת העולם שלי".

- הם מי שמרכיבים את הוועדה הממיינת?

"לא. זה מאוד לא פורמלי. אנחנו כמו משפחה. משפחה של אנשים שאכפת להם מישראל. אלו קשרים שהם הרבה מעבר לעניין כספי. יש לנו בוגרים בחברות הכי טובות. כשהם באו לפה, הם היו בני 24-23 ועכשיו, 12 שנים מאוחר יותר, הם ביאהו, בפיטנגו ובכל מקום. אני שומר על קשר עם כולם, אבל אני ממש נעזר באלו שבעולם העסקי".

- איך זה עובד?

"פונות אלינו מאות חברות, אז כשמשהו נראה מעניין, אנחנו מבקשים מהחברים הישראלים שלנו שיבדקו את החברות".

טניה: "יש לנו אנשים שונים שמתמחים בתחומים מגוונים. נגיד, אם פונה אלינו חברה בתחום הגיימינג. לנו אין יותר מדי מושג בתחום. אז נשלח למספר בחורים שמבינים בזה. הם לא יגידו לנו אם להשקיע או לא, אבל ייתנו לנו חוות דעת על הצוות ועל הרקע שלהם, וסביבת הרעיון שלהם".

לואו: "עדיף לעבוד עם ישראליים, כי הם הרבה יותר חדים ממני, ולרוב גם קשוחים ממני".

פה הביזנס, פה השוק

בספטמבר 2012 החליטו לואו ובתו, שאחרי ההתנסות באליבייטור, הגיע הזמן ליצור משהו מובנה יותר, משלהם. בית לסטארט-אפים ישראליים בניו יורק. טניה נסעה לישראל לגשש. "בשבוע הראשון עוד לא היה לנו משרד אפילו. הלכתי לכנס סטארט-אפים עם חבר. דיברנו עם סטארט-אפ אחד. החבר הציג אותי בתור הבת של ג'ואי לואו ואמר שאנחנו מתחילים משהו בלה-בלה-בלה, וכעבור שעה חברות עמדו בתור. עוד לא היה לנו שם".

- בשביל מה צריך חממה לישראלים?

לואו: "זה מקל עליהם את המעבר. ניו יורק יכולה להיות מקום זר ומנוכר גם למי שחי פה כל חייו. למי שבא מבחוץ, העיר יכולה להיות מרגשת מאוד ובו זמנית מרוחקת. אז חשבתי שזה כמו משפחה. לדעת שבסוף היום יש לך את מי לשתף במה שעבר עליך".

בני המזל שנכנסו תחת מטריית סטאר פארם ונצ'רס נהנים מהשקעה שנעה על המנעד הרחב שבין מאה אלף דולר ועד קרוב למיליון. "זה תלוי בביצועים ובהתקדמות שלהם", אומר לואו. "אמרתי לחלקם שבהמשך אעשה מצ'ינג אם ימצאו עוד משקיעים. לכל חברה יש מודל משלה".

טניה: "המודל מבוסס על האנשים בחברה. הקשר הוא אישי. לפני שנדבר איתם על הטכנולוגיה, אנחנו נדע כמה ילדים יש לכל אחד".

לואו: "לדעתי האישיות של האנשים חשובה יותר מהרעיון. כי הרעיון לא פעם משתנה במהלך העבודה, ואם יש אדם עם דבקות, זה מה שחשוב".

רוב הסטארט-אפים שסטאר פארם השקיעה בהם עוד לא עברו לניו יורק. במקום יושבים דרך קבע שניים: ליאור אהרוני מ-Feature.FM ויניב דוידסון מ-AudioStreamTV, שהגיע אל לואו לפני פחות משנה בעקבות המלצה של חבר, בוגר משלחת של "ישראל שבלב". "אני יכול להיכנס בבוקר לג'ואי ולהגיד לו: 'אני חייב לדבר עם מישהו מקומקאסט או מ-AT&T והוא מיד ישלח אימייל".

- עד כמה הנוכחות בניו יורק חיונית לחברה?

"אם הייתי יושב בארץ, זה היה נראה אחרת. פה נמצא הביזנס. אני נפגש עם CNN בשבוע הבא, זה פה בניו יורק. שבוע אחר כך אני נפגש עם ESPN , זה פה בניו יורק. ברוס פייזנר, נשיא האקדמיה של הטלוויזיה וחבר בבורד שלנו, יושב פה. כל המדיה נמצאת פה. פה השוק. וגם אם מנסים לעשות אותו בטלפון או במייל, כשאנשים מבינים שאתה בארץ, אז להיפגש זה פרויקט. וכשאתה חברה קטנה, אתה לא מעניין אף אחד".

פרט לדוידסון ולאהרוני, שישה סטארט-אפים שהו בחממה למספר חודשים, וחזרו לישראל לשייף עוד קצת את המוצרים. "הלוואי שכולם היו פה", אומר לואו. "אני חושב שאם רוצים להצליח, חייבים להגיע לכאן".

- אז למה לא כולם מגיעים?

"חלקם נשואים ולא רוצים לעזוב את המשפחה. אחרים חוששים מההוצאה. אני חושב שזה לא חייב להיות יקר כל-כך. אם שוכרים דירה קטנה, זה לא חייב להיות בשמיים. גם בישראל החיים עולים כסף. חלקם חוששים כי הם לא מרגישים מוכנים. אם האנגלית לא משופשפת, זה יכול להיות מפחיד. והם צעירים ואין להם הרבה ניסיון בעולם, אז הם מעט מהוססים".

- יש משהו משותף לחברות שבחרתם להשקעה?

לואו: "אני אוהב חברות עם אנשים שעובדים קשה, מקורקעים ולא מפונקים".

- מה זה אומר?

"הם לוקחים משכורות נמוכות, הם לא נלחמים בשביל עצמם, הם נלחמים כדי להצליח. יש להם תמונה גדולה".

טניה: "והם דואגים לצוות שלהם".

"יש מישהו שאני מכיר", ממשיך לואו, "דיוויד טיש, משקיע רציני בסטארט-אפים, שאמר לי 'אני בחיים לא אשקיע בחברה ישראלית'. שאלתי למה והוא אמר: 'כי אני לא מבין אותן'. המנטליות שונה. מישהו סיפר לי משהו שהדגים את זה. יושבים אנשים מסביב לשולחן, ובקצה השני יש מלחייה. הישראלי יקום וייקח את המלח בעצמו. האמריקאי יגיד: 'תעביר לי בבקשה את המלח', והישראלי יחשוב לעצמו: מה, אני עובד אצלו?

"אני אוהב את המנטליות של 'אני אעשה את זה בעצמי'. במועדון גולף לכולם סביבי יש מישהו שסוחב להם את מקלות הגולף. לי זה מרגיש משפיל, כי יש לי שתי רגליים ואני מסוגל ללכת, תודה לאל. אני לא זקוק לזה. ואני אוהב את זה באופי הישראלי. אם אתה לא צריך משהו, לא תבקש. וגם אם אתה צריך. עדיף לא לבקש. תקראו לי משוגע, אבל אני אוהב ישראלים".

טניה: "יש לנו תודעה כוזבת כאילו אנחנו ישראלים בעצמנו".

מתוך פנקס ההשקעות: רשת חברתית לאירועים

הרעיון ל-AppMyDay נולד די במקרה, עוד כשגיא אלדר עבד ב-Face.com (שנמכרה לפייסבוק ב-2012). "חבר טוב התחתן, ורצינו להפתיע אותו עם משהו מקורי, וחשבנו שאם נביא לו תמונות שכל הנוכחים בחתונה צילמו, זה יהיה מוצלח. אז בנינו אב טיפוס ראשוני, הבאנו אותו לחתונה והתקנו על הניידים של האורחים".

- עמדתם ליד האימא של החתן והטרדתם את האורחים?

"זה היה די מביך, אבל הסתמן כהצלחה. משם התחלנו לגלגל את הרעיון והבנו שזה יכול להיות מוצר לא רע".

AppMyDay הפך לפלטפורמה לבעלי אירועים, המאפשרת להם לבנות לאירוע רשת חברתית פרטית סגורה, לתמונות ולתכנים שמצטברים במהלך האירוע ועד היום פשוט התנדפו. זה מתאים לאירועים פרטיים, לכנסים ולארגונים.

- למה לא להסתפק בעמוד פייסבוק?

"זה לא עובד מספיק טוב אם רוצים לתעד בזמן אמת מנקודות מבט שונות. גם הפרטיות היא בעיה. אם אני רוצה לעשות אירוע שאליו אני לא מזמין את כל חברי הפייסבוק שלי. גם וואטסאפ מוגבל לחמישים משתתפים. AppMyDay מאפשר לאנשים לייצר סביבה שתותאם בדיוק לטעמם, מבחינת עיצוב, צבע, תמונת פתיחה, ואיך התכנים יעלו. אולי להראות בלייב-סטרים על מסך גדול את מה שקורה".

- איך מתפרנסים מזה?

"משני מודלים. מודל אונליין פרימיום הוא אם לדוגמה יש לבת שלך בת מצווה. את נכנסת לאתר, בונה ספייס לאירוע ומפיצה לאורחים. זה בחינם עד 25 משתמשים. ככל שמספר האורחים עולה, אנחנו מניחים שהתקציב עולה, ואז מרגישים נוח לדרוש תשלום. 99 דולר עד 300 אורחים. 199 דולר עד אלף אורחים. המודל השני, שמביא את רוב ההכנסות, הוא דרך שותפויות עם חברות הפקה של אירועים או איגודים. אנחנו מוכרים להם חבילות של מאה אירועים במחיר טוב".

מתוך פנקס ההשקעות: סאונד בהתאמה אישית

"בארצות הברית יש המון טלוויזיות במקומות ציבוריים - בשדות תעופה, ברים, חדרי כושר, בתי חולים", יניב דוידסון מספק רקע למיזם שלו. "הבעיה היא שכל הטלוויזיות האלה הן על mute, אי אפשר לשמוע אותן. מה שאנחנו עשינו, זה לפתח טכנולוגיה שמאפשרת לך לסרוק טלוויזיה בשנייה אחת ואז לשמוע את הסאונד דרך הטלפון".

היצירתיות של AudioStreamTV באה לידי ביטוי לא רק בטכנולוגיה אלא בעיקר בדרכים להפוך אותה לרווחית. דוידסון מונה שלוש דרכים. "תעשיית הפרסום בטלוויזיה בארצות הברית היא תעשייה של 150 מיליארד דולר בשנה. 500 מיליון שעות צפייה בחודש מחוץ לבית, הן 1.5%-1% מסך שעות הצפייה, שזה 2 מיליארד דולר. היום שעות הצפייה האלו לא נמדדות. אנחנו נוכל למדוד אותן וכך להוסיף כ-2 מיליארד דולר בשנה לשורה התחתונה של הערוצים האלה, מבלי שהן יצטרכו לייצר תוכן חדש. המידע הזה שווה המון כסף לערוץ כמו CNN".

דרך שנייה להרוויח היא בעזרת המידע ש AudioStreamTV תוכל למכור לקמעוניים. "ברגע שאת סורקת את הטלוויזיה, את נרשמת ואנחנו יודעים מי את, איפה את, במה את צופה. זאת אומרת, יש לי פלטפורמה לפרסום מאוד מפולח וממוקד. תלוי במקום ותלוי בתוכן. תחשבי כמה זה שווה לסטארבקס לדעת שעכשיו 7 בבוקר, את יושבת מול הטלוויזיה בשדה התעופה, הרגע ראית פרסומת לסטארבקס וגם יש סטארבקס 50 מטר ממך, והם יכולים לשלוח לך קופון: 'קבלי הנחה על כל קפה'".

הדרך השלישית משחררת את הטכנולוגיה ממסך הטלוויזיה ומעבירה אותה לשלטי החוצות. "תחשבי על טיים סקוור והטאבלט החדש של מייקרוסופט יוצג על הקיר בפרסומת שהיא כנראה מצחיקה, תוך שנייה את סורקת, ואז מייקרוסופט גם יודעים שהמוצר הזה מעניין אותך, והם יכולים לשלוח לך עוד מידע".

מתוך פנקס ההשקעות: פלייליסט עם ערך שיווקי

Feature.FM, הסטארט-אפ המתגלגל של ליאור אהרוני, התחיל ב-2011 כתחביב לשעות הפנאי שנקרא list and play, אתר אינטרנט המאפשר ליצור פלייליסט בהתבסס על יוטיוב. "די מהר האתר הגיע ל-60 אלף משתמשים", מספר אהרוני. "זו הייתה דריסת הרגל שלנו בעולם המוזיקה, אבל ראינו שיש חברות שעושות דברים טובים מזה, כמו ספוטיפיי או פנדורה. חברות ששוות מיליארדים. אז החלטנו לעשות רשת חברתית למוזיקה. אפליקציה בשם EQuala, שבעזרתה אתה יכול לבחור חברים שאתה אוהב את הטעם שלהם במוזיקה וככה לייצר לך תחנת רדיו שמבוססת על הטעם של החברים".

EQuala הייתה האפליקציה שהביאה אותו לניו יורק, אבל היא לא ממש המריאה, ואז עלה הרעיון שבבסיס Feature.FM. אהרוני וחבריו שמו לב שגם ענקיות המוזיקה כמו פנדורה וספוטיפיי, שמשקיעות הון בשיווק, לא מצליחות להרוויח כסף, בעיקר מפני שההוצאות על תמלוגים הן אדירות. "פנדורה, לדוגמה, מפסידים 3 מיליון דולר ברבעון". אהרוני מסביר שלחברות האלה יש שני אמצעים להרוויח: באנרים ופרסומות שמע, אחת לחמישה שירים.

הפתרון של Feature.FM מייצר מנוע רווחים נוסף. "החלטנו שאנחנו נקדם אמנים בתוך איקוולה. במקום לשים פעם בחמישה שירים פרסומת שמע, נשים פעם בחמישה שירים שיר ונמכור את ההשמעה הזו לתעשיית המוזיקה, לאמנים שרוצים שישמעו את המוזיקה שלהם. ואז אני משתמש באותו תוכן כדי לעשות כסף".

- איך זה יסתדר עם הטעם שלי?

"ישמיעו לך רק שירים שמתאימים להיסטוריה המוזיקלית של מה שאת כבר שומעת. אנחנו יודעים מהם הרגלי השמיעה שלך. מה את שומעת, על מה את מדלגת. אנחנו לוקחים את כל המידע הזה ועל בסיסו מחליטים איזה שיר להתאים לך. השיר הנכון, בזמן הנכון לאדם הנכון".