מסע משפחתי בקרוואן ברחבי אנגליה וסקוטלנד

אי-שם בהיילנדס הסקוטיים - אחרי שעברנו מהכבישים הבין עירוניים לכבישים שבין הכפרים, ומשם לכבישים חקלאיים ולשביל עזים רעוע ומרוסק אספלט, נטול קו הפרדה או כל פאסון אחר של כביש אמיתי - יואב מלמל שאולי טיול הקרוואנים הזה לא היה רעיון כל-כך נפלא. הוא ניסה לשמור על שלוותו, אבל להתווכח עם המציאות אי-אפשר: אם יגיע רכב ממול, אפילו קטנוע, אנחנו צפויים לעוף משביל העזים שלנו ישר אל התהום מימין - או להתרסק על הסלע משמאל.

וזה היה דווקא בוקר יפה כל-כך. באמת שהיינו אופטימיים, אחרי שנשארנו בחיים כמה ימים רצוף, התרגלנו לקרוואן, ואפילו נהנינו. עכשיו, על הכביש הרעוע הזה, שנינו כבר לא היינו בטוחים שאנחנו עתידים להישאר בחיים עוד זמן רב. סביב שולחן האוכל מאחור שיחקו הילדים בטאקי, ולא שמו לב לכלום.

ברוכים הבאים הביתה

ימים ספורים לפני כן יצאנו למסע הקרוואנים הראשון בחיינו. שעתיים תמימות בילינו בהדרכה בחניון הקרוואנים, תחת חסותם של תום וסאלי, שהיו סבלניים להפליא אל התיירים המבולבלים מהמידל איסט. שמענו הכול על הסקונס האלוהיים שאופה אשתו של תום, הצצנו בתמונות של הנכדה החדשה של סאלי, שאיתה היא מתכוונת לבלות כל רגע החל בינואר. או-אז תצא סוף-סוף לפנסיה, אחרי ארבעים שנה במק'טריילר.

יחד התפעלנו מהתכנון הפנימי המופלא של הקרוואן. "איך זה לחיות בדרכים?", שאלתי. "אין לי מושג," משכה סאלי בכתפיה. "אף פעם לא נסעתי בקרוואן". "אף פעם?", נדהמתי, ושאלתי בטיפשות, "למה?". פניה של סאלי נאטמו. "כסף, לאב", אמר תום. "זה יקר נורא. לא לאנשים כמונו". את יתרת ההדרכה העברנו בהמהומים מנומסים.

החלום העצום של מסע קרוואנים באי הבריטי בעקבות סופרים החל, איפה, בנימה בריטית עצורה ויבשושית. כמה הולם. כך או כך, יצאנו לדרכנו. אחרי דקות ספורות נשמע קול נפץ מאחור. "מה זה?", נבהלתי. הילדים דיווחו שהותרנו את אחד מארונות המטבח פתוח. נפרדנו רשמית מכוס הקפה הראשונה. רגע אחר כך גילינו, לראשונה, שאי-אפשר לעצור ולתקן טעויות. המפלצת שלנו לא נועדה לעצור בשולי כביש עירוני רגיל. הבכור זינק וסגר את הארון, זינק חזרה אל חגורת הבטיחות, ויצאנו בזהירות מלונדון צפונה.

הנסיעה הראשונה הייתה מורטת עצבים. הרכב גדול, תיבת ההילוכים ידנית, הנהג והכביש נמצאים בצד הלא נכון, ומאחור משקשקים שברי הכוס בין רגלי הילדים. בנוסף לכל אלה, תוכנות הניווט קורסות זו אחר זו. Waze לא עומדת בעומס. אחרי כשעתיים עצרנו בשולי כביש ראשי ומעדנו ברגליים כושלות אל מחוץ לבית הנייד שלנו. "מה זה הדבר הזה?!", נשף יואב בתשישות. אבל עתותינו לא היו בידינו, ואחרי סיבוב קצר במרכז קניות משמים על הכביש המהיר ורכישת מוצרי יסוד מעטים, יצאנו שוב לדרך. שוב ושוב הזהירו אותנו ותיקי הקרוואנים שלא לאחר לאתר בשום אופן. הפקחים עשויים לכעוס, ואולי אפילו, שוד ושבר, לא יניחו לנו להיכנס.

אבל מובן שהנסיעה ארכה כמעט כפליים זמן מכפי שהערכנו. בשמונה בערב הגענו לאתר הקרוואנים דודוול שבפאתי סטרטפורד אפון אייבון (Stratford-upon-Avon). דייב, הפקח התורן במשרד, המהם לעברנו כמעין גרסה זועפת ולא ידידותית של פו הדב.

"מספר הרכב?", נבח. הוא היה נמוך, מוצק, עורו צרוב קעקועים מיטשטשים. פופאי מזדקן. קצת פחדתי. יואב הביט אחורה לחניון בייאוש, ואז נזכר. הוא שלף את מחזיק המפתחות מהכיס והציג את המספר, ואז את המסמכים שדייב ביקש, זה אחר זה. "פעם ראשונה שלי באתר קרוואנים", התנצל. דייב המהם עוד משהו והמשיך למלא טפסים. נראה שהוא מוכן להתנקם בנו אישית על שהגענו מאוחר כל-כך. ניסינו לא להפריע.

"שכחנו לקנות חלב", לחש לי יואב בעברית.

"אוי, אין קפה מחר בבוקר?", נאנקתי.

דייב נשא את ראשו מהניירות ונבח עלינו באנגלית. "חסר לכם משהו? לקפה?".

החלפנו מבטים מבולבלים. לא, לא ייתכן שהוא מבין אותנו. ובכל זאת.

"חלב", השבתי ברעד.

"אין בעיה," אמר. הוא נעלם לתוך החנות הסמוכה למשרד וחזר עם ליטר חלב.

"אדם הגון לא יכול להתחיל את היום בלי קפה", אמר. "מה עוד אני יכול לעשות בשבילכם?".

כשנדנו בראשינו, זהירים עדיין, ואמרנו שהכול בסדר, דייב חייך. "ברוכים הבאים הביתה", אמר.

לילה ראשון בדרכים

את השעה שנותרה לנו עד שקיעת השמש בילינו בהסתגלות. התחברנו לחשמל ויצאנו לחקור את הסביבה. שירותים ומקלחות מצוחצחים, וארבע שורות ארוכות של קרוואנים מכל סוג וגודל חונים זה לצד זה. הסדר מופתי, והדממה מרגיעה עד אין קץ. ליד שורת כיורי נירוסטה עמד גבר לא צעיר ושטף כלים. הוא הנהן לעברנו וחייך. שתי ילדות חלפו על פנינו בריצה, פולטות, "ערב טוב!".

התקרבנו לאחד הקרוואנים, שאוהל ענק נסמך אליו. על כיסא עור מפואר בתוך האוהל ישב קשיש בריטי קולוניאליסטי, כולל השפם הלבן והמקטרת הנחוצים, והביט בנו בזעף. נסוגונו בזהירות. ביתו של אדם הוא מבצרו, גם כשהוא על גלגלים. חצינו בזריזות את המדשאה מולו, שעליה ניצב קרוואן, ושוב זכינו למבט זועף. גם מגרשו של בעל הקרוואן הוא חלק מהמבצר, אם כן. נסוגונו שוב, והפעם אל שביל החצץ הניטרלי. באותו רגע עדיין לא ידענו, אבל בכך הסתיימה מרבית הכשרתנו כקראווניסטים. לא להציץ. לא לדרוך על הדשא של השכן. לשמור על הסדר. תורת הנימוסים כולה על ארבעה גלגלים.

בלילה ההוא, הראשון, התכנסנו במרחב החדש והזר שלנו, לועסים באדישות כריכי לחם אנגלי ספוגי ועייף. סביב השולחן הצטיירו צלליותינו, מוכי הלם קרוואנים ותשישות עגמומית. ההיערכות לשינה ארכה זמן רב. שוב ושוב טעינו בהתקנת המיטות ובהצבת הסולמות למיטות העליונות. כשכבר הגענו עד לתאי השינה הזעירים שלנו, גילינו שניאלץ ללבוש פיג'מה במקום אחר. בחלל הזה אין שימוש רב למרפקים וגם לא לברכיים. עם רדת החשיכה פרשנו למיטותינו, מוקסמים ומבועתים. התהפכתי על משכבי, התבוננתי בתקרה המונחת על אפי ממש, וייחלתי למפלט החמים של שנת לילה טובה.

בשש בבוקר האירה אותנו שמש אנגלית עליזה. מרוב תשישות שכחנו לסגור את שלל התריסים ואת חלונות התקרה. היום החל מוקדם מהצפוי. ואיזה יום זה היה! סחרור מתוק של חוויות בטירת וורוויק (Warwick Castle) היפה; בסטרטפורד אפון אייבון, עיר הולדתו של שייקספיר; במפעל קדבורי בבירמינגהאם. זינקנו ממקום למקום, בולעים חוויות ונופים ברעב ובאושר.

ברגע כלשהו יואב הבחין בכך שדבר מה מתרחש בקרוואנים שעל-פניהם חלפנו. תנועות חזרו על עצמן. שפה הלכה והתפענחה. קריאתם הנסתרת של אחינו הנושאים את ביתם עמם הגיעה עד אלינו. הנהגים נופפו בחיבה, בהבהוב ידידותי הודיעו לו שהוא יכול לסיים עקיפה, סימנו לו איפה מותר לחנות באתרי תיירות הומים. היושבים ליד הנהג אותתו לי דברים שלא הבנתי. כך או כך, הבנו: אנחנו לא לבד.

קיווינו שאנחנו גם לא לבד ברשלנותנו הפושעת. רגע לפני היציאה בדקנו: הסולמות מאובטחים? והרשת? והחלונות? וארונות המטבח? ובכל זאת, בכל פעם נותר לפחות ארון אחד פתוח אי-שם, ומשהו התעופף דרכו אל החלל והתרסק ברעש מבעית. חלון אחד נותר פעור לרווחה, ורוחות געשו פנימה, מנערות ספרים ומקפיאות ילדים. למדנו לזנק מהר, לאבטח סולמות (משמע: לדחוף אותם מתחת לשמיכה שעל המיטה כדי שלא יפלו), לקבע ציוד (משמע: לדחוף אותו מתחת לרגליים של מישהו), לאסוף שברים (משמע: עוד כוס קפה התעופפה מהארון).

שלווה חשודה מאחור

חששנו שמא הילדים ישתעממו בדרכים, אבל מהר מאוד השתררה איזו שלווה חשודה באחורי הקרוואן. שמענו אותם משחקים טאקי מדי פעם, בוחנים את אחד מהמשחקים החדשים שקנינו לכבוד הנסיעה. הם התווכחו אם כשיגיעו להוגוורטס תשלח אותם מצנפת המיון לגריפינדור או לרייבנקלו, ומה יעשו כשיפגשו במפלצת מלוך נס, בשבת הקרובה. בשאר הזמן, בין ביקור בטירה לשיטוט לצד נחל, אירחו להם לחברה הטאבלט, הטלפון, ובהיות שלוות בנוף.

לעת ערב השלושה שלנו נרדמו במושביהם, ואנחנו הגענו לאזור האגמים, הידוע ביופיו הבלתי מתפשר. השעה הייתה כבר שמונה בערב כשהתחלנו לטפס במעלה ההר. גשם החל לרדת, מתגבר מרגע לרגע, והחשיכה הלכה והעמיקה עד שנותרנו רק שנינו, עייפותנו העצומה והכביש הצר והתלול.

פנסי הקרוואן האירו רק את הגשם הניתך על הכביש ומעט מהעצים והשיחים בצדדיו. בקושי רב זיהינו את הכניסה לאתר פארק קליף, אי-שם במעלה ההר. פקח הלילה החמוד שלח אותנו לריבוע הדשא שהוקצה לנו. חנינו, העברנו ילדים למיטותיהם ואיבדנו הכרה.

בבוקר שוב התעוררתי מוקדם-מוקדם. שכבתי בקרוואן הדומם. ואז הוא היטלטל בעדינות. ושוב. רעידת אדמה קלה? תהיתי. ואז שוב. ואז יואב התהפך, והקרוואן היטלטל שוב. מכוך השינה שלנו, מעל לקבינה, ראיתי את בתי הקטנה מתהפכת במיטתה, והקרוואן משיב לה בטלטול עדין. אחרי רגעים ספורים הבכור. ואז המרכזית. ושוב.

עצמתי עיניים וחייכתי. בחמש בבוקר, אי-שם על גדות האגם, הקשבתי לקרוואן שהגיב לכל תנועה בטלטול עדין, נרעד קלות, ובישר לי שהילדים ממש בסדר, שהכול בסדר. התשוקה האימהית העמוקה והסודית, לעטוף ולערסל את שלושתם, כל הזמן, התגשמה פתאום. ראיתי בעיני רוחי את לבי הולך וגדל, הופך לתא הלבן הגדול והיפה הזה, ומכיל את כל אהוביי, וכמה הולם שאהוב נעוריי הוא הנהג, ושאני הנווטת.

אט-אט התעורר אתר הקרוואנים ברחש דק של קייטנים מנומסים, ואנחנו יצאנו אל הלא נודע.

מכל התגליות של הדרך, זו הייתה הגדולה מכולן: גן עדן אנגלי אבוד נפרס מכל עבר. אתר הקרוואנים הזה היה הנקודה היפה ביותר במסענו עד כה. אדניות פרחים עיטרו את השבילים, סלסילות פרחים תלו על קירות המשרדים, המסעדה, חדר המשחקים, השירותים. השירותים! מעברם השני פכפך נחל, וצליליו הערבים כמו נועדו לסייע לנופשים להטיל את מימיהם ללא מאמץ. בתוך הנחל ניצבו ילדים בפיג'מות ובמגפיים, והוריהם ישבו על כיסא מתקפל על הגדה ורגליהם טובלות במים.

באזור שטיפת הכלים ממול, שיירת גברים ובניהם רחצו ופטפטו. ביניהם ניצבה ילדה אחת, אף היא בפיג'מה ובמגפיים. אולי בת 8, אולי קצת יותר. כמו כולם, גם היא נשאה בקערת פלסטיק גדולה את הכלים המלוכלכים מארוחת הערב, סבון כלים וסקוטש אנגלי שהוא בעצם ספוג חלוש, כמו פרוסות הלחם ההן. המים זרמו בנחל ובברזים, קצף שטף את אגני הנירוסטה, פרה געתה באחו. בת ה-7 שלי התבוננה בכל זה ושתקה. בדרך חזרה לקרוואן אמרה בשקט נחרץ, "אני שוטפת כלים היום". וכשהגענו עמדה מול הכיור הזעיר, מקבצת את הכלים והסבון והספוג החלוש, ופנתה לדרכה, לשטוף כלים. ארבעתנו הבטנו בה בתמיהה. לפני רגע היא עוד הייתה התינוקת שלנו. מה קרה?

זה קרה שוב ושוב בימים הבאים. הילדים שלנו ראו זרים חיים אחרת מאיתנו, והתעקשו לחקות אותם. הם הלכו לבד לקניות, ארגנו ארוחות ויצאו למסעות חקר באתרי קרוואנים בהרים וביערות, על גדות נחלים ובפאתי שדות. הם קראו ספרים באנגלית ושוחחו עם זרים חביבים. אנחנו התבוננו בחרדה, והנחנו להם ללכת. ההצצה האינטימית לחיי זרים, בני תרבות אחרת ועם אחר, עוררה אותם להתנסות, לבחור. עלינו הוטל התפקיד ההורי המורכב מכול: לא להפריע.

לאן נוליך את הבושה

את היום בילינו בטיול, ובערב שבנו לאתר הפורח והמפכפך. מולנו הצהיב ריבוע דשא. מישהו חנה שם תקופה ארוכה והדשא כמש. במעלה הגבעה התגודדו אוהלים של נופשים לתקופות ארוכות. לידם פרות ליחכו את העשב. בארץ הזרה הזו, בביתנו הקטן, שיש להיזהר בו בתנועות מרפקים וברכיים, הרגשנו שדבר מה מוכר לנו מאוד.

בשש וחצי בבוקר כולם ישנו עדיין. הגשם נקש על גג הקרוואן. קראתי במיטה, שכבר לא נראתה לי צפופה כל-כך, את "האריה, המכשפה וארון הבגדים". גם אנחנו, כמו פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי, ברחנו מהמלחמה לכפר האנגלי שכולו פלאות. בבוקר ההוא הייתי שוב בת 12, בנרניה. והפעם אף אחד לא אמר לי שצריך להפסיק לקרוא.

בארוחת הבוקר גיליתי לכולם את הסוד שפענחתי עם שחר. בעצם הכול היה מוכר לנו כל-כך כי היינו פה כבר אלף פעמים, אמרתי. היינו פה עם פו הדב, עם החמישייה הסודית ועם ההוביט, עם מתילדה ופיטר הארנב, עם אסלן האריה ועם הארי פוטר. הפלגנו עם השלושה בסירה אחת ועפנו עם מרי פופינס ועם פיטר פן בשמיים אנגליים מכוכבים. גדלנו כאן, בשדות האנגליים, בין כבשים ושיחי אברש, מתענגים על רקיקים ותה. הלא כן?

כן, הנהנו כולם, מחויכים. התיאוריה שלי התקבלה. מאותו רגע ואילך, פסה הזרות. הפסטורליה הזו כולה שלנו, על הפרות הרועות באחו ועל החורש נוטף טיפות הטל. הכול שלנו. באנו, התאהבנו, כבשנו. כמה ישראלי.

רגע לפני שיצאנו שוב לדרך, חיכתה ליואב עוד משימה אחת. הזכרתי כבר את החשמל הפשוט לתפעול. אוסיף שרוקנו בסיפוק את המים האפורים ומילאנו ברינה את מי השתייה. רק פתח אחד נותר. ובכן, בואו נדבר על השירותים. מתחת לאסלה התקנית לגמרי שלנו הסתתר מכל פלסטיק לא גדול, שלתוכו הטלנו פרח כחול, מנטרל ריחות וצובע הפתעות. לפני היציאה לדרך יואב משך את המכל ממקומו והלך להיפטר מכל השמחה הזו.

הבכור מצא את המקום שאליו נוליך את הבושה. על גדות הנחל המפכפך עדיין ברוך, בצל עץ רחב עלים וגזע, שכן ביתן לבן יפהפה. סביבו השתרג שיח פטל, שם בפנים, במרכז, היה המקום שאליו הולכים כל הגברים העגומים של אתר הקרוואנים. בזמן שיואב עסק בגועל נפש, נשנשתי לי פטל שחור מתוק היישר מהשיח. בשובו דיווח שהפעולה נעשית בזריזות ובנוחות.

בדרך הארוכה לסקוטלנד החלטנו להעניק שם לקרוואן שלנו, שבו התאהבנו אט-אט. דיון משפחתי ארוך הוביל לשם הנכון, האחד והיחיד. בשבילכם הוא Sir Charles of the Roads. בשבילנו הוא צ'רלי. שרנו לו שירים, הודינו לו על שירותו. נמנמנו. התעוררנו. השתעממנו. רבנו (פעם ראשונה!). השתעממנו עוד קצת. עברנו את גלזגו, את לוך לומונד (Loch Lomond), את הנחלים הקטנים אחריו, המשכנו עוד קצת, ואז עוד, ועוד.

לוך נס לא מחכה לנו

הדרך ארוכה ומתפתלת. יואב ניצל את הזמן לספר קצת על מבנה הארץ. שפלה, הרים שפופים, הרים נישאים. "כמו הגליל!", צהלתי. "לא בדיוק", עיקם את אפו חובב הוויסקי שלי, שסקוטלנד היא מולדתו השנייה. כשהגענו אל יער האורנים שבו שכן פארק הקרוואנים הבא, יואב הודיע לי שיש לנו עוד משימה אחת לפני השינה. לשמחתי, המשימה לא כללה פרחים כחולים.

בתשע בערב צעדנו במעלה ההר בדרכנו לתחנת דלק הסמוכה. בחנות הקטנה המתינה לנו שקית מדנדנת. החברים הסקוטים של יואב הם חובבי וויסקי, והם שולחים זה לזה בקבוקים קטנים של טעימות. בקצה העולם חיכתה לנו מזכרת מקרייג: שקית עם בקבוקון מקומי, בקבוקון אזורי, ועוד בקבוקון של וויסקי נדיר ויקר ממזקקה שנסגרה מזמן.

בדרך חזרה פירטנו חמשתנו את אוסף הבדיחות הקטנות, הפנימיות, שנצברו לנו בימים הללו. סיפורי צ'רלי שלא יצחיקו איש מלבדנו, בדיחות על מרפקים מעוכים וכוסות מעופפות. השמש שקעה. בקיץ מחשיך כאן מאוחר. העננים, כמו מרשמלו רך, נחו ורודים על צמרות האורנים, ההרים נישאו אל תוך הערפילים. יואב נתן לי יד. בפעם האחרונה היינו כאן בירח הדבש שלנו, לפני 18 שנה. היה נפלא. ועכשיו היה הכול הרבה יותר טוב.

למחרת, אחרי שכבר הסתגלנו לכול, הגיע שביל העזים ההוא, לא הרחק מאינברנס (Inverness). אחרי שכבר קיללנו והתפללנו וקיווינו שלא יגיח רכב מהצד השני, הוא הגיע. קרוואן אחר. הוא דהר מולנו, מלא ביטחון ואכזר. נהגו לא נופף לנו, אלא חרג מנתיבו ונחבט בכוח במראת הצד שלנו. לא עפנו משביל העזים הרעוע אל התהום מימין, ולא התרסקנו על הסלע משמאל, אבל זה בהחלט עלה לנו בבהלה גדולה, ובמראת צד שבורה. היא עמדה לעלות לנו הרבה יותר מכפי שציפינו.

כשהתקשרנו לאתר הקרוואנים בלוך נס, הודיעו לנו בצער שהאתר מלא לגמרי. בבהילות מה מצאנו מקום חלופי, ליד לוך קטן ולא מפורסם. בהיעדר מפלצת באגם, בילינו שבת שקטה וגשומה על גדות לוך ליני, משוטטים על קו המים, בוחנים אצות מוזרות ושיחי אברש סגולים בוהקים. כשהשקיעה ירדה על האגם, עלה עשן מארובת בית כפרי שניצב על הגדה ממול. זו הייתה תמונה יפהפייה ופסטורלית כל-כך. הבטנו בה בהתפעלות עגמומית והתגעגענו הביתה, לזיכרון יעקב. "זה קיץ?", רטנה המרכזית. "זו הונאה!". כולנו עייפנו מעט מאתרי הקרוואנים ומהמקלחות המשותפות ומהחשמל ומשבילי ההרים המופרעים, אף שכל אלה יפים כל-כך.

באתר הקרוואנים באדינבורו הניפו השכנים דגל פיראטים. יצאנו לעיר, ושם התענגנו על הצגות הרחוב של הפסטיבל ועל עתיקותיה וקסמיה של הבירה, מותירים את צ'רלי מאחור בלי סנטימנטים. אמרנו לשכן הפיראט שאנחנו כבר מנוסים, והוא סיפר שהם דווקא חדשים בעניין הקרוואנים. הם מטיילים רק שנתיים. החלפנו מבטים בדממה. אנחנו לא פיראטים.

את הערב האחרון הקדשנו לצחצוח של צ'רלי ולאריזת החפצים. כשהאתר כולו כבר נם ואנחנו כמעט סיימנו, צעדה פתאום על השביל קבוצת נופשים גדולה. הם היו קולניים, גסים, חצופים. הם נעו מהר, מפטפטים בהתלהבות באיטלקית, צוחקים בקול, פולשים לריבועי הדשא הקדושים ומציצים בחלונות. הבטנו בהם בשתיקה. יואב חייך. כמה שקט היה עד עכשיו. ועכשיו זה כמו בבית.

בבוקר הובלנו את צ'רלי המצוחצח והריחני הביתה, אל תום וסאלי. הם קיבלו אותו בשטף טפסים, ללא טקס, ושילחו אותנו לדרכנו. בעת שישבנו בחצר והמתנו למונית, היה לנו פתאום המון מקום למרפקים ולברכיים, וכל-כך מעט מילים לומר. כשהגיעה המונית העמסנו עליה את המזוודות בשתיקה. לאף אחד לא היה חשק לדבר על זה. עליו. כולנו הבטנו עוד פעם אחת לאחור. ביי-ביי, צ'רלי, לחשתי. Bye-bye, Sir Charles of the Roads. נעמת לנו מאוד.

מידע מעשי

טיולי קרוואנים הם עניין נפוץ ביותר באירופה ובאמריקה. מחוץ לעונה ניתן לשכור קרוואנים לכל תקופה שתרצו. בעונה הבוערת תידרשו בדרך כלל למינימום של שבוע או עשרה ימים. בחודשים הללו חשוב גם להזמין מראש מקומות באתרי הקרוואנים, שכן הם מתמלאים במהירות. מומלץ לא לנסות לכסות שטחי ענק ולא לנסוע מאות קילומטרים ביום, אלא לבלות מספר ימים בכל אתר ולטייל באזור. בסמוך לחלק מהאתרים יש מסלולי הליכה בטבע, ובאתר ישמחו לספק לכם מידע בקשר אליהם.

רצוי לקרוא מעט על טיולי קרוואנים לפני שיוצאים לדרך, לשכור את הקרוואן דרך חברה המתמחה בטיולים מהסוג הזה, ולבחון את הדירוג של האתרים שבחרתם לפני שמזמינים.

חשוב במיוחד להקפיד לרכוש ביטוח מיוחד לקרוואנים. כל שבר או נזק עולה הון קטן, והתנגשות מראות בכביש הררי צר, עניין שגור למדי, יכולה להקפיץ את מחיר הקרוואן באחוזים ניכרים. ראו הוזהרתם. מכל בחינה אחרת, מדובר בטיול חלומות. את הסודות המשפחתיים הקטנים, את הצמיחה, הגילוי והקרבה שנולדים במסע כזה, תנצרו בלב משך חיים שלמים.