אולי השנה נקבל תשובות

א.

בשבת האחרונה הזעיק שר האוצר יאיר לפיד את התקשורת למסיבת עיתונאים בהולה בביתו בעיצומה של השבת וספג על כך קיתונות של ביקורת מוצדקת. לא היה שום דבר בהול בהודעה עצמה, משהו על דירוג האשראי של ישראל, וממילא שום הצדקה להודיע אותה בשבת, ובטח לא בביתו הפרטי של השר.

בפעם האחרונה שבדקתי, לא מדובר במעון רשמי. בעיניי, ראוי היה שהעיתונאים פשוט לא יבואו. אבל מאחר שבאו, מה להם כי ילינו, ובעיקר: מה יעצור את השר הבא מלהזמין לביתו עיתונאים בכל שבת אחרת, ואם כבר שבת, למה לא ביום כיפור. אמנם שבת היא לא יום מנוחה ל(רוב ה)עיתונאים - אם יש אירוע חדשותי, הם יחושו לכל מקום - אבל להקפיץ אותם סתם כי אפשר?

בכל מקרה, הדבר היותר חשוב שעליו ראוי היה להעביר ביקורת, ולא רק על לפיד, הוא היעדר מתן הזדמנות לשאול שאלות ולקבל תשובות (ואפילו לא את השאלה: למה קראת לנו בשבת אחר הצהריים?).

הדבר הפך לסוג של נורמה בישראל. ראש הממשלה לא מקיים מסיבות עיתונאים כבר תקופה ארוכה מאוד, ולאט לאט מחקים אותו שאר הפוליטיקאים. אחרי הכול, כשכמעט ואין איש הפוצה פיו ומצפצף, הופך הצפצוף עלינו (לא על העיתונאים, שמהם לא אכפת לאיש, אלא על הציבור, שהאמת, נדמה שגם ממנו לא ממש אכפת לאיש) קל ונוח.

מעלים סרטון ליוטיוב או סטטוס לפייסבוק, ודי. מי צריך את השאלות שלכם כשיש לנו כל התשובות. וגם כשהם כבר נשאלים, בדרך כלל בתוכניות בידור, זה הכי בסדר מבחינתם לא לענות.

מעבר לפורמליסטיקה פשוטה של ממשל תקין, מדובר בעדות ישירה של הפוליטיקאים שלנו על מה הם חושבים עלינו. הם לא רואים עצמם כמי שנדרשים לתת לנו תשובות והם לא רואים אותנו כמי שראויים לשאול אותם שאלות. הם מודיעים לנו, וזהו. מפיהם תצא תורה ומישבנם תזרח השמש. קשר עם הבוחר הוא סעיף בתקציב שלהם, עניין של שבעים אלף שקל בערך, ותו לא.

שנה חדשה בפתח, תשע"ה. הנה משהו אחד חשוב שיש לתקן. אחרי הכול, אם לא נשאל איך נדע.

ב.

שנה חדשה בפתח, תשע"ה: שנה הלכה, שנה באה, אני כפיי ארימה. השורות האלה בשירו החמוד של לוין קיפניס תמיד הפריעו לי. הרמת ידיים היא כניעה. כניעה למה? לזמן החולף, לבלתי נמנע, ללא ידוע. לא זו הייתה כוונת המשורר, אני יודע, ובכל זאת. אז נכון, את הזמן אין לנצח ולהילחם בו אין טעם - אבל להרים ידיים?

לא, חברות וחברים, אסור להרים ידיים. גם השנה הזו תיכנס, תחלוף ותצא ובסופה ניפגש כאן שוב (בתקווה) כדי לקבל עוד שנה, שתהיה טובה ורעה כמו כל קודמותיה והבאות אחריה, כי הזמן מה 'כפת לו אם זה תשע"ה או 2015. שנים בשביל הזמן זה כמו גבולות בשביל ציפורים: הקווים שאנחנו מסמנים על הקרקע או ביומנים לא אומרות לו ולהן דבר. אחת הסיבות היחידות שאני יכול לחשוב עליהן המצדיקות הרמת ידיים היא לנופף לילד שלך שעומד בראש מגלשת מים ותיכף מגיע תורו: אני רואה אותך בן, תן בראש! בטוח שיש עוד סיבות טובות, אבל אני קצת מתקשה לחשוב עליהן כרגע.

ג.

שנה חדשה בפתח, תשע"ה. זוהי שנת שמיטה. האמת, שאני מת על שנת שמיטה, ודווקא לא רק בגלל משמעויותיה החיוביות והמוסריות המוכרות: ויתור על הנכסים הגשמיים, מחיקת חובות בין אדם לאדם ומתן מנוחה לאדמה.

דרשנים ופרשנים רבים מתייחסים אל שנת השמיטה ומעלים אותה על נס כאחד היסודות הסוציאליים המבדילים את עמנו מאחרים. יכול מאוד להיות, אבל אני מת עליה דווקא בגלל משהו אחר, חמוד ואנושי כל-כך - מאז הוטלה עלינו מצוות השמיטה היא לא קוימה מעולם כהלכתה. ודוק: היא לא רק מצווה כל-כך יפה ומוסרית וחברתית ונשגבת (יהודים משוויצים בשמיטה ובשבת בערך ממעמד הר סיני ועד היום כהוכחה לעליונות מוסרית מסוימת), התורה אף מפליגה בשבחים ובהבטחות לאלה שישמרו אותה כהלכתה. ועדיין - היא לא קוימה מעולם, למרות זעם הנביאים והאיומים שאם לא תקוים המצווה, יגלה העם מאדמתו. שום דבר לא עזר.

ולא רק שהשמיטה לא קוימה (לא רק בימינו, גם בימי המקרא והמשנה לא הקפידו עליה מי יודע מה), רבים מחכמינו השקיעו הרבה מאוד אנרגיה בלעקוף ולתחמן אותה: מיני היתרי מכירה לשדות עצמם, שלל פטנטים והתחכמויות בסגנון שעון שבת ומכירת חמץ, ולא מעט תקנות המעקרות אחת לאחת את סעיפי המצווה ומתירות לתת הלוואות לפני השמיטה ולגבות אותן במהלכה. שמיטה זה יופי בספרים, ובספרים בלבד.

אז אני לא יודע מה אתכם, אבל יותר משמרגשת אותי מצוות השמיטה, על מוסריותה ונשגבותה הסוציאלית, מרגשת אותי העובדה שאף אחד מאלה המהללים אותה לא מקיים אותה בפועל. הפער בין המוסר ליומיום, שתמיד עמוק מכל תהום ורחב מכל ים, מתגלה פה ברוב הודו ותפארתו. אם נביט בו מספיק זמן, מתישהו הוא יתחיל להביט בנו חזרה. אולי זה כבר קרה.

אני יכול לחשוב על שתי אפשרויות למה ניתנה המצווה ואת שתיהן אני אוהב עד מאוד: או שאלוהים (שאינני מאמין בקיומו, אבל בשביל הטיעון אני זורם) לא מכיר את בני האדם ואת מה שמניע אותם, או שהוא בכוונה הציב דרישה שאי אפשר למלא אותה כדי להראות לנו את הפער הנ"ל.

ואולי השיעור שאנחנו יכולים ללמוד מכל זה, ויש שיגידו שהוא שיעור עגום במיוחד, הוא שבבסיסו האדם אינו סוציאליסט מי יודע מה, אלא קפיטליסט אחושילינג. לתת נדבה פה ושם זה בסדר, אבל לוותר על רכוש? לשמוט חובות? מה זה פה, סניף של חד"ש?!

אבל גם כאן אני מוצא סוג של חיוב ויופי. נכון, סוציאליזם הוא לא תכונת יסוד אנושית. ההפך הוא הנכון. מכל מה שראיתי, האדם רוצה לצבור יותר משהוא רוצה לחלק. אבל כל זה רק הופך את הסוציאליזם לעוד יותר חשוב ומוסרי: הוא מעצור בגלגלים, הוא הדרישה לעשות ההפך ממה שרוצים, ללכת נגד האינסטינקט. כי בעולם כזה, הנשלט בלעדית בידי התשוקה לאגור, לצבור ולהתעשר, "איש את רעהו חיים בלעו", אם לצטט את החבר רבי חנינא סגן הכהנים. ואם אתם רוצים הוכחה, הביטו מחוץ לחלון.

אז לא כל מה שאנושי מצדיק את הכול ולא כל מה שאלוהי תמיד ישכנע את כולם. בעיניי זה בסדר גמור. איפה חותמים?

ד.

דרש השמיטה הקטן הזה מופנה גם אל שר האוצר, אל ראש הממשלה ואל שאר נבחרי הציבור (נכון יותר לומר משרתי ציבור, אבל זה סתם נשמע כמו בדיחה גרועה): אני יודע, נכבדיי, שזה יכול להיות נורא מעצבן לענות לשאלות, אפילו קצת מנוגד לטבע האדם.

הרי אף אחד לא רוצה שיקשו עליו או יטילו בו ספק. ודווקא בגלל זה הדרישה הזו, המוצבת בפניכם כבר הרבה זמן וזוכה להתעלמות, היא נכונה ומוסרית ומתבקשת ועליכם להתגבר כאריות על נטייתכם הטבעית. הגיע הזמן שהשנה תשמטו סופסוף את הפוזה המקוממת הזו שלכם ותתחילו לענות לשאלות - ולענות באמת, לא סתם לחכות לתורכם לדבר על מה שאתם רוצים לדבר עליו. ומי יודע, אולי זה אפילו יכריח אתכם לחשוב מחדש על כמה מהנחות היסוד שלכם, עד כמה שזה נשמע מופרך.

ולכם, עיתונאים יקרים, אל תרימו ידיים בכל פעם שמתקבל זימון.

ה.

שנה חדשה בפתח, תשע"ה. כשהיינו ילדים אהבנו (ולא בסודי סודות), להמציא ראשי תיבות לשנים העבריות. נדמה שהשנה מלאכת הרכבת ראשי התיבות פשוטה במיוחד, ומאליה נשאלת השאלה - תשע"ה הבאה עלינו, האם תהיה שנה על הכיפק או תהיה שנה על הפנים?

אני מצביע א'. שנה טובה לכולם.