סיכום שנת תשע"ד בענף הרכב: חייך, אכלת אותה!

הפתגם הידוע לראש השנה אומר "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". השנה החולפת הייתה דווקא די מבורכת בענף הרכב, אולם עיקר "הברכות" זרמו לכיסם של השותפים לשרשרת הערך של הענף ובראשם האוצר. השקל הנוח, הריבית הנמוכה, הנדיבות המתמשכת של המדינה כלפי בעלי הרכב הצמוד והעדר אלטרנטיבות להשקעת כסף פנוי, הביאו לזינוק במכירות ובמקביל לזינוק רציני ברווחים ובהכנסות ממסים.

הלקוח הפרטי הקטן, זה שמשלם על הרכב מכיסו האישי, נאלץ כרגיל להסתפק בפירורים. שלל המבצעים וההנחות והגידול בהיצע של כלי הרכב הקטנים והבסיסיים יצרו אשליה של ירידת מחירים, אבל בפועל המחירים הריאליים לא השתנו באופן משמעותי. מה שהשתנה היה הנכונות של השווקים לצאת בגלוי ולפרסם הנחות סמויות, שהיו קיימות מאז ומתמיד אבל ניתנו "מתחת לשולחן". פה ושם גם חולקו ללקוחות כמה פרומילים מהרווחים האדירים של הפרשי השער, וכמה אחוזים מההנחות של חברות הליסינג הועברו למחיר המחירון. אבל צרך הרבה דמיון ואופטימיות כדי לקרוא לזה "מהפכה צרכנית".

אז לרגל השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, ריכזנו כאן כמה ציפיות ובקשות אישיות מקובעי המדיניות. אין לנו אשליות לגבי ההיענות לבקשות, אבל לעיתים חייבים לשלוח מסר מהאנשים שעל הקרקע לאלה שנמצאים באולימפוס של הרגולציה ושל עולם העסקים, ולהגיד להם: אל תתבלבלו מהאדישות שלנו, אנחנו יודעים מתי דורכים עלינו.

שיפסיקו לספר לנו על "הורדת מחירי הרכב"

מיסוי הרכב בישראל הוא דינוזאור-חי - שריד קדום לימי הצנע והסוציאליזם בשנותיה הראשונות של המדינה, שבהן כלי רכב פרטיים נרכשו רק על ידי גבירים ובעלי הון ונתפסו כמוצרי ראווה ומותרות מנקרי עיניים.

60 שנה מאוחר יותר מיסוי הרכב לא השתנה, רק התירוצים. היום הנימוקים הרשמיים הם "שמירה על הסביבה", "חשש מעומס בכבישים" ומה לא. הרגולטור מודע לכך, שמדובר בעיוות כלכלי-חברתי בוטה ברמה בינלאומית, שמגביל את הניידות של אוכלוסיות שלמות בסופי שבוע ודן את מעוטי ההכנסה לנסיעה בגרוטאות עם חשבונות מוסך, שרובם לא יכולים לעמוד בהם - ולפיכך, הם מזניחים את התחזוקה ונוסעים בפצצות זמן מסוכנות להם ולסביבתם.

אבל הרגולטור הישראלי מכור למסים שמייצרים כלי הרכב והחלפים ואין לו שום כוונה לוותר עליהם. אז מה עושים? מייצרים רעש ומפריחים סיסמאות כמו "ירידת מחירים באמצעות תחרות" ו"פתיחת השוק", ממציאים מנגנוני מס מסובכים מספיק שהאזרח הקטן לא יבין אותם (ע"ע המיסוי הירוק), ובעיקר מטפחים את השחקנים הקיימים בשוק כדי שאלה ימשיכו להיות גובי מס יעילים.

באמת שאנחנו מבינים אתכם רגולטורים יקרים. הקופה ריקה, מלחמות עולות הרבה כסף ולא נותר מספיק לחלק לכל קבוצות הלחץ, המקורבים, אנשי המנגנון והפרזיטים, שמחוברים לעורק הראשי של התקציב והשלטון. אבל לפחות תפסיקו עם הצביעות. אחרי 60 שנה של מס קנייה הזוי, שיקום מישהו ויודיע לציבור הרחב ולארגון ה-OECD המכובד, שבו חברה ישראל, "תשכחו מזה. ישראל לא מתכוונת לוותר על מיסוי הרכב ואין סיכוי שמחירי הרכב ירדו". אז מה האזרח הישראלי מרוויח חצי מהאמריקאי ומשלם כפול ממנו על רכב? כאן זה לא אמריקה.

שתהיה תחבורה ירוקה במקום "המכבסה הירוקה"

בתקופת ההרפתקה החשמלית של בטר פלייס ושי אגסי נמצאה ישראל בתוך בועת סבון ירוקה, שתפחה לממדים בינלאומיים. משלחות מכובדות מכל העולם עלו לרגל כדי לראות איך המדינה הקטנה ומעוטת המשאבים נלחמת בזיהום האוויר ובטבעת החנק של יצרני הנפט, ומקדמת את העולם כולו לעבר חזון תחבורתי ירוק. רבים ידעו בסתר ליבם שזו בועה, אבל לפחות היא הציפה את נושא התחבורה הירוקה והעלתה אותו על סדר היום הממשלתי.

התפוצצות הבועה חשפה את מערומי הממשלה בתחום הסביבתי. מאז בטר פלייס לא זז כלום בתחום התחבורה הירוקה פרט להרבה מילים, הרבה הבטחות מעורפלות וכמה "פיילוטים", שנכנסים לקטגוריה של "יחסי ציבור".

לא מאמינים? הנה למשל מסמך עב כרס בשם "צמיחה ירוקה", שפרסם השנה המשרד לאיכות הסביבה כחלק מהצטרפות ישראל למיזם בעל שם דומה של ה-OECD. מופיעות בו רק שתי דוגמאות לקידום התחבורה הירוקה בישראל. הראשונה היא "מכרזים להצטיידות ברכב היברידי לצי הרכב הממשלתי". נחמד, רק שמישהו שכח לגלות לקוראים הנכבדים, שמדובר בפחות מ-2% מהצי הממשלתי ושכלי רכב ההיברידיים בישראל עדיין יקרים משמעותית ממקביליהם המונעים בבנזין ולפיכך תופסים בקושי 3% מכלל המכירות בשוק.

הדוגמה השנייה היא המיסוי הירוק, שעליו נכתב במסמך כי הוא "קידם רכישת כלי רכב ידידותיים יותר לסביבה על ידי הלקוחות". אין ספק שהמיסוי הירוק תרם תרומה קריטית לשוק הרכב הישראלי בשנים האחרונות, אבל כמקובל, עיקר התרומה הייתה לכיסם של השחקנים בשרשרת הערך. עם שיטת חישוב זיהום, שממש מזמינה קומבינות עם יצרני הרכב, ועם זיכוי מס מורכב, שמתבצע באופן סמוי בין האוצר ליבואנים, רק פירורים מהטבת המס הזו מגיעים לכיסם של הצרכנים.

אז הנה בקשה קטנה לשנה החדשה מרשות המסים, מבנק ישראל או ממרכז המחקר של הכנסת: אנא בדקו ופרסמו איך מתחלקת ה"עוגה" של הטבת המיסוי הירוק. הנתונים קיימים באוצר, ויש לנו הרגשה שהתוצאה הסופית לא תהיה "רכב ירוק יותר הוא כדאי יותר", אלא דווקא "רכב ירוק יותר הוא רווחי יותר".

שייפסק העושק של מצלמות המהירות

לאוצר יש בעיה. הוא זקוק להרבה כסף (ע"ע פרק מיסוי הרכב), אבל באקלים הנוכחי הטלת מסים חדשים באופן רשמי היא "טאבו", נושא שכל יועץ תקשורת ימליץ לשר שלו להימנע אפילו מלהזכיר אותו. אז מה עושים? מפגינים יצירתיות. הנה, למשל, מערכת גביית מסי הדרך ושמה "מצלמות המהירות האוטומטיות". זו אולי התגלמות הציניות השלטונית: מערכת שעולה למדינה מאות מיליוני שקלים. המערכת הזו מוצבת בצירי תנועה ובצמתים עמוסים ו/או מהירים, פועלת 365 ימים בשנה ו-24 שעות ביממה ומייצרת הון עתק למדינה.

כל אספקט סביב המערכת הזו מוסתר ומעורפל כאילו היה מדובר בסודות הגרעין. אנחנו לא יודעים מה השיקולים להצבת המצלמות היכן שהן מוצבות, כמה דוחות מייצרת כל מצלמה, כמה מהדוחות הם על עבירות מסכנות חיים וכמה הם על חריגות שוליות, שהן בבחינת "מלכודת לפראיירים". מדובר בברז ענק של הכנסות, שהמדינה יושבת על ה"שיבר" שלו ומווסתת אותו כרצונה.

אין מספיק הכנסות? לוחצים על כפתור ומורידים את סף המהירות. תראו לנו נהג, שצולם ב-60 קמ"ש בכביש ריק לגמרי שבו מותרת נסיעה ב-50 קמ"ש, שלא ישלם דוח מצולם של 250 שקל שאין נקודות בצדו. או של נהג שיעדיף משפט במקום לשלם 750 שקל. השורה תחתונה היא נתון חיובי מאוד בסעיף "התרומה להכנסות המדינה", שמציגים גורמי האכיפה לאוצר בבואם לבקש עוד תקציבים, ומערכת גביית מס שמנציחה את עצמה ואת האינטרסים הפרטיים של אלה שעוסקים בהפעלתה. תוכיחו לנו שאנחנו טועים.