"עובדת היותי ישראלי נתפסת כפרט ביוגרפי אקזוטי"

אפשר לומר שאת האישור לעבוד עם הדמיון המפותח שלו קיבל רונן יוסף באולפני הקולנוע של גולן-גלובוס. בסוף שנות ה-80, כשסיים את לימודי העיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, החל לעבוד עם מחלקת האפקטים המיוחדים - במה שהיה תור הזהב ששל ההפקות ההוליוודיות בישראל. "רמבו", "סהרה", "מחץ הדלתא" וסדרת סרטי האגדות של מנחם גולן, בכיכובה של איימי אירווינג, אשתו של סטיבן ספילברג. יוסף, שפתח סטודיו עצמאי ברחוב נחמני, נשאב לעבודה בייצור יצורים ומכונות פיקטיביות לעולם הקולנוע: "עד שבאיזה שלב החלטתי לנסות לבנות איזה עתיד אחר. רציתי להתמקצע בעיצוב מוצר פרופר ויצאתי לעשות מאסטר בדומוס אקדמי במילאנו".

- כיוונת לטופ. בית ספר קשה ויוקרתי בתחום העיצוב והאדריכלות.

"היה לי גם מזל. מצאתי את עצמי עובד עם אלסנדרו מנדיני - הארט-דירקטור האגדי של אלסי".

מנדיני היה ממובילי תנועת העיצוב אלכימיה האיטלקית ודגל בשילוב אמנות, אדריכלות ועיצוב, במוצרים מסחריים. אלסי היא עד היום אחת החברות המובילות בהנחלת איכויות עיצוב לקהל הרחב, ועובדת בעיקר עם אדריכלים ומעצבים מובילים לייצור סדרות כלים ורהיטים.

בין הפרויקטים שנחשף אליהם ולקח בהם חלק באותה תקופה היו הקמת סווטש, חברת השעונים שנסמכה על שני עוגנים חזקים - מורשת תעשיית השעונים השווייצרית ועיצוב פופ מתקדם ועכשווי. בהולנד היה מעורב בהקמת מרכז עיצוב בעיר כרונינגן, יחד עם פרנק סטלה ואחרים.

"משם עברתי לחברת הרהיטים ברניני ושימשתי שנים כארט-דירקטור. עד שקפצתי למים והקמתי סטודיו עצמאי", הוא מספר. "זה היה פשוט הזמן והמקום המתאימים. בשנות ה-90, היה 'ספייס' לעשות דברים ולהצליח. כיום הסטודיו מעסיק 5 מעצבים ועוד פרילנסים לפי פרויקטים".

רונן ביקר בארץ לאחרונה כחלק מעבודתו על פרויקט הענק של "גו-אקטיב", מרכז הכושר והספא בקריית אונו, שבהקמתו הושקעו כ-63 מיליון שקל. זהו פרויקט הדגל של רשת גו אקטיב, ובו שלושה אולמות ענק, בריכת שחייה, אולם פילאטיס מכשירים, אזורי בילוי משפחתי וספא מתקדם. כחלק מהתפיסה העיצובית של המקום ושל הרשת (שאיתה הוא עובד מספר שנים), שם יוסף את האדם במרכז ואת הספורט כאמצעי לחיבור לטבע.

השיבה הביתה

יוסף מחלק את זמנו בין מרכז הכובד של הסטודיו במילאנו לבין הפרויקטים שלו בארץ, שאותם הוא שואף להגדיל כעת. "הילדה גדלה והיא לומדת בלונדון, אמי כבר מבוגרת ואני מגיע יותר ויותר לארץ - אני אוהב לעבוד כאן", הוא אומר בפשטות. "אולי אם תהיה לי יותר עבודה בישראל, אמצא סיבה לחזור לחיות כאן".

הטבע והסביבה חשובים לו במיוחד, והוא שב וחוזר אליהם בפרויקטים רבים במשך הקריירה שלו. אחת מלקוחותיו המרכזיים בחו"ל היא חברת וירג'ין אקטיב, מקבוצת החברות של ריצ'רד ברנסון, שניתן לראות דמיון בקווי העיצוב שהנחו אותו בינה לבין הרשת הישראלית. כך למשל, החיבור בין פעילות גופנית לפנאי, החיבור בין תרבות הגוף לתרבות השמירה והאהבה לטבע ולסביבה.

אבל בין הבחנותיו, בעקבות העבודה בשוק הבינלאומי, הוא מציין שיש הבדלים דקים שמעצב יודע עליהם: "וירג'ין אקטיב הייתה חזקה מאוד בשוק בדרום-אפריקה ובאנגליה, אבל כשנכנסה לשוק של מדינות אירופה התגלה שהאנגלוסקסים, כתרבות, יותר מוכווני פעולה. באים, מתאמנים, שותים את המשקה אנרגי ה שלהם והולכים. האיטלקי מגיע לחדר כושר, קודם כל יושב ושותה אספרסו. בעקבות זאת הוספנו את אלמנט הספא. עם היידע המצטבר הזה הגעתי גם לגו אקטיב, ובדקנו את הרגלי השימוש של הלקוח הישראלי - שיש לו פרופיל מעורב, אגב".

לקוחה משמעותית במיוחד עימה הוא עובד כבר שנים רבות היא חברת האנרגיה ENI - ספקית תחנות כוח, גז ואנרגיה. "אני עובד איתם כאחד מסוללה של טאלנטים בתחומים שונים - יוצרים, מדענים, מוזיקאים, מעצבים - המייעצים לחברה. אנחנו מעורבים הן בחלק המקצועי פרופר של כל אחד מאיתנו, והן בנושאים רעיוניים. כחלק מהמדיניות החברתית של החברה, שפועלת 'לקרב תרבות להמונים'.

"במסגרת זו אנחנו מרכיבים מעין בנק רעיונות, שמשמשים גם לשיווק ולפרסום המותג. חלק מהעבודה מול החברה נעשית על-פי בריף וצרכים מוגדרים שלה, וחלקה בהעלאת רעיונות שלי".

אי ירוק בים

אחד הרעיונות הללו הוביל לפריצת דרך מרתקת: "איים זמניים" (Temporary Islands): במחשבה על "החיים שלאחר המוות" של אסדות קידוח בים, המפיקות נפט וגז טבעי, הציע יוסף להפוך אותן ליעדי תיירות אקולוגיים המיועדים לחופשות יוקרה מנותקות, לפעילות ימית ומחקרית כמו צלילה, לסדנאות מדיטציה ועוד - כיד הדמיון. בשלב זה נמצאת התוכני בבדיקת היתכנות, אך כשרונן מדבר עליה, היא מתעוררת לחיים ומעוררת התפעלות בפשטותה ובתחכומה.

"משך החיים הממוצע של אסדות קידוח הוא כ-20 שנה" הוא מסביר, "אחר כך גורלן בדרך כלל להינטש או להתפרק. מההיבט האקולוגי יש שתי אסכולות בנושא הזה: האחת מוחה על הנזק הסביבתי שגרמה האסדה ומבקשת להחזיר את המצב לקדמותו. הגישה השנייה יותר סובלנית. החשיבה שבבסיסה היא שהנזק הסביבתי שנוצר בהקמת האסדה ופעילותה, הוא רק צד אחד של התופעה. במקביל, התפתחו סביב האסדה חיים חדשים ונוצר מיקרו-אקלים תת ימי שיש לו זכות קיום משלו".

כאן נכנסת תוכנית האיים הזמניים של יוסף. במקום לעקור את האסדה הוא מציע למחזר אותה, להתאימה לשימושים חדשים ולמסעות תגלית ובילוי. "בהתחלה הסתכלו עליי כמו על משוגע", הוא צוחק, "אבל בהמשך התחילו לבדוק את האפשרות לחשוב על זה. יש בבעלות החברה הזו בלבד כ-600 אסדות. יש עוד מאות ברחבי האוקיינוסים. חלקן במקומות שמאוד קשה ויקר להגיע אליהם, אבל חלקן נמצאות מול חופי אירופה או סקנדינביה, למשל, ואלה אזורים שכמעט לא ניתן לבקר בהם כתיירים, בגלל ריחוקם ממקום יישוב. יש בהם סביבה תת ימית מרתקת ואופק מים אל ים", הוא אומר.

- זה נשמע כמעט אמיתי. יש הערכת מחיר?

"בשלב זה, זה מאוד יקר - 37-40 מיליון אירו, לעומת עלות של רבע מזה אם רק נוטשים את האסדה. אי אפשר לדעת אם זה יתגשם, בינתיים יש כמה אסדות שהפכו לתחנות צלילה ועובדים רק על ענייני בטיחות כדי להתאים אותן למבקרים. אבל יש לזה ערכים מוספים".

- מה קיבלת בחו"ל שלא הייתה לך אפשרות לקבל בארץ?

"אני חושב שבארץ הייתה לי הכנה מצוינת. גם בלימודים וגם בעבודה היה לי בית ספר מצוין. אבל הרגשתי צורך בהשלמה של איזו תרבות - וזה מה שמצאתי באיטליה. ואז, בהמשך טבעי ללימודים קיבלתי הזדמנויות והצעות שאי אפשר לסרב להן, שגרמו לי להישאר".

- בקריירה שלך נתקלת בתגובות חריגות לעובדת היותך ישראלי?

"אני חושב שעובדת היותי ישראלי נתפסת כפרט ביוגרפי אקזוטי. באיטליה יש דווקא חיבה מסוימת לזרות. זה מעורר סקרנות, ומעולם לא נתקלתי בגישה שלילית".

- איך ישראל נתפסת בסביבתך?

"עכשיו זה כבר פחות מסקרן, כי היום ישראלים הם יותר מוכרים בעולם העיצוב הבינלאומי. אבל בתחילת הדרך מעט מאוד ידעו על ישראל, ומצאתי את עצמי לא פעם בעמדת מסביר ושגריר כישראלי. "היום, כשישראלים מוכרים יותר באולמות המכירה ובתערוכות העיצוב הגדולות בעולם - יש לנו תדמית מאוד חיובית. "אנחנו נחשבים למאמצי חדשנות זריזים מאוד, טובים בטכנולוגיה ובאופן כללי - אנו זוכים לדימוי טוב".