"הבורות תורמת לאומללות. ידע ומחקר תורמים לחיסולה"

כמה ימים לפני שתיכנס בשבוע הבא לתפקיד החדש והרם, נתקלה פרופ' מרים פאוסט במטרד קטן ובלתי-צפוי: "מה לכתוב", שאלו אותה, "פרופ' מרים פאוסט - רקטור או רקטורית אוניברסיטת בר אילן?" זה אמור להיות פשוט וקל: גבר רקטור, אישה רקטורית. אבל זה לא. טלפונים, מיילים, מכתבים, שיחות. תזהרי, שימי לב, כדאי לך, לא כדאי... אנשים שהיא מעריכה אמרו לה: "יש משהו מקטין במילה רקטורית. בצליל הסיומת xית מתחבא משהו מקטין. שלא כמו יושבת-ראש, ראשת, מנהלת, שרה ונשיאה - דיקנית, רקטורית, מנכלי"ת ודירקטורית עלולים להעביר לתודעה תחושה של הקטנת התפקיד והמעמד".

כך, בלי שהתכוונה - כשברור לה ול-150 חברי המועצה האקדמית העליונה, שבה 80% גברים, שבחרו בה בהצבעה חשאית בזכות היותה מדענית, מרצה ומנהלת, ולא בגלל או למרות שהיא אישה - התייצבו האמוציות בהיסטוריה של "תקרת הזכוכית" בחזית התוספת הקטנה למונח, לתפקיד.

"על עצמי באמת לא אכפת לי, מקטין/מגדיל. אחרי הכול, המעמד הוא בזכות עצמו ולא בגלל המילה, ובעיקר, חובת ההוכחה לגודל מוטלת עלי. אבל זה כן חשוב בגלל מעמד הנשים בכלל. נשים בכירות אמרו לי: 'תהיי הרקטור'. אני מתלבטת. עד הבוקר חשבתי שלכבודו של התפקיד זה יהיה הרקטור מרים פאוסט, אבל לא נוח לי עם זה. נראה לי שאני הולכת על רקטורית. המצחיק הוא שאני גם חברה בוועדה לשמירת הלשון העברית בכנסת", אומרת פאוסט בראיון ל"גלובס".

רקטור/רקטורית - כך או אחרת, מדובר במי שעומד בראש האקדמיה, מנהל את הצד האקדמי של האוניברסיטה. הרקטור אמון על מימוש מטרת העל של האוניברסיטה: לייצר ידע ולהפיץ אותו. על התהליך של הוספת ידע לעולם והדרכים להפצתו בהוראה, פרסום, כנסים וכיוצא באלה אחראי הרקטור של האוניברסיטה. בקרוב הרקטורית.

לשמוע את המוח רץ

פרופ' מרים פאוסט, הרקטורית הראשונה באוניברסיטת בר אילן, מהבודדות אי פעם בישראל ובעולם, מדענית ומנהלת, חוקרת קשרי מוח ושפה, חייכנית, מתלהבת, תזזיתית, דתייה. "כן, אני בהחלט יכולה להיות אישה דתית ופלורליסטית מאוד", אומרת פאוסט, הנשואה לעו"ד רפאל פאוסט. היא בתו של פרופ' יוסף שטיין המנוח, אחד האונקולוגים הגדולים של העשורים הקודמים, חילוני אוהב תנ"ך שנישא לאמה הדתית המוקפדת ("שבלעדיה אני לא הייתי אני"). אוהבת ללבוש שחור ("גם יפה גם נוח") עם תכשיט, מערבת שירה עם מדעי מוח, מטופחת ולא מתביישת להודות שהיא אוהבת את זה. ידיה - ידי אישה עובדת במעבדה, במטבח, עם הנכדים, תמיד ובעיקר עכשיו, כשההכנות ל-6 סעודות ראש השנה בשיאן. גם בזה היא גאה בדיוק כמו במאמרים, במחקרים, בהצלחה ובהכרה העולמית. פרופ' מן-המניין בבר אילן, ראש המחלקה לפסיכולוגיה וראש המעבדה למוח ושפה וסגנית הרקטור, שתכנס לתפקידה החדש כרקטורית עם כניסתה בברכה של שנת תשע"ה.

- מי את, פרופ' מרים פאוסט?

פאוסט: "בהכשרתי הראשונית הייתי קלינאית תקשורת. אני פסיכולוגית קוגנטיבית, ובשלב מסוים עברתי למדעי המוח. המעבדה שלי יושבת במרכז הרב-תחומי לחקר המוח. המחקרים שלי עוסקים באופן שבו המוח האנושי מבין ומפיק שפה. זה משיק להמון תחומים. אני מצד אחד פסיכולוגית, אז אני ממדעי החברה; מצד אחר אני מתעסקת בחקר המוח ועובדת למשל עם שיטות הדמיה מוחית - וזה כבר בכיוון מדעי החיים. כיום אני מתעסקת במודלים מתמטיים של רשתות מוחיות ורשתות אסוציאטיביות, אז אני קצת במדעים מדויקים, המון במטאפורות ושירה, וכך גם קרובה למדעי הרוח".

- את מדברת על כך בהתלהבות יוצאת דופן. איך תוכלי להיפרד מכל זה?

"שאלה כואבת מאוד. ועוד יותר כואבת נוכח העובדה שבעצם התחלתי את הקריירה המדעית שלי רק בגיל 40. הייתי קלינאית תקשורת מגיל 22 עד 33, קבלתי דוקטורט בגיל 37-38, ואז עשיתי סוג של פוסט-דוקטורט, שכן בגלל המשפחה - ההורים שלי ושל בעלי - לא יכולתי לעזוב את הארץ ולצאת לחו"ל. רק בגיל 40 קבלתי משרה, וכיום אני בת 61. זה אומר שאני 'רק' 21 שנה מתעסקת במדע, ועדיין זה נושא שאני נורא רעבה אליו, לא מרגישה שהגעתי לאן שרציתי. אבל נראה שבסוף, אדם עושה מה שמתאים לו לעשות, אם יש לו מזל, כמובן".

- מה רצית להוכיח, והוא בנשמתך, שייעצר בגלל התפקיד הניהולי הבכיר הזה?

"להוכיח תהליכים נוירו-קוגניטיביים שקשורים בהגמשה של החשיבה".

- סליחה?

"נוירו-קוגניטיביים - זה גם בהיבט המוחי, וגם בהיבט הפסיכולוגי. תהליכים פסיכולוגיים, התנהגותיים ונוירולוגיים. אני רוצה לראות שזה עובד יחד".

- מה שפשוטי-עם מכנים 'גוף-נפש'.

"אפשר לומר שזה קשור לשאלת הגוף-נפש. אני חוקרת יצירתיות. זה מרתק. המוח השמאלי מבצע הליכי עיבוד שפה המבוססים על מילים בעלות משמעות ברורה. המוח הימני, לעומת זאת, אחראי על הבנה ועיבוד שפה ומילים שיש בהן דו-משמעות, במצבים הדורשים גמישות, יצירתיות וקשרים לא שגרתיים בין מילים. התחלתי עם זה לפני הרבה שנים; כקלינאית תקשורת טיפלתי בפגועי מוח אחרי תאונה, גידול, חסימה או שטף דם. התברר שבפגיעות מסוימות, הפגוע נראה כמדבר וכמבין, אבל יש אצלו פער בין הבנת המילה במשמעות הליבה שלה לחיבור הרעיוני שלה. אז נכנסה השירה לתמונה. למשל הביטוי 'שולחן אהבתי' - לשולחן יש משמעות בסיסית, וגם משמעויות נוספות. כדי שאת תוכלי להתגמש על הרגע, און-ליין, ולהבין את הביטוי 'שולחן אהבתי', הכול במוח צריך לעבוד במקביל.

"עם זאת, יהיו הבדלים אינדיווידואליים בהבנת הדו-משמעות, בהבנת שפה מטאפורית. בזמן 'צוק איתן' נסעתי והקשבתי לתוכנית רדיו. אמרו שראש הממשלה לא מבין שהוא 'יושב על מנהרות', ותיכף יצוץ לו מישהו מלמטה. ואני, כמו כל מאזין, צריכה במיידי להגמיש את החשיבה, להעביר את המושג הפיזי של מנהרות למושג פוליטי וגם לתת משמעות אחרת לאותו מישהו שיצוץ מלמטה... המוח האנושי נולד מסוגל לרכוש משמעויות, בגלל זה אנחנו יכולים לתקשר, להבין מה יש מעבר למילה, למשמעות הפשוטה שלה, ואנחנו עושים את זה בלי שום בעיה. ההומור בנוי על דו-משמעות ועל קונוטציות, השירה בנויה על מטאפורות. אם המוח נפגע, תלוי איפה נפגע, זה כבר אחרת".

- זה מוח, או שפה, או מה שיש או שאין ביניהם?

"הרבה שנים לא התעסקתי בשפה יצירתית, אפילו לא נתתי לזה את השם הזה. התעסקתי במוח - בחצי הימני, בחצי השמאלי ובמבחנים - אבל המעבדה שלי עסקה הרבה במטאפורות. רק שהעבודה המדעית זה אחד הדברים שבהם אתה פשוט חי בטריפ מתמיד, כל הזמן מתגלגל למקומות שלא חשבת. פתאום הראש שלך מגיע לזה, פתאום זה נהיה ההוא, כנראה שזה קשור ליצירתיות וליכולת להרחיב רשת אסוציאטיבית בצורה גמישה, ששולחן זה שולחן, אבל אם אני קוראת בשיר על 'שולחן אהבתי', 'סופת מצפון', 'מחלפת סודות', 'בכי נעול' - אז פתאום זה יכול להיות משהו לגמרי אחר. כך התחלתי להתעסק בנושא הזה, ביצירה המופלאה הזו.

"למשל לשמוע ולקרוא את שיריה של אגי משעול, זו שירה של המוח. לפני הרבה שנים ארגנתי ערב והזמנתי 3 משוררים ו-3 מדענים לדבר על שירה. זה היה מדהים. נראה לי שאף פעם לא הגיעה כמות כזו של אנשים, מכל התחומים, מכל המקצועות. אחר כך הזמינו אותי למכון ויצמן לפורום של מדענים, גם את אגי משעול המשוררת הנפלאה ביקשו לשמוע, איך הראש שלה רץ בצורה פראית, עם אסוציאציות מילדות, ואיך היא צריכה להחזיק את עצמה. היא תיארה שהיא ממש שומעת את המוח רץ ומתרוצץ בין המילים. זה מאפיין משוררים, אנשים יצירתיים, וזה אגב קורה לפעמים גם לאדם עם הפרעת חשיבה או מחלת נפש כמו סכיזופרניה. רק שלמשורר יש שליטה, אז הוא לוקח את זה ועושה עם זה משהו. בקיצור, הנושא הזה התחיל לרתק אותי נורא, והתחלתי לבדוק את הנושא של רשתות אסוציאטיביות. מה זה? זה כשאני אומרת לך מילה, לאן הראש שלך הולך. מה המשמעות של צירופים קונספטואליים חדשים, מטאפורות חדשות, דו-מילים. וזה רץ קדימה, כל הזמן מתפתח".

- תתכנסי לנושא האחד הגדול שתצטרכי לעזוב ולחכות איתו עד שתחזרי להיות חוקרת.

"זה המשהו הזה שקוראים לו 'יצירתיות', זו איזושהי תכונה של יכולת לעשות חיבורים חדשים. פרופ' דן שכטמן שקיבל פרס נובל בכימיה, חוקר מבנה החומר, עושה תכשיטים. אשתו סיפרה שהוא גם עושה סלט בצורה אחרת ומיוחדת. הייתי רוצה לגלות את מוקד המומחיות הזה במוח והעיבודים שלו ברשתות המוח: מתי הוא רדום, או שמא לא קיים; מתי הוא קופץ. התהליכים הלא מודעים. למה המצאות מתגלות הרבה פעמים בטעות. החשיבה המודעת מקובעת, המוח הלא-מודע הרבה פעמים כאוטי".

עושים פה דבר חשוב

- אני עוצרת אותך באמצע הלהט, ושואלת שאלה שמכעיסה כל מדען חוקר: אז מה יוצא מזה? ויותר בוטה: למה קופה ציבורית מממנת מראש מחקרים שלא ברור מה יוצא לנו מהם?

"אני יודעת שיש לזה הסתייגויות, אבל אני מאמינה שבורות תורמת לאומללות. אני מאמינה שידע ומחקר תורמים לחיסול אומללות. כשלמדתי הפרעות בתקשורת היו עדיין אנשים שאמרו שילדים אוטיסטים הם כאלה בגלל שהאימא קרה, לא מחבקת את ילדה בחום. סטודנטית שלי ממדעי הטבע, שנולד לה ילד אוטיסט, הילד השלישי שלה, סיפרה מה עברה, ועד היום יש לי צמרמורת כשאני מספרת את זה. כשבאה למטפלים ואמרה: 'הילד לא בסדר, 'הוא מתנהג אחרת מאחיו', אמרו לה: 'את היסטרית, את קרה'.

"ילד אוטיסטי, הרבה פעמים לא נענה לחיבוק, לא מתרפק, לא יוצר קשר. אז בסוף גם האימא הכי חמה - ותמיד תזכרי כמה סבל וכאב יש בזה - נשברת. או אז באו ואמרו לה שזה הכול בגלל שהיא קרה. וזה לא היה בימי הביניים, זה היה לפני 30-35 שנה. עכשיו, ברוך השם, זה כבר לא כך. וזה רק בזכות המדע והמחקר. אני פריקית של ידע, אני כל הזמן רצה אחרי חדשות, עיתונים וספרים, ואני מאמינה שהכול מתחבר בסוף. אם את יודעת - את נהיית אדם עשיר יותר ואת עושה דברים טובים יותר. העולם עושה דברים טובים יותר. לי יש איזו גאווה בידע באופן כללי".

- זאת אומרת: "אני עובדת על מה שמעניין, ותוצאות בוא יבואו".

"התוצאות באות, הן תבואנה, והן משפיעות על העולם. אני מאמינה גדולה בזה. לפעמים, בעבודה בכלל - ואני מכירה את העבודה שאני עובדת בה - יש כל כך הרבה ויכוחים, גורמים, עניינים ואינטרסים, מעל פני השטח ועמוק מתחתיו. את מרגישה שאת טובעת בבוץ, למרות שנראה לך שאת טובה בפוליטיקה ובהתכתשויות. אלה דברים מעצבנים ומרגיזים, את הולכת איתם הביתה, לא ישנה בלילה, הולכת לך הבריאות. ובסוף אני אומרת לעצמי: עושים פה דבר חשוב, יוצאים מפה אנשים שיעשו עולם טוב יותר. חייבים חשיבה ביקורתית, חשיבה אלטרנטיבית, חשיבה אחרת. הבנה של חשיבה זה דבר עצום, אם יש לזה משמעויות".

- ויצירתיות, המילה הזו שמעלה אצלך חיוך חם בעיניים?

"העולם נראה כמו שהוא נראה כיום, בכל התחומים, בגלל אנשים יצירתיים, ולא בגלל אנשים שעשו יותר מאותו דבר. אם יש היום טכנולוגיה ורפואה ואמנות ומוזיקה וחינוך - זה בגלל אנשים שחשבו אחרת. גם היצירתיות 'הקטנה' - בבית שלך, בעבודה שלך - יכולה להשביח את העולם. יושבים בישיבות ודנים באיזו בעיה, כולם מדברים, ופתאום בא מישהו בכלל מכיוון אחר, והוא משנה את כל התמונה. הוא משדרג את השיח ואת הפתרון. אנשים יצירתיים הם אנשים שמשנים את העולם. אז אני אומרת, אם אנחנו מבינים מה זה יצירתיות, מבינים את המושג, איזה מנגנונים פסיכולוגיים ומוחיים מעורבים - בסופו של דבר צריך להגיע לתקווה שנוכל גם לתמוך ביצירתיות, להביא, לשפר, וכך אולי גם לעזור לאנשים. לפעמים זה גם הולך לצד הפתולוגי. גם איש שהמציא את פצצת האטום, או וירוס קטלני, או גז רצחני - הוא יצירתי, כי זה עובד. אז כמובן צריך את הצד האתי. את המנגנונים האחרים".

"בניגוד לעבודה באוני', בישול זו עבודה ידנית עם סיפוק מידי"

- אנחנו ערב ראש השנה, ואת אישה רב-תחומית ועמוסה. את מאלה שמארגנים את המשפחה המורחבת ונוסעים לבית מלון לחג?

פרופ' מרים פאוסט: "תמיד, כל שנה, אומרים לי: 'הכי טוב לנסוע'. אבל אני אוהבת ללכת לבית הכנסת שלי, להיות במיטה שלי".

- אז איך נראה השבוע שלך שלפני ראש השנה?

"זה התחיל מזמן, עם איזה פתק קטן שכתבתי לעצמי, ועוד אחד ועוד אחד, כי תמיד זה מתחיל בזה שאני מתוכננת ומאורגנת. כבר ישבתי, רשמתי, יצרתי תפריט לכל הארוחות, והזמנתי באינטרנט, בחברה מסוימת שאני מזמינה ממנה אוכל טוב וטעים לכולנו. כן, זה הפתרון שלי בלהיות גם-וגם, ולרצות להיות טובה גם-וגם-וגם-וגם. כמובן שאני גם מבשלת, אבל אני אבשל שיהיה ריח, שתהיה הרגשה של סירים מתבשלים. אני אוהבת לבשל, זה נותן לי איזה סוג של מנוחה. בישול זו עבודה ידנית עם סיפוק מידי, בניגוד לעבודה שלי באוניברסיטה שהיא תמיד עם סיפוקים ארוכים נורא. אני מתוכננת די הרבה זמן מראש מבחינת קניות, אוכל, בית הכנסת, מי מהאורחים נשאר ללון ויש לסדר לו מקום נוח.

"בעלי עושה את הקניות הגדולות. סליחה שאמרתי 'בעלי'. לא יודעת אם אוהבים להשתמש בזה עדיין, אבל אני קוראת לו תמיד 'בעלי', ולא מתחכמת עם המובן שמישהו יכול לתת לזה של בעלות או משהו כזה. שבוע לפני ראש השנה כבר תכננתי כל ארוחה בחג הזה, שיש בו 6 ארוחות. רשימת הקניות בוצעה וכל ארוחה תהיה קצת אחרת. תכננתי אילו תהיינה חלביות ואילו בשריות. זה דורש המון תכנון, שהוא תנאי בסיסי. נורא חשוב לי גם להכין רשימה למי להתקשר, שלא אשכח אף אחד בלהט התפקידים. אני אפילו מתכננת מה ללבוש, אם יש משהו שאני רוצה לקנות".

- זה מלהיב וחדשני: את מדענית, מנהלת, מצליחנית מוכחת, לא נערה, וגם מעיזה לדבר על "מה ללבוש".

"אגיד לך בסוגריים, קצת לא נעים לי. אבל להתלבש יפה חשוב לי, אני חייבת להגיד, זה נותן לי אנרגיות. אולי באמת לא תכניסי את זה לראיון. לא יודעת".

- למה "לא נעים"? למה המבוכה?

"שאלה טובה. לא יודעת. אולי, זה כאילו שאת מתעסקת בדברים חיצוניים או לא חשובים".

- ולמה זה "את", ואינך מדברת ב"אני"?

"כן. אני. מעניין שזה קורה לי, וזה בהחלט לא בגלל 'המעמד' החדש שלי. אני חושבת שההתעסקות בבגדים לחג, לשנה הבאה, בהחלט חשובה ומהותית לי. אימא שלי הייתה דמות מיוחדת, זיכרונה לברכה. היא הייתה אישה הכי ערכית, הכי רוחנית, הכי אינטלקטואלית שאני מכירה, והיא הקדישה תשומת לב עצומה לבגדים. המסר שהעבירה לי, כל חיי, הוא שכל יום הוא חגיגה ששווה להתלבש לקראתה. היא הייתה עקרת בית, וכך חיה כל חייה. אני זוכרת אותה לבושה עם תשומת לב עד לימים האחרונים שלה, והיו לה תנאים לא טובים: היא הייתה נמוכה ומלאה, כלומר לא אישה שהיה לה קל להתלבש, והיא הייתה מתלבשת, ותמיד יושבת עם ספר.

"היא הנחילה לי את המשהו הזה שאני מאמינה בו: כשאתה קם בבוקר ואומר לעצמך 'החיים זה דבר ששווה להתלבש לקראתו', אתה מתלבש. אני אוהבת לראות אנשים לבושים יפה. גם ברחוב אני מתבוננת. זה לא היופי, לא עשיר/עני, יהלומים ומחיר. זה העניין הזה שבו אתה משקיע בעצמך, בחיים. בהרגשה הזאת, שכל יום את הולכת לאירוע יוצא דופן חדש ואומרת לעצמך: 'אני מתלבשת יפה'. ככה כל יום. וזה נותן לי אנרגיה וכוח. יש ימים שאני קמה בבוקר ואני יודעת שיהיה לי יום קשה נורא, באמת, עם ישיבות שאני יודעת שיוציאו לי את המיץ. זה מוזר קצת, אבל זו האמת - אני מתלבשת, אני אומרת לעצמי: 'התלבשת יפה', ואז יש לי כוח לצאת".

- ארון הבגדים שלך, רובו שחור?

"נכון, שחור, רוב רובו, אולי גם חום. יש לי 30 ומשהו חולצות שחורות, ורק אני יודעת להבדיל ביניהן, אף אחד לא יודע מה ההבדל. חברות שלי אומרות: 'עוד פעם בשחור?' ואני עונה: 'העולם כל כך כאוטי, שום דבר לא ברור ולא ודאי. אז לפחות תסמכו על דבר אחד - שאני אבוא בשחור'. אני אוהבת דברים יפים, שונאת סטים. כך גם הבית שלי נראה - אין סטים. אף פעם לא קונה סט סלון למשל, הכול כאוטי. הכורסה הזו, התיק החדש. אני כל הזמן משנה, אני גם לא מתלהבת משמלה, כי שמלה הולכת רק עם שמלה. אני אוהבת חלקים, באה בבוקר ואומרת: 'וואו, עשיתי חיבור חדש, איזה כייף'. על מה אני מדברת בכלל, את בטוחה שעל זה את רוצה לדבר איתי?"

- כן, בטח - על יצירתיות המוח, השפה, החיים, הבגדים...

"וכל זה נותן לי אנרגיות עצומות. נכון, גם שמחה גדולה".

פרופ' מרים פאוסט

תפקיד: רקטורית אוניברסיטת בר אילן

גיל: 61

משפחה: רעיית עו"ד רפאל פאוסט ("התלבטתי והתלבטתי, ואני בכל זאת קוראת לו בעלי") אם לארבעה ילדים וסבתא לנכדים ("תמיד תשתפו את הילדים בענייני העבודה, כדי שיהיו שותפים ל'חיים האחרים' של אימא")

מסלול קריירה: קלינאית תקשורת בביה"ח שיבא; תארים בפסיכולוגיה קוגנטיבית בהצטיינות; ראש המחלקה לפסיכולוגיה; חוקרת מוח-שפה; הייתה חברה במועצה המדעית למחקר ופיתוח שליד משרד המדע; חברת מערכת בכתב העת המדעי הבינלאומי "Brain and Language"; ערכה את הספר "The Handbook of the Neuropsychology of Language"

אמירה משלה: "אם לאשה חילונית קשה להתקדם באקדמיה - לאשה דתית על אחת כמה וכמה"

מילת מפתח: "מצוינות, מצוינים, מצוינות"

ציטוט נבחר: "על ידי הוצאת קולות מהפה אנו מצליחים לייצר, באופן מהימן, קומבינציות חדשות של רעיונות, ולטעת אותם במוחו של האחר. היכולת הזו באה לנו כל כך בטבעיות, שאנו נוטים לשכוח שמדובר בנס של ממש" (סטיבן פינקר)

 המספרים של אוניברסיטת בר אילן