השכר הקפוא הוא לא רק בעיה ישראלית; מה הפתרונות?

מעמד הביניים במדינות העשירות חי בעידן השכר הקפוא. המדידה המדויקת אמנם קשה ושנויה במחלוקת, אבל אין ספק שהכנסות המשפחות הרגילות בארה"ב, יפן ואירופה עלו בקושי בשיעור האינפלציה בעשור שלפני המשבר הפיננסי - וירדו מאז במדינות רבות.

התוצאה הזו משגרת גלי הלם פוליטיים כאשר הקיפאון מזין טינה, פופוליזם ולעיתים תופעות קיצוניות. הכלכלנים חוששים גם שהסטגנציה בשכר בכלכלות המתקדמות מעכבת את ההבראה העולמית. ה-OECD הזהיר בשבוע שעבר שלמרות שקיצוצי השכר הריאלי בסביבת פריון שעדיין עולה מנעו אבטלה נרחבת יותר, "הקיצוצים הללו מעכבים כעת הבראה חזקה יותר בהוצאה הצרכנית".

אם המגמות הנוכחיות יימשכו, התחזית המדויקת להפליא של ג'ון מיינארד קיינס מ-1930 שחברות עשירות יוכלו לצפות ל"פחות מלאכה ויותר פנאי" - גם באמצעות פנסיות ארוכות יותר בדיעבד - הייתה מוגבלת בזמן.

המגמות העולמיות הן חמורות. סטפנו סקרפטה, מנהל יחידת התעסוקה, העבודה והנושאים הסוציאליים ב-OECD, אומר ש"כמעט בכל הכלכלות המתקדמות ירד חלקה של העבודה בתמ"ג ב-20 השנים האחרונות". פרופסור ג'ון ואן רינן, מנהל המרכז לביצועים כלכליים בלונדון סקול אוף אקונומיקס, מציין שהעובדים הממוצעים היו הנפגעים הגדולים ביותר. "במרוצת הזמן, עובדים של צווארון לבן גילו שהתפקידים שלהם נלקחו על ידי מחשבים ורובוטים. חישבו על פקידי בנק והכספומטים", הוא אומר.

ביפן, הנפגעים הגדולים הם הצעירים, מפני שמספר המשרות המסורתיות בחברות הגדולות התמעט. מסהירו ימאדה, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת צ'ואו בטוקיו, אומר שפירוש הדבר הוא שהצעירים ממשיכים להתגורר עם הוריהם, מה שיוצר "ירידה בשיעורי הילודה והאצה בשיעורי ההזדקנות, שמאיטה את הצמיחה הכלכלית ומעלה את שיעור הרווקים והרווקות במעגל קסמים אכזרי".

ההכנסות של מעמד הביניים במדינות העשירות ירדו ריאלית ביחס לכמעט כל קבוצה אחרת בעולם ב-20 השנים שלפני המשבר, אומר פרופסור ברנקו מילנוביץ' מהמרכז ללימודים מתקדמים באוניברסיטת העיר ניו יורק וממשתתפי מחקר הכנסה בלוקסמבורג. "זה יוצר בעיה פוליטית גדולה", לדבריו. עם זאת הוא מוסיף שמנקודת מבט גלובלית, זה היה מחיר קטן יחסית ששולם תמורת הגידול המאסיבי בהכנסות של קבוצות עניות בהרבה באסיה".

מומחים מחוגים פוליטיים רבים ושונים שאליהם פנה "פייננשל טיימס" הסכימו עם האבחון הזה. הפתרונות היו שנויים יותר במחלוקת.

בצד השמאלי של המפה הפוליטית, כלכלנים בכירים כמו פרופסור ג'וזף שטיגליץ, זוכה פרס נובל מאוניברסיטת קולומביה, קוראים לתמריץ תקציבי מיידי כדי לעודד את הביקוש, למשכורות מינימום נדיבות יותר כדי לשפר את כוח המיקוח של העובדים ולתמריצי מס להשקעות עתירות כוח אדם.

גם בצד השני של המפה הפוליטית מתמקדים בשיקום הצמיחה, אך דירדרה מקלוסקי מאוניברסיטת אילינוי רואה הזדמנויות לשיפורים בכלכלת השוק שנפגעת לדעתה על ידי רגולציה. "ההנחה שהגבלת כוחות השוק תהפוך את העניים או את בעלי ההכנסה החציונית לעשירים יותר היא חשיבה מיסטית", היא אומרת.

כלכלנים רבים בעלי השקפות פוליטיות שונות חושבים שחינוך והסבה מקצועית הם דברים חיוניים. פרופסור מילנוביץ' אומר שההתמקדות בחינוך לא צריכה להיות רק לאליטות, אלא להתרחב לאורך חייו של כל עובד.

אף אחד מהכלכלנים והסוציולוגים שאליהם פנה "פייננשל טיימס" לא חשב שיש פתרון קסם. ההערכה האופטימית ביותר אולי הייתה של בארט ואן ארק, הכלכלן הראשי של קונפרנס בורד, שאומר שחלק מהחולשה הנוכחית של השכר צפוי להיות זמני. "בגלל מחזורים פוטנציאליים בכוח עבודה בכלכלות בוגרות רבות, השכר עומד להתחיל לעלות בכל מקרה", הוא אומר, ומציין שמדינות רבות ממקדות את מאמצי ההכשרה בתחומים שסובלים ממחסור במומחים.

 ג'וזף שטיגליץ / צילום: רויטרס

הקיפאון בשכר מתועד היטב. יש קונצנזוס גובר שהוא תורם להבראה החלשה. ב-40 השנים האחרונות, פריון העבודה הממוצע בארה"ב כמעט הוכפל, ואילו השכר הריאלי כמעט לא השתנה.

אין לכך פתרונות קלים. להעלאת שכר המינימום יהיה אפקט של חלחול כלפי מעלה: לא רק אלו שבתחתית ייהנו ממנה, אלא גם אלו שמעליהם. שחיקת כוח המיקוח של העובדים - הן כתוצאה מחולשת האיגודים והן בגלל גלובליזציה א-סימטרית - תרמה משמעותית למצב הנוכחי. אך כעת, המדיניות החשובה ביותר היא לשפר את המאקרו-כלכלה, באמצעות תמריצים תקציביים מתוכננים היטב.

לא זו בלבד שהאפקטיביות של המדיניות המוניטרית היא מוגבלת, אלא שהורדת עלות הכסף מפתה חברות לעבור לטכנולוגיות שדורשות השקעות הון, וכך היא תורמת להבראה נטולת מקומות עבודה ולהחלשה נוספת של כוח המיקוח של העובדים.

במקום זאת, כדאי להעניק זיכוי ממס להשקעות כדי לעודד אותן - אך במיוחד השקעות שהן עתירות כוח עבודה, ודורשות עובדי בעלי כישורים רגילים ולא מיוחדים.

במצב הנוכחי, החברות קיבלו עידוד להחליף קופאים, למשל, במכונות, ובכך לתרום עוד יותר לאבטלה של עובדים חסרי כישורים מיוחדים ולהפעיל לחץ נוסף כלפי מטה על השכר.

 מסהירו ימאדה / צילום: רויטרס

ביפן, הכלכלה קפואה זה 20 שנה. המשרות והמשכורות של עובדים מבוגרים מוגנות ומבוטחות, אך התחזית לגבי בוגרי מכללות ונשים אינה יציבה. יש גם הקצאת מקורות שמפלה לטובה קשישים במדיניות הסוציאלית. התוצאה היא ששכרם של צעירים וצעירות ושל משפחות עם ילדים קטנים לא עלה זה תקופה ארוכה.

לכך יש אפקט כפול. תחילה, הצעירים שרוצים למנוע ירידה ברמת חייהם נוטים להישאר בבית עם הוריהם האמידים יחסית, ולכן לדחות נישואין. התוצאה היא ירידה בשיעור הילודה ועלייה בשיעורי ההזדקנות. זה מצמצם את הצמיחה הכלכלית ומעלה את שיעור הרווקים, ויוצר מעגל קסמים של חולשה נוספת.

האפקט השני הוא שאנשים נמלטים לעולמות וירטואליים של משחקי וידאו, אנימציה ומשחקי תלבושות. כאן, אפילו העניים והצעירים יכולים להרגיש גיבורים.

אפשר ליצור מקורות פיננסיים על ידי בחינת ההטבות לאוכלוסייה הקשישה, תוך הטלת מיסים גבוהים יותר על מבוגרים עשירים בייחוד. כך יוכלו זוגות צעירים לשמור על רמת חייהם אחרי הנישואין ותוך גידול הילדים. באופן דומה, יש להעלות את שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה, ולהפסיק את האפליה לרעה של צעירים בגיוס עובדים. אנחנו צריכים להחזיר את התקווה לצעירים.

  ברנקו מילנוביץ' / צילום: רויטרס

רמת חיים שעולה רק באיטיות רבה או כלל לא עולה בעולם המפותח הופכת לאחת הבעיות העיקריות של הגלובליזציה. מנקודת מבט קוסמופוליטית, הקיפאון בשכר ובהכנסות של אנשים אמידים יחסית הוא אולי מחיר פעוט לשלם תמורת הגידול המאסיבי בהכנסות של קבוצות עניות בהרבה באסיה. אבל מבחינה פוליטית, זו בעיה.

אין כאן שיקוי קסם, אך התמקדות במערכת חינוך ציבורי טובה יותר יכולה לשפר את חייהם של אנשים רגילים. יש לכך שלוש סיבות לפחות.

מדינות שיש להן מערכת חינוך מאסיבית טובה, כמו ארה"ב, נהנות מהצלחה כלכלית. דוגמאות עדכניות יותר הן דרום קוריאה, יפן וסינגפור. שנית, מחקר של OECD מצא שלראשונה, לילדים רבים במדינות עשירות יש הישגים לימודיים נמוכים מאלו שהיו להוריהם.

שלישית, מעמד הביניים הנמוך במערב מפגר ביחס למעמד המקביל בקוריאה, למשל, בגלל מערכת חינוך טובה יותר של הקוריאנים. אבל הוא מפסיד מקומות עבודה גם לטובת התאילנדים, שיש להם כישורים דומים, מפני שעובדים בתאילנד זולים יותר. בניסוח פשוט, לחלק ממעמד הביניים במערב יש יחס שכר/כישורים שהופך אותו ללא תחרותי ברמה העולמית.

אפילו משקיף אקראי יכול להבחין בכך שאירופה מצויה בתהליך של יצירת תת-מעמד עירוני שמזכיר את ארה"ב בשנות ה-60. כדי להימנע מיצירת תת-מעמד קבוע כזה, צריכה להיות ניידות חינוכית כלפי מעלה. היא תוכל להתרחש באמצעות שיפורים באיכות החינוך הציבורי ופחות דגש על מוסדות של האליטה.

  דיירדרה נאנסן-מקלוסקי / צילום: רויטרס

מה שאנחנו לא צריכים לעשות הוא להתמקד בפערי הכנסה. זה לא משנה אם ליורשת של אימפריית ל'וריאל יש שש יאכטות או אף אחת. נכון, היא צריכה להתבייש שהיא מוציאה את כספה על תכשיטים פעוטי ערך ולא על מטרות טובות, אבל ההון שלה איננו מה שהופך אנשים לעניים. לקיחת ההון ממנה לא תשפר מהותית את מצבם.

עלינו להתמקד במצבו המוחלט של מעמד העובדים, בכמה מזון וביגוד, בריאות וחינוך יש לעניים. המוצרים והשירותים הריאליים שהעניים מרוויחים עלו במדינות OECD משנת 1800 פי 30 עד 100 - כלומר ב-2,900% עד 9,900%. ובניגוד למה שאולי שמעתם, הם ממשיכים לעלות, אם כי לא בקצב המהיר של ההבראה שאחרי מלחמת העולם השנייה. לאנשים הרגילים במדינות העשירות משכבר יש הסקה טובה יותר בדירותיהם, טיפול רפואי משופר וטלוויזיות טובות יותר משהיו להם ב-1975.

מה שמציק ל-OECD הן הרגולציות על גבי רגולציות, שמאיטות את השיפור שיוצרים כוחות השוק. מה צריך לעשות, אם כן? הניחו לשיפור להתנהל תוך ביטול הרגולציות הטיפשיות ביותר, שרבות מהן מגיעות מבריסל והיתר מקבוצות אינטרסים או מונופולים פשוטים. ההנחה שהגבלת כוחות השוק והמסחר החופשי תהפוך את העניים ובעלי ההכנסה החציונית לעשירים יותר היא חשיבה מיסטית. ותרו על שכר המינימום, על ה"הגנה" על מקומות עבודה, על עודף הרגולציה על בנקאות ועל התמיכה במונופולים. כן, אני יודעת שזה בלתי אפשרי מבחינה פוליטית, אבל זה מה שאנשים אמרו בכל המשטרים הישנים.

 בארט ואן ארק וגד לבנון / צילום: רויטרס

כדי להחזיר את המשכורות לתוואי של צמיחה בת-קיימא, ההתמקדות של קובעי המדיניות אינה צריכה להיות על פחות מדי משרות, אלא על פחות מדי עובדים. זו בעיה שתתעורר מוקדם יותר מכפי שרבים צופים, בעיקר בגלל ההאטה בצמיחת האוכלוסייה בגיל העבודה בכלכלות הבוגרות.

הקצב שבו האבטלה יורדת משתנה מאוד ממדינה למדינה. בגרמניה וביפן, למשל, שיעור האבטלה הוא כבר מתחת לשיעור הטבעי. בארה"ב זה יקרה בשנה הבאה. מדינות אחרות כמו צרפת, איטליה וספרד יגיעו לשם רק בעוד שלוש שנים לפחות.

צריך להתמקד באיתור התחומים שבהם המחסור בכוח העבודה יהיה הגדול ביותר והמוקדם ביותר. מדד של קונפרנס בורד (גוף של המעסיקים בארה"ב שמפרסם את מדדי אמון העסקים) על מחסורים בשוק העבודה לפי מקצועות מראה שהם ישפיעו לא רק על אנשי מקצוע מיומנים מאוד (היכן שעובדים מהגרים ממלאים חלק מהחלל) אלא גם על מקצועות עם כישורים בעלי הכנסה ממוצעת בתחבורה, בנייה, שירותי חשמל ומים ותעשיות כרייה (שמהם פורשים עובדים רבים לגמלאות) וגם על מקצועות נטולי כישורים מיוחדים כמו מטפלים בקשישים (שהביקוש להם עולה בגלל הזדקנות האוכלוסייה).

החינוך צריך להיות מופנה לכל דרגות הכישורים שבהם קיימים מחסורים. קובעי המדיניות יצטרכו גם להתמקד בהקלת הניידות בשוק העבודה ובתמיכה בשיפורי פריון. טכנולוגיה יכולה לסייע בהקלת מחסורים בעובדים באמצעות פריון גבוה יותר, אך צריכות להיות גם השקעות בהון אנושי, תכנון אסטרטגי של כוח עבודה וכלים חדשים לניתוח הון אנושי. הממשלות יכולות ללמוד ממה שעושים עסקים גדולים בתחום זה.

 גאי סטנדינג / צילום: רויטרס

לכל אחד צריכה להיות הכנסה בסיסית. היא צריכה להיות במשכורת חודשית, ולא במענק מצטבר, כדי להפחית בעיות של חולשת כוח רצון.

הכנסה בסיסית היא דבר שניתן למימון מפני שהיא תחליף הרבה צורות של העברות, כולל את המגוון המגוחך של סובסידיות שמשולמות בעיקר לקבוצות ולחברות ממעמד ההכנסה הגבוהה. והיא תפחית עלויות מנהליות של תוכניות רווחה ועזרה נוכחיות.

אנחנו צריכים להכיר בכך שההון הפרטי שלנו הוא תוצאה של מאמצי הדורות הקודמים הרבה יותר מאשר שלנו. הכנסה בסיסית צריכה להתקבל כדיבידנד חברתי על מאמציהם של אבותינו. איש מאיתנו אינו יודע איזה אב קדמון הרים את התרומה המשמעותית ביותר למצבנו הנוכחי.

משנות ה-80 היה ברור שהגלובליזציה והחדשנות הטכנולוגית, ביחד עם הגמשת שוקי העבודה, אמורות לייצר מעמד עובדים ללא ביטחון - אנשים שמתנסים בשכר ריאלי תנודתי ויורד ובאי-ביטחון במקום העבודה. הביטוח הלאומי ותוכניות הרווחה לא יכלו לספק להם את הביטחון הבסיסי הזה. רבים מהם ניצבים בפני מלכודות עוני איומות.

רק הכנסה בסיסית תספק להם ביטחון בסיסי. אם זה לא יקרה, יש סכנה שיותר ויותר מהם יפנו אל הימין הקיצוני הפופוליסטי. מבחינה פוליטית, הכנסה בסיסית הופכת לחיונית. ישנן ההתנגדויות הסטנדרטיות, בעיקר שזה נותן משהו תמורת כלום (כמו כל הירושות) ויצמצם את היצע העובדים. אבל המחקר התיאורטי והאמפירי שלנו, כולל תוכניות פיילוט נרחבות בהודו ובאפריקה, ועבודה בקנדה, מראה שאנשים שמקבלים הכנסה בסיסית עובדים יותר, לא פחות, ועובדים בצורה פורייה ושיתופית יותר.

 סטפנו סקרפטה / צילום: רויטרס

בכמעט כל הכלכלות המתקדמות, חלקה של העבודה בתוצר המקומי הגולמי ירד ב-20 השנים האחרונות, אך לא כל העובדים סבלו. אנשים בקצה העליון של התפלגות השכר העלו את חלקם בכ-20%, ואילו כל האחרים הפסידו. אנחנו חושבים שזה בעיקר בגלל שינויים טכנולוגיים מהירים: לכמה אנשים היו כישורים לרתום לטובתם את ההתקדמות בטכנולוגיית המידע והתקשורת, ואילו אנשים בעלי כישורים שגרתיים יותר הודחו מהעבודה שלהם על ידי תוכנה.

אז מה צריך לעשות? לשפר את כישוריו של כוח העבודה כדי שהוא יוכל לנצח בהתמודדות עם המכונות. זוהי אינה רק משימה לבתי ספר. אף מערכת חינוך אינה יכולה לספק לך את המיומנויות שיאפשרו לך לשמור על משרה טובה לכל החיים. אתה צריך להסתגל ולשדרג את המיומנויות שלך ללא הפוגה.

הדרך הטובה ביותר לעודד למידה לאורך כל החיים היא באמצעות שותפויות ציבוריות ופרטיות. המעסיקים יודעים היטב אלו כישורים הכי נחוצים, אבל בייחוד עסקים קטנים ובינוניים יזדקקו לסבסוד של הממשלות כדי להשקיע בהכשרת עובדיהם.

מובן שיהיה לא מציאותי לצפות שכולם יהיו בעלי כישורים גבוהים בעתיד. ובחברות המזדקנות שלנו, יהיה ביקוש לשירותים כמו טיפול ארוך טווח בקשישים שאינו מחייב כישורים גבוהים. אך אנחנו צריכים לנסות לצייד את כולם בכישורים הטובים ביותר, ולעזור להם לסגל לעצמם כישורים חדשים לאורך חיי העבודה שלהם. אנחנו צריכים גם לחשוב מחדש על מערכות המיסים וההטבות שלנו, כדי לוודא שהאנשים למעלה ישלמו את חלקם ההוגן, ואלו שבתחתית התפלגות השכר לא ייקלעו לעוני.

 טיטו בוארי / צילום: רויטרס

שוקי העבודה בדרום אירופה הם סיפור של בעלי כול וחסרי כול. לרבים מהעובדים המשרות בטוחות מאוד, כי הן נתמכות על ידי חקיקה שמקשה מאוד על חברות לפטר אותם.

כל התחלופה - הגיוסים והפיטורים - מתרחשת אצל חסרי הכול: עובדים עם חוזים זמניים. הם הראשונים לאבד את עבודתם כאשר הכלכלה נכנסת למיתון, מפני שפיטורים שלהם לא עולים למעסיקים דבר.

הצעירים הם הסובלים ביותר מכך. בספרד, יותר מ-50% מהצעירים הם מחוסרי עבודה. כשהם מוצאים עבודה, מציעים להם זכויות מינימליות. אין שום השקעה בהכשרת אותם עובדים זמניים, שבספרד מהווים כמעט שליש מהשכירים. זה מונע שיפורי פריון ועליית שכר.

גם באיטליה, חלקם העולה של העובדים הזמניים בשכר נמוך מדכא את הפריון והשכר. גם לפני המשבר בגוש האירו המשכורות לא עלו, והפריון היה בירידה, וביחד ירד כושר התחרות.

ההסכמים הקולקטיביים של השכר מגבילים את עליות השכר גם במשרות המוגנות ביותר.

איטליה צריכה ללכת בעקבות ספרד, ולבצע רפורמות בשוקי העבודה. הספרדים הורידו את חסמי הכניסה והיציאה מחוזי עבודה פתוחים, וביזרו את דיוני השכר כדי לעודד שיפורי ייעול על ידי קישור הדוק יותר של השכר לפריון בכל חברה.

יש הרבה עסקים בעלי ביצועים גבוהים שיכולים להרשות לעצמם לשלם שכר גבוה יותר מזה שנקבע בהסכמי שכר ארציים.

 ג'ון ואן רינן / צילום: רויטרס

משרות באמצע של ההתפלגות המקצועית מצויות תחת לחץ בכל המדינות המתקדמות. זה נובע בעיקר מהטכנולוגיה שמחליפה משרות "שגרתיות", אך גם ממגמת מיקור החוץ של שירותים.

תחילה החליפו המגמות הטכנולוגיות עובדי כפיים בפסי ייצור, אך במרוצת הזמן גם עובדי צווארון לבן גילו שמשרותיהם נלקחות על ידי מחשבים ורובוטים. העובדים הללו לא היו דלי כישורים (חישבו על פקידי בנק וכספומטים) אלא יותר במרכז היררכיית השכר.

בניגוד לכך, מקצועות שדורשים פחות מיומנויות כמו מעצבי שיער, גננים ואנשי ניקיון נהנו מהגנה טובה יותר מפני שקשה יותר לעבור לאוטומציה בתחומים הללו. תעשיות ששדרגו את טכנולוגיות המידע שלהן פלטו את המספר הגבוה ביותר של "עובדים בעלי הכשרה בינונית".

קובעי המדיניות יכולים לעשות רק מעט כדי לשנות את המגמות הטכנולוגיות הללו, אך יש דרכים להסתגל אליהן. ההגנה הטובה ביותר מפני אי ודאות בעתיד היא בסיס חזק של הון אנושי כעת.

בעיקרו של דבר, אלו שמצויים בטווח האמצע של סולם הכישורים צריכים לטפס כמה שלבים כלפי מעלה. כדי להשיג זאת, החינוך הגבוה יותר צריך להיות נגיש יותר, גמיש וזמין יותר לאורך כל חיי העבודה של אנשים.

פיתוח קורסי הכשרה מקוונים ולמידה אונליין הוא התחלה טובה לתהליך זה, אך צריך לעשות יותר כדי להקל את פתיחתם של מוסדות חדשים של חינוך גבוה ולשפר את הגישה למימון קורסים מודולאריים של לימודי השלמה לאורך החיים.