ה"נאום" החשוב באמת

עזבו אותנו מהנאום של אבו מאזן. נאום לא חשוב, גם לא בלתי צפוי. הנאום החזיר לחיים מחודשים את השאלה אם "יש עם מי לדבר".

התשובות הניתנות צפויות לא פחות מהנאום, כי התשובה לשאלה על הפרטנר לא נמצאת בנאום, אלא במקרה של הנער הישראלי-פלסטיני שאמר בפשטות ובגו זקוף "אני ערבי מוסלמי וציוני ואני גאה בכך" (4.6.14).

שמו של הנער הוא מוחמד זועבי. הוא אמר את הדברים בגלוי בפייסבוק, עם דגל המדינה לידו, בלי להסתתר. מסתבר שהוא קרוב משפחה של זועבי אחר, למעשה אחרת, ח"כ חנין. הנער אמר לקרובת משפחתו "אם את לא רואה עצמך כישראלית אין לך זכות להיות בפרלמנט הישראלי" והציע לה "לעוף מפה, כי את בוגדת".

נמלט בגלל איומים

היום קראתי כי הנער בן ה-16 "נאלץ לעזוב את הארץ בגלל איומים על חייו" ("ישראל היום"). אמו סיפרה לכתב העיתון שמאז פרסם בנה את דעותיו, גם לה מתנכלים, "כאילו הרגתי מישהו, אנשים מפנים לי את הגב ולא מדברים איתי".

האמת היא שהייתי מתפלא מאוד אם הדברים היו מתפתחים לכיוונים אחרים. אתה לא יכול לומר דברי ביקורת עצמיים במקומות אלה. רק אדם נאיבי כמו אובמה יכול היה להאמין שאפשר לעשות ממוסלמים קיצוניים דמוקרטים.

הנאום של אבו מאזן מקבל אצלנו, ובעולם, כותרות ראשיות כאילו יש בו משהו בלתי צפוי. מבחינת החשיבות, המקרה של הנער זועבי היה צריך לקבל את הכותרות הללו. מהסיפור הזה אפשר ללמוד הרבה יותר על הלך הרוחות של הישראלים-פלסטינים מאשר ניתן להסיק מנאומו של מנהיג כלשהו.

"הראיס הוא עירום"

נס גדול היה שם, שיש נער שהצליח לצלוח את מערכת החינוך המסיתה של הישראלים-פלסטינים ולגבש לעצמו דעות עצמאיות. אצלנו עדיין יש רבים שלא הגיעו לכך. כמו השמאל הקיצוני, כמו פריקים כגדעון לוי, שיש להם תשובה אחת לכל השאלות: "כיבוש". בלתי מסוגלים לאמץ את מוחם ומצפונם מעבר לכך.

בא הנער הישראלי-פלסטיני ואומר לכל אלה: "מה קורה לכם? אתם לא רואים שהראיס הוא עירום? שתוכו לא כברו? שפעם הוא אבו מאזן, ופעם הוא עבאס?". לא חשוב אם אפשר לסמוך על עבאס, כאשר אי אפשר לסמוך על עמו. לא רק לגבי שיחות והסדר, אלא אפילו בעניין ההשגחה במעברים לעזה.

איש השנה שלי

הנער מוחמד זועבי לא נבחר למנהיגות, אבל הוא עשה אקט של מנהיגות אמיצה. אם בני עמו לא ירצחו אותו, אולי יום אחד הוא יהיה האדם לדבר אתו. יש אישיות מתאימה יותר ממנו לאיש השנה?