"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". הימים בין כסה לעשור הם ימים טובים לעשות חשבון נפש גם בתחום הכלכלי, לראות מה קרה ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לצמצם את הקללות ולחזק את הברכות.
בגיליון ערב יום כיפור לפני שנה, פורסם כאן ניתוח שלי את מצבה של כלכלת ישראל, ובו צפיתי שהמשק הולך למשבר כלכלי. אז זו הייתה תחזית שחרגה מהקונצנזוס, אולם כיום ברור לכולם שהמשק אכן נמצא במשבר.
הצמיחה ברבעון השני של השנה, עוד לפני האירועים הביטחוניים, ירדה ל-1.5%. זוהי הצמיחה הנמוכה ביותר מאז שנת 2009. את הירידה בצמיחת התוצר מובילות הירידה בייצוא התעשייה ובהשקעות, נתון שבולט מול הביצועים של כלכלת ארה"ב שצמחה בשיעור של 4.6% באותו רבעון. שם המצב הוא הפוך - הצמיחה בהשקעות ובייצוא מובילה את הצמיחה בסך התוצר.
ניתוח של המגמות הכלכליות בשנה החדשה מעלה שההאטה אינה עומדת להסתיים בקרוב. להערכתי, צמיחת התמ"ג בשנת 2014 צפויה להיות פחות מ-1%. צמיחת תוצר מתחת לקצב צמיחת האוכלוסייה (1.7%) משמעה צמיחה שלילית לנפש, ואם לא יהיה שינוי מהותי במבנה המשק ובמאפייני הפעילות שלו, המצב לא צפוי להשתפר גם בשנת 2015.
על רקע הנתונים האלה, בחרתי להציג בפניכם חמש "ברכות" שאם יתגשמו בשנה הבאה, יש סיכוי שהמגמה תשתנה והמשק יחזור לתוואי של צמיחה בת-קיימא.
ברכה ראשונה: שנחזור להיות מדינה יצרנית ולא מדינה של "פרנסות אוויר"
מראשית המדינה ועד תחילת שנות ה-90 הוביל המגזר היצרני (תעשייה, בנייה וחקלאות) את הצמיחה במשק. אבל לאחר מכן התהפך המצב. המגזר היצרני הלך ונשחק, ומנגד עלה חלקם של הפיננסים, הנדל"ן והשירותים. לפי נתוני הלמ"ס, חלקה של התעשייה בתוצר ירד מ-22.1% ב-1990 ל-12.4% ב-2013, ואילו מגזרי הפיננסים, הנדל"ן והשירותים עלו מ-17.5% ל-24%. המגמה הזאת התרחשה בכל העולם המערבי, אולם אצלנו היא הגיעה לקיצוניות.
בשנת 2012 הגענו לרביע התחתון של מדינות OECD בחלק התעשייה בתוצר, בעוד שבפיננסים, נדל"ן ושירותים אנחנו במקום השני, אחרי לוקסמבורג ולפני כל המדינות המפותחות. הרכב כזה של תעשייה חלשה ופיננסים חזקים מאפיין מדינות כושלות ב-OECD, כגון איטליה, בלגיה, יון, ספרד ופורטוגל. המבנה החריג של כלכלת ישראל בולט לרעה מול כל מדינות OECD, גם כאשר מודדים, כפי שעושה הארגון עצמו, את הערך המוסף של כל מגזר מתוך סך הערכים המוספים במשק (ראו גרף 1).
בישראל, הערך המוסף של התעשייה הוא כ-15% ושל הפיננסים, הנדל"ן והשירותים הוא כ-36%. זאת בשעה שבממוצע ה-OECD הגודל היחסי של שני המגזרים זהה (כ-23%). במדינות צומחות כמו קוריאה, צ'כיה, אירלנד, מקסיקו, סלובקיה ופולין, מרכיב התעשייה אפילו גדול יותר ממרכיב הפיננסים והשירותים. זהו הגורם המרכזי לפריון הנמוך של המשק הישראלי ולירידה בתמ"ג לנפש. התפוקה לנפש בתעשייה גבוהה יותר מאשר בפיננסים ובשירותים, ולכן כאשר חלק התעשייה בתוצר יורד, גם התוצר לנפש יורד.
אני רוצה לברך שבשנה הבאה נחזור להיות מדינה יצרנית, ניתן עדיפות לפיתוח התעשייה עתירת הידע, נחזק את היתרון התחרותי שלה בעולם ונגדיל את הפריון בתעשייה המסורתית.
ברכה שנייה: שנגדיל את ההשקעות בענפי המשק לרמה המקובלת במדינות המפותחות
הכלל הבסיסי הראשון בכלכלה יצרנית - בין אם של משפחה ובין אם של עסק או של מדינה - הוא שאין צמיחה בלי השקעות. הצמיחה של כלכלת ישראל בעבר נבעה מהשקעות גדולות בתעשייה, בחקלאות, בתשתיות פיזיות ובתשתיות המחקר והפיתוח. מאמצע שנות ה-90 חלה ירידה בהשקעות במשק מ-24% מהתמ"ג ל-17% בעשור הקודם. הייתה זו ירידה חריגה ביחס למדינות המפותחות, שהממוצע שלהן נשאר סביב 22%, ויותר מזה אצל המדינות הצומחות. בשנים האחרונות עלתה ההשקעה לכ-20% מהתמ"ג, אולם היא נבעה בעיקר מגידול בהשקעות לבנייה, ולא מהשקעות יצרניות בענפי המשק, למעט השקעה ברוכה אחת במפעל אינטל בקרית גת.
בשנתיים האחרונות שוב יש ירידה הולכת ומחריפה בהשקעות במגזר היצרני, ויש לכך שני גורמים עיקריים - ירידה חריפה בתקציב הממשלתי המוקצה למענקים להשקעות הון בתעשייה וההפרטה של ניהול כספי החיסכון הפנסיוני של האזרחים לידי חברות הביטוח ובתי ההשקעות. אלה משקיעים יותר ויותר בנדל"ן ובהשקעות אחרות ברחבי העולם, ופחות בהשקעות יצרניות במשק. נוצר כאן "מעגל קסמים" - היחלשות התעשייה גורמת לכך שאין מספיק ביקושים להון הנצבר בחיסכון הפנסיוני והמעבר של השקעות לנדל"ן ולחו"ל מצמצמת את זמינות ההון להשקעות יצרניות בארץ. הירידה ברמת ההשקעות במגזר היצרני בישראל גם היא גורם מרכזי לירידה בצמיחה.
אני רוצה לברך שבשנה הבאה נדע לחזור להשקיע בעתיד. בהמשך למהלך החשוב של תמיכה ממשלתית בהשקעה של אינטל במפעל החדש בקרית גת, נגדיל את התמיכה בהשקעות הון בכלל התעשייה ונחזיר את כספי החוסכים להשקעות יצרניות במשק.
ברכה שלישית: שנפסיק להיות Start-Up Nation ונתחיל להיות Scale-up Nation
מדינת ישראל השקיעה לאורך שנים בפיתוח אקדמיה ומערך מחקר ופיתוח מהמובילים בעולם. עד לפני כעשור, ההשקעות הגדולות הללו שירתו את הכלכלה הישראלית והיו בסיס לחברות תעשייה ישראליות שצמחו וביססו מעמד עולמי ותרמו לתעסוקה ולצמיחה של המשק. אולם בעשור האחרון פירות המו"פ הישראלי הולכים ונמכרים לחברות זרות.
בין אם בדרך של חברות הזנק הנמכרות בשלב מוקדם, במקום לצמוח ולהיות חברות יצרניות, ובין אם בדרך של מרכזי פיתוח של החברות הגדולות בעולם, המגייסים את טובי המהנדסים ואנשי המו"פ שהאקדמיה והצבא מייצרים. התרומה של מרכזים אלה לכלכלת ישראל נמוכה, הם מספקים מעט מקומות עבודה למהנדסים ולאנשי מו"פ, ואילו מקומות העבודה שאמורים להיות בייצור ובשיווק נוצרים במקומות אחרים בעולם. אנו הופכים למרכז הפיתוח של העולם, בשעה שהערך המוסף מהפיתוחים נמצא במדינות אחרות.
אף מדינה בעולם אינה מעודדת מכירה של משאביה הלאומיים בקלות דעת כזו במקום להפוך אותם לבסיס לצמיחה כלכלית לתושבי המדינה עצמה. בשנת 2011 היו בישראל 63 אלף משרות מו"פ - דוקטורים, מהנדסים, אנשי תוכנה, הנדסאים וטכנאים. קרוב ל-24 אלף מתוכם היו במרכזי הפיתוח של החברות הגלובליות, עוד כמה אלפים היו בחברות הזנק, שרובן מכוונות לעשות אקזיט ולהימכר בהמשך לחברות הגלובליות. כלומר, קרוב למחצית מההון האנושי במחקר ובפיתוח משרת גופים זרים ולא את הכלכלה הישראלית. לעומת זאת, בתעשייה הישראלית כולה יש רק כ-20 אלף אנשי מו"פ.
בשנים האחרונות המגמה רק הולכת ומחריפה. הנזק לכלכלה הישראלית גדול - לפי נתוני הלמ"ס (ראו טבלה) על כל איש מו"פ בחברות בתעשייה הישראלית יש 6 מועסקים אחרים באותן חברות, בייצור, לוגיסטיקה, שיווק ומינהל, ועוד כמספר הזה אצל קבלני משנה ונותני שירותים. לעומתו, על כל איש מו"פ במרכז פיתוח יש פחות מחצי עובד אחר. הפדיון לאיש מו"פ בתעשיית הידע הישראלית הוא 8 מיליון שקל לעובד, ואילו במרכזי המו"פ הוא כמיליון שקל לאיש מו"פ.
עם זאת, חובה לציין גם דוגמאות מוצלחות של חברות זרות שהגיעו בגלל המו"פ ובמקום להוציא אותו החוצה הקימו מערכי ייצור בארץ או שהשאירו את המערכים הקיימים וממשיכות לפתח אותם: אינטל שמחצית מעשרת אלפי עובדיה בארץ הם עובדי מו"פ ומחציתם במפעלי היצור, אפלייד מטריאלס שמעסיקה כיום כ-2,000 עובדים בארץ, אינדיגו שמתפתחת בארץ כחלק מ-HP העולמית ועוד. אילו רק מחצית ממרכזי המו"פ של החברות הגלובליות היו חלק מתעשייה מקומית, היינו מגדילים את התוצר, את הפריון ויוצרים תעסוקה איכותית לעוד ערות אלפי עובדים.
אני רוצה לברך שבשנה הקרובה תיעצר המגמה של מכירת משאבי ההון האנושי שלנו לזרים. שהחלק של מרכזי הפיתוח הזרים במערך המו"פ במדינה יקטן לממדים סבירים יותר. שנשכיל ליצור מחויבויות ותמריצים למרכזים הקיימים לתרום יותר לכלכלת המדינה, דרך הקמה של מרכזי ייצור בישראל, קניות גומלין משמעותיות בתעשייה הישראלית ותשלומי מס גבוהים יותר.
ברכה רביעית: שיהיו יותר חברות ישראליות גלובליות גדולות
כלכלה בריאה וצומחת מבוססת על חברות גדולות, בעלות כושר תחרות בכלכלה העולמית, שסביבן נבנים אשכולות של קבלני משנה בתעשייה עתירת הידע ובתעשייה המסורתית ונותני השירותים מכל הסוגים. בסביבה הזאת מתחנכים אנשים לניהול גלובלי, וממנה יוצאים להקים חברות חדשות שגדלות והופכות להיות חברות גדולות. לדוגמה, אלביט מערכות, המעסיקה קרוב ל-12 אלף איש ברחבי העולם - עשרת אלפים מהם בישראל, כעשרת אלפים נוספים אצל קבלנים וספקים ועוד אלפים אצל נותני שירותים. זו החשיבות של חברה גדולה לכלכלת המדינה.
עד שנות ה-90 האתוס הלאומי היה של בניית חברות ישראליות גלובליות; גיבורי החברה הישראלית היו האנשים שהקימו ופיתחו את החברות שסיפקו תעסוקה לאלפי עובדים, אנשים כאלי הורוביץ בטבע, דב לאוטמן בדלתא, סטף ורטהיימר בישקר, אפי ארזי בסאיטקס, מיכאל שטראוס בשטראוס ועוד. כיום, יש פחות כאלה. יש לנו חברה אחת גדולה במונחים בינלאומיים (טבע), עוד חברה גדולה שמוכרת את משאבי הטבע שלנו (כיל), שתי חברות ביטחוניות גדולות (תע"א ואלביט) שתי חברות תוכנה גדולות (אמדוקס וצ'קפוינט), ואפילו חברת הכימיה מכתשים-אגן נמכרה לסינים. בגרף 3 יש השוואה של מספר החברות הגדולות שיש בכל מדינה מול קבוצה של מדינות אירופיות בגודל דומה לנו שהתמ"ג לנפש שלהן גדול משמעותית משלנו. בעוד בקבוצה האירופית יש בממוצע 6 חברות ברשימת 500 החברות הגדולות בעולם, בישראל יש רק אחת (טבע).
אני רוצה לברך שבשנה הבאה נחזור לערכים הבסיסיים של היזמות הישראלית, של יצירת חברות ישראליות גלובליות. שגיבורינו לא יהיו אלה שעשו אקזיטים תמורת רווח מהיר וקל, אלא אלה שהתמידו בעבודה קשה ומפרכת לבנות ולשמר חברות ישראליות גלובליות שיתחרו ויובילו בשווקים העולמיים ויעסיקו עשרות אלפי עובדים בצורה ישירה ועקיפה.
ברכה חמישית: שהצמיחה תחלחל לכל שכבות האוכלוסייה
לאחרונה החל דיון חשוב בשאלה מי נהנה מפירות הצמיחה. דיון זה הוא חשוב ביותר, מפני שלמצרפים הלאומיים אין ערך אם אינם באים לידי ביטוי בשיפור באיכות החיים של כלל האזרחים. במדינת ישראל שבה שיעורי העוני והאי-שוויון הם מהגבוהים בארצות המפותחות, יש חשיבות רבה עוד יותר לצמצום הפערים בין השכבות המבוססות לחלשות. ההיסטוריה העולמית מראה שמדינה שהפערים בה גדולים מדי לאורך זמן עלולה להיקלע למשברים כלכליים וחברתיים שיאיימו על קיומה כמדינה דמוקרטית.
הניתוחים שהוצגו באחרונה משווים את השינויים בהכנסה ממוצעת למשק בית מול השינויים במדד יוקר המחיה והראו שבממוצע מצב האזרחים השתפר. ניתוח אחר הראה שההכנסה של כל החמישונים עלתה באותו שיעור ומכאן יצאה המסקנה שמצב כולם השתפר באותה מידה. ניתוח זה מציג תמונה חלקית. בניתוח נכון צריך להסתכל על השינוי בהכנסה נטו למשק בית ביחס להוצאה לתצרוכת של משק בית. נניח שבעשירון התחתון ההכנסה החודשית נטו למשק בית הייתה 2,000 שקל בחודש וההוצאה לתצרוכת הייתה זהה או גבוהה יותר, ונניח שבעשירון העליון ההכנסה החודשית נטו הייתה 20,000 שקל והתצרוכת הייתה 15,000 שקל בחודש. בעשירון התחתון הכסף הנותר לחיסכון היה אפס או שלילי והוא חייב לקחת הלוואות שישעבדו את משק הבית בעתיד ואילו בעשירון העליון הכסף הנותר להשקעה היה 5,000 שקל.
כעת נניח שגם ההכנסה וגם ההוצאה עלו באותו שיעור - 50%. מצבו של העשירון התחתון לא השתפר, ואילו לעשירון העליון יש עכשיו יתרה פנויה של 7,500 שקל שבה הוא יכול להשתמש, למשל, לרכישת דירה להשקעה, שאותה ישכיר לעשירון התחתון, וכך גם ייהנה מנכס שערכו עולה וגם משכר דירה, ברמת מיסוי מועדפת. זה בגדול הסיפור של חלוקת ההכנסות בכלכלת ישראל בעשור האחרון. קושי הולך וגדל של העשירונים הנמוכים להתקיים ביוקר מחיה ומחירי דיור עולים, לעומת גידול בכסף הפנוי בעשירונים העליונים ששימש לרכישת דירות להשקעה, ובכך העלה את מחירי הדיור ואת שכר הדירה לעשירונים התחתונים. גרף 4 מציג את הנתונים המפורטים של הפער בין ההכנסה נטו למשק בית לבין ההוצאה לפי עשירונים בשנים 2003 ו-2011.
הנתונים הם מסקרי הלמ"ס, ולמרות הבעייתיות האינהרנטית בסוג זה של סקרים, ניתן לראות את המגמה באופן ברור. בעוד בעשירון העליון הוכפלה היתרה למשק בית לאחר ניכוי ההוצאות, וגם בעשירון התשיעי חל שיפור מסוים ביתרה, הרי שביתר העשירונים גדל הפער השלילי בין ההכנסה נטו לתצרוכת, מה שחייב הגדלת האוברדראפט וההלוואות לקיום של משקי הבית.
אני רוצה לברך שבשנה הבאה נבטיח שאכן פירות הצמיחה שתהיה, אחרי ש-4 הברכות הראשונות יתגשמו, יחלחלו אל כל שכבות האוכלוסייה ולא רק עד אמצע העשירון התשיעי. אם נגדיל את המגזר היצרני והפריון, יהיו לנו יותר מקומות עבודה בשכר גבוה יותר דווקא בשכבות הנמוכות שלא נהנו עד כה מהאקזיטים, ממרכזי הפיתוח הגלובליים ומההתרחבות של הפיננסים והנדל"ן.
ולסיכום, שנדע בשנה הבאה להוביל את המדינה שלנו למקום מבורך, שהקללות יהפכו לברכות והברכות יתממשו ונזכה לכלכלה חזקה ויציבה וצמיחה בת-קיימא המבוססת על מגזר יצרני חזק וצומח שתחלחל לכל שכבות האוכלוסייה. אמן.
הערך המוסף
כתבות
ני"ע
