אבא נגד אבא

הוריה של ש' התגרשו כשמלאו לה 4, וכל אחד מהוריה הקים משפחה חדשה משלו: לאם נולדו שתי בנות נוספות, ולאב שני בנים.

היחסים בין ההורים נותרו טובים על אף הגירושים, והם הסכימו כי טובת הילדה היא שיהיה לה בית אחד מרכזי ויציב בבית האם והסדרי ראייה קבועים עם האב. ואכן, במשך 9 שנים ש' חיה בבית אמה עם אביה החורג ושתי האחיות שנולדו אחריה, ופעם בשבוע ובכל סוף שבוע שני בחודש הייתה שוהה בבית אביה.

למרבה הטרגדיה, כשמלאו לש' 13, אימה הלכה לעולמה, והאידיליה היחסית ששררה בין שתי המשפחות קרסה באחת. אביה הביולוגי תבע כי ש' תעבור לחיות עימו, מאחר שלטענתו הוא נתן אמון מלא בגידולה על-ידי אמה הביולוגית, אך הוא אינו סומך על האב החורג. האב החורג מצידו גילה נוקשות רבה, ולא זאת בלבד שהתנגד למעבר של ש' לאביה, אלא שלא הסכים אפילו להרחבת הסדרי הראייה.

לטיעוניו של האב הביולוגי על עדיפותו המשפטית יש יסודות מוצקים בחוק ובפסיקה. נקודת המוצא היא שטובת קטין היא לגדול אצל הוריו הביולוגיים, ולכן אם נפטר אחד מההורים, הקטין יישאר אצל ההורה הנותר בחיים, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות.

יתרה מכך, לאב החורג אין מעמד משפטי רשמי כלפי הילדה, שכן הוא לא אימץ אותה ולא יכול היה לאמצה, שהרי יש לה אב ביולוגי המצוי עימה בקשר.

במקרים דומים בעבר, בהם ילדים התייתמו מאימם, ועל בית המשפט היה להכריע עם מי יגדלו, בית המשפט העליון נתן עדיפות מוחלטת לקשר הדם הישיר על פני כל קשר אחר, על סמך עיקרון משפטי המכונה "קול הדם".

כך, במספר מקרים שבהם ילדים הועברו לרשות הסבים או הדודים לאחר מות האם, והאבות הביולוגיים תבעו לאחר זמן מה לקבל את הילדים לחזקתם, בית המשפט העליון אכן העביר את המשמורת לאבות. באופן דומה, בית המשפט נהג לתת עדיפות להורה ביולוגי על פני משפחת אומנה, גם אם זאת מטיבה יותר עם הילד על פי מדדים אובייקטיביים.

עם זאת, בשנים האחרונות מתרחש שינוי בתפיסת המשפחה בחברה באופן כללי, והדבר נותן את ביטויו גם בפסיקת בתי המשפט. המבנה המסורתי של משפחה המורכבת מאבא ואמא ביולוגיים מפנה את מקומו לגמישות בתפיסת המשפחה. ראינו זאת לדוגמה בהחלטה שקיבלה תביעה של בת זוג לסבית להסדרי ראייה עם ילדים שנולדו לבת זוגה עם גבר, וניתן לראות זאת גם במקרה של ש', אשר בסופו של המאבק המשפטי הושארה בחזקת אביה החורג.

בית המשפט מינה מומחה כדי לבדוק היכן באמת טובתה של ש' לגדול, מבלי להתייחס לעקרונות משפטיים כאלה ואחרים, והחליט לטובת מגורים עם האב החורג, מכמה סיבות: היציבות שבהמשך מגוריה של ש' בבית ובסביבה אליהם היתה רגילה; רצונה של ש' להמשיך להתגורר בבית אביה החורג; ויחסיה של ש' עם אחיותיה.

פסק הדין החריג זכה לתהודה תקשורתית רבה בשבוע האחרון, תחת כותרות צעקניות בסגנון "האב החורג ניצח את האב הביולוגי". זה מדהים שאחרי כל-כך הרבה שנים של מלחמות, עוד לא הפנמנו שבמלחמות אין מנצחים, יש רק מפסידים מסוגים שונים.

המפסידה הגדולה במקרה הזה היא ש' - לא בגלל שנשארה לחיות עם האב החורג, אלא כי הועמדה במצב שבו נאלצה לבחור בצורה מפורשת אחד משני האבות, אליהם היא קשורה בדרכים שונות.

במשך 4 שנים בית המשפט עיכב במכוון את ההכרעה, כדי למנוע בדיוק את המצב הזה שבו אחד מהאבות יצא לכאורה "מנוצח", ולמעשה התחנן בפני האבות שימצאו דרך לתקשר ביניהם ולהגיע להבנות על חלוקת השהות של ש' בין שתי המשפחות אליהן היא שייכת - אך לשווא.

התוצאה היא שש' לא רק התייתמה מאימה בגיל 13, אלא שהיא אולצה לעמוד בפני בית המשפט ולומר שהיא אינה רוצה לחיות עם אביה הביולוגי, עימו היה לה קשר טוב וחם עד למות האם.

מחיים בין שתי משפחות הרמוניות, ש' הפכה למוקד המחלוקת בין שתי משפחות עוינות. התיתכן פגיעה גדולה יותר מזו בטובת הקטינה?

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורו דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il