לנתניהו יש אופק מדיני

מה שחסר למבקרי נאומו של נתניהו באו"ם זו תוכנית מדינית, או מה שקרוי "אופק מדיני"? אלא שלמעשה יש תוכנית מדינית בנאום הזה. היא לא תואמת את מה שרוצים המבקרים, אבל זה לא גורע מהיותה "תוכנית".

אני מבין שתוכנית זה משהו שאני משרטט לעצמי כנקודות לביצוע. זו יכולה להיות תוכנית עם עשייה. זו יכולה גם להיות אי-עשייה. תוכנית היא התוויית קווים לפעולה כדי להגיע אל המטרה שהיא קידום ושמירה על האינטרסים של מדינת ישראל.

נתניהו כבר הסכים לשתי מדינות לשני עמים. הוא לא חזר בו מעמדה זו, אבל מהנאום באו"ם נראה שהוא לא ממהר להגיע אליה. על הסיבות לכך הוא יותר ממרמז. העולם הערבי-מוסלמי נמצא בסחרחורת של אלימות שעדיין לא ברור מה ייצא ממנה. כשזה מצב הדברים, האם אפשר להעביר שטחים לידי גורמים מוסלמיים?

האם אפשר לסמוך על אבו מאזן שהמדינה שלו לא תתנכל לקיום ישראל? אני בספק אם אבו מאזן עצמו מאמין בכך? האם יוכלו אלה הפלסטינים לעמוד בפני ארגונים קטלניים כמו דאעש? האם יש מי שיכול לערוב לנו כי מי אמורה להיות מדינת פלסטין לא תהפוך, ולא בעתיד הרחוק, למדינת האסלאם שדאעש כה רוצה בה?

אנשי השמאל רוצים להאמין שזה לא יקרה. זה מובן, אפילו ראוי לציון. אבל כאשר הם נשאלים "ומה אם אתם טועים?" התשובה בדרך כלל היא גמגום: "תמיד נוכל להחזיר את השטחים אלינו". נו, היום, אחרי עזה, כבר אי אפשר להגיד "בקלות" על שום דבר. גם לא "בקושי". המצב הוא שנתת - נתת. לא תקבל, ולא תוכל לקחת, בחזרה.

אם אני שומע נכון את נתניהו, אז לא זה הזמן לשיחות הקשורות בוויתור על שטחים, או בשינויים מרחיקי לכת כלשהם. בזמן שהעולם הערבי-מוסלמי רוחש ומתרחש, זה הזמן להמתין בשקט ולראות מה ייצא מכל זה. זה האופק המדיני הנכון לעכשיו.

מי באמת ממחזר?

מבקריו של ראש הממשלה נוהגים להטיח בו שהוא אינו מביא מחשבות חדשות, שהוא חוזר על דברים שאמר. אלא שמבקרים אלה ממחזרים את עצמם לא פחות, אולי יותר. בנימין נתניהו דווקא שינה במהלך השנים כמה מעמדותיו (שתי מדינות).

לעומת זאת, בביקורת של השמאל אין שום חידושים. שם לא משנים עמדות ודבקים במנטרות מבלי לבדוק את מידת התאמתן למציאות. טוענים נגד נתניהו שהעמדות שלו צפויות? האם יש משהו יותר אוטומטי וצפוי במציאות הפוליטית שלנו מכך שהשמאל יבקר את ראש הממשלה, לא חשוב מה יעשה ומה יאמר? הם יש ציבור שדעותיו יותר מקובעות מאלה של השמאל?