אל מי מדבר נתניהו?

קיימת כאן סתירה בתוך עצמה. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נוסע לניו-יורק כדי לדבר לכאורה בפני העולם, אלא שהוא לא רק מכוון את דבריו אל הקהל בישראל, הדברים מגיעים רק לקהל בישראל. מותר אז לשאול אם אי אפשר היה לחסוך את המאמץ והכסף. הרי אנחנו חיים בעידן הדיגיטלי.

אני נמצא כרגע באירופה, אבל למסקנה הזאת יכולתי להגיע כמו כל ישראלי גם בלי להיות בחו"ל. די אם מביט הישראלי בצג בתחנות זרות או מעיין באתרים של עיתוני חו"ל.

העיסוק בנאום והתגובות בארץ יוצרים את הרושם שנאום נתניהו באו"ם היה החדשה החשובה ביותר של השבוע, לא בעיית דאע"ש, לא האבולה ולא שלל הבעיות הפנימיות העומדות בדרך-כלל בראש סדר-היום בכל מדינה.

אולם אם לסכם את התגובה לנאום נתניהו בחו"ל - נוסף לזה שתשומת-הלב הייתה קטנה עד שולית (התעייפו ממופעי הסטנד-אפ שלו), עצם הדיווח מכוון למה שנתניהו לא היה מעוניין בו. כמאמר הפתגם "מי שמתנצל - מודה באשמה".

במקרה שלנו מצטטים בתקשורת הזרה בדרך-כלל משפט אחד מתוך הנאום כולו, המשפט שדוחה את ההאשמה ברצח-עם. עצם ציטוט המשפט הזה, גם אם כוונת הציטוט היא אינפורמטיבית בלבד, מעורר את התגובה ההפוכה למה שהתכוון אליו נתניהו. דווקא מי שאינו מצוי או לא זוכר את סיפור המלחמה האחרונה ומה היה בה, מרים גבה למקרא ולמשמע הציטוט ושואל: האם אכן היה פה רצח-עם? ומשעה שנשאלת השאלה, תמיד תמצא אנשים שיחפשו לה תשובה, וישיבו עליה בחיוב.

נתניהו אמור לדעת זאת, אלא שהוא נוסע לניו-יורק כדי לדבר אל בוחריו בארץ (ותומכיו בארה"ב, שהיו שומעים לו ממילא, גם אם העביר את נאומו בשלט-רחוק). בכל ארץ שבה מדווחים על עצרת האו"ם בניו-יורק מקובלת האמירה "או"ם-שמום", ומצטטים גם מדברי המנהיג המקומי לא יותר מפסוק אחד. בגרמניה, למשל, ציטטו את דברי שר החוץ במשפט אחד העוסק בעימות של אירופה עם רוסיה. אם כך, נשאלת השאלה במקרה הישראלי, האם הנזק לא רב מהרווח?

אפשר לטעון שאי-אפשר שלא להגיב על נאום אבו מאזן. אלא שתגובת שר החוץ הישראלי, למשל, התפרסמה כבר לפני בוא נתניהו לארה"ב, והיא שירתה טוב יותר את אבו מאזן מאשר את האינטרס הישראלי. אבל גם בעניין נאום אבו מאזן כדאי היה לבדוק - מהו המשפט שצוטט בדיווחים בעולם. והנה, לא סיפור הג'נוסייד אלא לוח-הזמנים שהוא דורש למו"מ עם ישראל היה הציטוט השכיח.

עבור הצופה במסך או קורא העיתונים הממוצע, העימות בין משפט זה של אבו מאזן ובין המשפט המרכזי בנאום נתניהו יוצר את הרושם הגרוע ביותר: הפלסטינים מדברים על תהליך השלום, והישראלים מתלבטים בשאלת רצח-העם הפלסטיני. סביר להניח, שגם בממשלת ישראל אין נחת מהדרך הזאת שבה מתקבלת תמונת הסכסוך (או מאמצי השלום) בעולם, אגב סיקור עצרת האו"ם.

אגב: שוב ושוב עושים הפלסטינים את השגיאה - להרחיק את העדות מעבר למה שצריך. אם היה עבאס מעלה את שאלת פשעי המלחמה הישראליים, ניחא. אבל מהרגע שנקט את המונח ג'נוסייד הזמין עליו את הרמת-הגבה. תגובת נתניהו דומה לשגיאתו של הטניסאי, שתפיסת המרחב שלו לקויה. במקום להניח לחבטה לא מוצלחת מצד השחקן היריב, שעושה את דרכה החוצה, הוא בוחר בחבטת הנחתה כתגובה. ואז היא נוחתת ברשת.