לקראת יום כיפור חשבתי שאני רוצה לבקש סליחה. אני מבין שאיני יכול להשתמש במדור כדי לבקש סליחה מבני משפחתי על דברים שעוללתי להם במשך השנה, כל אחד וטענותיו (המוצדקות או הלא מוצדקות) נגדי. אבל הנה, בעצם הרגע עשיתי את זה. אז חשבתי שאולי אני צריך להתנצל בפני אנשים שפגעתי בהם כאן, במדור הזה על שני גלגוליו. ואז נזכרתי שאין רבים כאלה, כי כמו ששמו לב שלושת קוראיי חדי העין, אני משתדל שלא לכתוב על מסעדות מחורבנות. זוהי, אגב, הסיבה האמיתית לכך שרוב הציונים שאני נותן הם טובים. זה לא שהכול באמת טוב, אני פשוט משתדל לא לספר לכם על מסעדות רעות. יש מספיק מבקרים שממלאים את המשבצת הזו. ובכל זאת, אם פגעתי במישהו, במודע או שלא במודע, אני מתנצל.
אז אולי מכם, אותם שלושת הקוראים, אני צריך לבקש סליחה. סליחה על כל בלבולי המוח הארוכים שלי לפני שאני מגיע לעניין שלשמו התכנסתם (זה רעיון טוב. אבל אולי זה ייתפס כרצון להפסיק לבלבל את המוח בהמשך...). ואז הבנתי ממי אני צריך לבקש סליחה באמת. מעצמי.
ואז, מעל צלחת מנת האש המהבילה, באמצע ארוחת הצהריים הצנועה שלי אצל סלימי בשוק לוינסקי הלוהט מחום, אקלימי ואנושי, זה היכה בי. אני מתנצל שאיני פרסי. לו הייתי פרסי, גם אני הייתי יודע להכין אש (ASH) כזה. וגונדי. וחורשט סבזי. ואז אולי היה לי אומץ לפתוח מסעדת פועלים משל עצמי, ולעזוב אתכם ואת עצמי בשקט.
אבל אני לא. ואפילו לא הצלחתי להתחתן עם פרסייה כמו שפעם כל-כך רציתי (אל תעלבי ענתי, אני אוהב אותך אהבת נפש לעולם ועד. פשוט האוכל הזה הורס אותי). אז מה נשאר לי אם לא לקפוץ מדי פעם לסלימי, ולתקוע קצת גונדי וחורשט. וכך אומנם אני עושה כבר שנים. לא מספיק, אבל בכל זאת.
והנה, איכשהו, למרות הרצון העז שנדמה לי שמקנן בי כבר עשרות שנים, לבוא פעם ביום שישי ולטעום גם את מנת האש המוגשת באופן מסורתי רק בערב שבת, לא יצא לי. ולא אצל המתחרות המפורסמות מהתחנה המרכזית הישנה - עדן וקשת הי"ד, וגם לא כאן, באחת מאחרונות השורדות הפרסיות בעידן הסושי על מצע אורז בניחוח פרפום של השד יודע מה.
יכול להיות שזה בגלל שביום שישי קשה לעמוד בפיתוי הפולני הוותיק להקדיש את עצמך, אם אתה כבר כאן, לבירות של מתי המקלל. אבל זה תירוץ קלוש. תמיד ידעתי את זה ועכשיו אפילו יותר. בי נשבעתי. בפעם הבאה - גם בירה וגם אש, מנה המוגשת אצל סלימי כמנהג העדה הטעימה הזו רק בימי שישי. אלה הן קציצות בשר פשוטות שבפשוטות, ששוחות במרק אדום וחמצמץ המורכב מסלק, מאורז ומשלל עשבי תיבול ירוקים (כוסברה, פטרוזיליה, נענע, מנגולד) וגם מלא מעט תמרהינדי המעניק למרק את טעמו המיוחד. לכל זה מצטרפות רצועות של בצל מטוגן כמעט עד חריכה.
קשה לתאר כמה זה מיוחד וטעים. אבל אולי שווה לנסות. כי הטעים הזה, שהוא הכי טעים שיש, כבר כמעט ועבר מן העולם. לא טעים של שפים יצירתיים הממציאים את עצמם ואת מטבחם חדשות לבקרים. טעים של בית. ובמקרה הזה, בית שלעולם לא היה לך וגם לא יהיה. לפחות לא למישהו ששמו גורפינקל ושם נעוריה של אימו בנבנישתי. טעם של בית פרסי חם.
וסלימי היא בית כזה. לא רק בגלל האוכל הביתי הנהדר, והתפאורה הצנועה שבצנועות, אלא גם בגלל שאף שבנות המשפחה הצעירות שמטפלות בך כאן הן בענייניות ממהרת של ערב שבת, הן לא שוכחות לשאול מה שלומך ולקרוא לך מאמי ולהישמע אמיתיות, גם כשברור לך שהן לא זוכרות אותך באמת מהפעם הקודמת שהיית כאן לפני שנות דור. הן פשוט נחמדות. אבל נחמדות אמיתיות, לא כמו העמדת הפנים הנפוצה כל-כך ברוב המסעדות במקומותינו. ולא, אין לי שום כוונה לפתוח כאן מדור ביקורת שירות כמו שנוהגים כמה מהקולגות שלי לעשות.
הפעם לא היה לי כוח ומקום לטעום גם חורשט סבזי או גורמה או רורמה סבזי כפי שקוראים לזה פרסים מקצוענים - המרק הירוק המהולל המורכב מתועפות עשבי תיבול, שעועית אדומה ולימון פרסי* וגם בתוכו שוחות קציצות בקר ביתיות. גם לא את הגונדי - מרק העוף עם קציצות העוף וקמח החומוס, אולי המנה הכי מפורסמת של המטבח הפרסי. ובטח שלא את הקבאב המופלא של המקום. אבל ראיתי אותם נוחתים על השולחנות שלידי, ותאמינו לי ששום דבר בהם לא השתנה במהלך שנותיה הארוכות של סלימי והם נותרו מופלאים כשהיו.
אז סליחה שאני לא פרסי. אבל לפחות יש לי עדיין את סלימי.
כדאי להכיר
לימון פרסי. אם יצא לכם פעם לשוטט בחנויות תבלינים ולתהות מהם אותם כדורים שחורים ולבנים-צהובים, ובכן, אלה הם הלימונים הפרסיים המיובשים, אחד התבלינים הכי מיוחדים וחשובים במטבח הפרסי. הם מתייבשים באופן טבעי עד שכל המיץ יוצא מהם, ומה שנותר הוא כדור חלול ולא חינני למראה, אבל בעל טעם מופלא. לא אוכלים אותו אלא רק מתבלים בו מרקים ותבשילים.
סלימי
פרטים: נחלת בנימין 80 תל אביב, טל' 03-5188377, א'-ה' 12:00-17:00, ו' 12:00-16:00. כשר, אבל בלי תעודה.
מחירים: גונדי - 40 שקלים (כל המחירים כוללים תוספת אורז וצלחת עשבים ענקים לפתיחה, כמו שמקובל), חורשט סבזי - 40, אש - 35, קבאב - 50 שקלים
השורה התחתונה
מצוין ושווה כל שקל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
