המוזות שותקות: גל ביטולים באירופה למופעי תרבות של ישראלים

בתערוכת חוצות בלובלין שבפולין, שהתקיימה בשנת 2010, הציגה האמנית קרולינה ברגולה טלסקופ כחול גדול על גבעה המשקיפה לרובע היהודי ההיסטורי של לובלין, שנחרב במלחמת העולם השנייה. מי שהתבונן בעינית הטלסקופ, הופתע לראות בעדה לא את הנוף המרוחק של העיר לובלין, אלא אנשים על חוף תל-אביב, עוברים ושבים, חלקם מנפנפים לשלום.

ברגולה היא פולניה, לא יהודייה, העוסקת בעבודותיה, בין היתר, ביחסים בין אדם לחברו ולזרים שבינינו, ובין אדם למקום - תרתי משמע. סרט הווידיאו שהושתל בטלסקופ הוא חלק מסדרת מפגשים דומים, שהיא מזמנת לצופיה במקומות שונים בעולם. הוא נקרא "האם ראית יהודי", והוא מעמת אנשים עם השאלה איך בעצם תדע אם ראית יהודי? בלובלין השאלה היהודית מהדהדת במיוחד. לפני השואה חייתה בעיר קהילה גדולה ומשגשגת שמנתה כ-40 אלף איש, אשר הושמדה כליל.

התגובות לעבודה היו מרתקות: רוב הצופים אינם מצפים לראות אדם שדומה להם בכל מובן כשהם מסתכלים למרחק.

"רוב האנשים מחזיקים בדעה מסוימת על יהודים, למרות שבפולין של היום מעטים פוגשים בפועל ומכירים יהודים, וכך יש יותר מקום לדעות קדומות ולבורות", אמרה ברגולה. "מצד שני, גם המשלחות שמגיעות מישראל לכאן לא רואות אותנו - הדור הפולני של ימינו. הרוב הגדול של תיירות ישראלית לפולין מסתכל רק על השואה ועל ההיסטוריה. זו התעלמות שלא מקרבת לבבות".

מתח יהודי-פולני

ברגולה מצביעה על נקודה חשובה - ברוב המפגשים בין עמים וקבוצות, כל אחד מהצדדים נותר בשדה הראייה שבחר לעצמו, ולעיתים רחוקות נוצר דיאלוג. למרות שאנו רואים באמנות ובתרבות סוג של שליחי רצון טוב, המייצגים אותנו מעבר לפוליטיקה, לא תמיד הם מתקבלים בפתיחות לחילופי תרבות ודיאלוג.

האמנית הישראלית יעל ברתנא התייחסה למתח הישראלי-פולני בטרילוגיית יצירות וידאו ארט, שעסקו ב"שיבה הביתה" של יהודים לפולין. במרכז הסרט הראשון, "סיוטי לילה", נושא מנהיג פולני (פיקטיבי) נאום מהדהד באצטדיון ריק, הקורא ליהודים לשוב לפולין. רוחות היהודים רודפות את הפולנים בסיוטי הלילה, הם מכים על חטא ומבקשים להחזיר לאומה את הגיוון האתני שאיבדה ברדיפת היהודים. בסרט ההמשך מתוארת התיישבות חלוצית בנוסח "חומה ומגדל" בוורשה. האסוציאציה לחומות הגטו ולמגדלי השמירה בלתי נמנעת.

הטרילוגיה של ברתנא נבחרה לייצג את פולין בביאנלה לאמנות בוונציה. יש הרואים בכך הישג של נאורות, יש הרואים בכך אירוניה. כך או כך, העיסוק בשאלת מקומם של היהודים בתרבות הפולנית הוא נושא רגיש ונחשב - לכל הנוגעים בדבר - כחיטוט בפצע שאינו מגליד.

בגרמניה, לעומת זאת, חווים האמנים הישראלים פריחה - שגם אם היא ניזונה מרגשות אשם לאומיים, לא מפחיתים בערכה של ההזדמנות לאמנים. בברלין מוצגות בימים אלה לא פחות מ-4 תערוכות של ישראלים - הגדולה שבהם של משה גרשוני במוזיאון לאמנות עכשווית נויה נציונל גלרי, כוללת סמלים ברורים של העבר הנאצי והיהודי, כולל צלבי קרס וטלאי צהוב; ציור קיר של ארז ישראלי על קיר מוזיאון בתאניאן מנציח את בעלי המפעל היהודי ששכן בבניין בשנות ה-30; עילית אזולאי מציגה במוזיאון KW מעין מחקר ארכיאולוגי מצולם, המנסה לאחות את שברי השכבות ההיסטוריות של המקום וסביבתו. בין המוצגים ביצירתה - שתיל עץ שהועבר לגינת המוזיאון מאדמת מחנה ריכוז, והוא מתקשה להסתגל לקרקע החדשה של ברלין.

לא בעיר הזאת

לעומת החיבוק האמנותי של ברלין, לא מעט יוצרים ישראלים נתקלים בהתנגדות באירופה ובמקומות שונים בעולם. במקרים רבים היא מנומקת על רקע פוליטי - כהתנגדות למהלכים מדיניים של ממשלת ישראל - אך יש לה לא פעם ניחוח של דעה קדומה והד של האנטישמיות הישנה והמוכרת.

בקיץ האחרון, על רקע מבצע "צוק איתן", רשמה ההצגה "העיר הזאת" של תיאטרון הפרינג' הירושלמי "אינקובטור", נקודה שחורה קטנה על מפת ההיסטוריה, כשהייתה ההצגה הראשונה אי-פעם שבוטלה בפסטיבל התיאטרון הבינלאומי החשוב באדינבורו, סקוטלנד. בערב הבכורה חסמו מפגינים פרו-פלסטינים את הכניסה לתיאטרון ומנעו את גישת הקהל להצגה. ההפגנות נמשכו שבוע ימים, ומולן נעשו ניסיונות של הנהלת הפסטיבל להעלות את ההצגה בתיאטרון חלופי. אך לבסוף, כאמור, היא בוטלה לחלוטין.

"התחושה הייתה קשה ומשפילה", אומר אריק עשת, המנהל האמנותי של קבוצת "אינקובטור". "המשטרה עמדה מנגד, ולא תחמה את המפגינים, כמו שנהוג בדרך-כלל. בהמשך הבנו שזו מדיניות מכוונת, שתומכת במפגינים נגדנו. מנגד היו גם הפגנות תמיכה וקולות שקראו לתת לנו להציג ולא לפגוע בחופש האמנות ובחופש הביטוי, אבל אלה לא הגיעו לאותה רמה".

- הרגשתם שמעורבת בזה אנטישמיות?

"אף אחד לא צעק לנו 'יהודים מלוכלכים', אבל הדברים קשורים זה לזה. מאוד קשה להפריד בין אנטישמיות לאנטי-ציונות, אבל מה שברור זה שהיה משהו אנטי-ישראלי מאוד".

"העיר הזאת" הוא מחזמר ראפ בהשראת סרטי בלש, שלקראת הפסטיבל תורגם כולו לאנגלית. "עשינו יחסי ציבור מצוינים וזו גם הסיבה שכל-כך משכנו אש", אומר עשת. "מי שהתחיל את כל המהומה הוא מבקר תיאטרון של 'ההראלד טריביון', מארק בראון, שדיבר איתי חודש לפני הפסטיבל ומראש אמר לי שהוא יעשה לנו צרות. אז עוד לא התחיל 'צוק איתן'. בראון חבר בגוף המחרים את ישראל והוא אנטישמי בבירור. הוא אמר לי שאני מבחינתו משת"פ במדינת אפרטהייד גזענית ומפלה, שמחללת זכויות אזרח".

- העובדה שהוא מבקר תיאטרון לא רלבנטית לכך.

"נכון. הוא פעיל נגד כל דבר שיוצא מישראל. החרם התחיל בעצומה וחתמו עליה כל מיני אנשים, ביניהם למשל גם מחזאי מאוד ידוע, שהרגיש מאוד לא בנוח לאחר מכן ופרסם מאמר שהוא מאוד מצטער שזה נפל עלינו ושיש להקים קרן שתסייע להצגת מחזות ישראליים ופלסטיניים - אבל בתנאי שלא יקבלו מימון מהמדינה. יש בזה צביעות גדולה. הרי ברור לכל מי שעוסק בתרבות, שלא ניתן ליצור בלי מסגרות תמיכה ומימון".

בעקבות ההפגנות הוחלט להעביר את ההצגה לתיאטרון ברחוב צדדי, אולם אז הודיעה המשטרה שלא תוכל להבטיח את שלום הקהל ובסופו של דבר בוטלה ההשתתפות בפסטיבל.

"זו לא הפעם הראשונה שיש הפגנות נגד ישראלים. לפני שנתיים הייתה הפגנה מול המופע של להקת בת שבע - אבל אז המשטרה תחמה את המפגינים ולא נתנה להם לחסום את כל האזור. הפעם המשטרה לא נקטה עמדה ולא הפריעה להפגנה להשתולל - הנזק היה עצום. המפגינים היו מאורגנים היטב ולא נתקלו בשום מגבלה. אני רואה זאת כמדיניות שמאפשרת להם חופש פעולה, ולמעשה מונעת מאתנו להציג", מסביר עשת.

- הרגשתם מאוימים פיזית?

"לא היכו אותנו אבל כן עקבו אחרינו והרגשנו מאוד לא בנוח. כל השבוע שבו ניסינו להציג ולא נמצא פתרון היה מאוד משפיל ומכאיב, למרות שהתעוררו גם הדים חיוביים".

מי שהציל את המצב היו הקהילות היהודיות בבריטניה, שהזמינו את הקבוצה למסע הופעות מזורז, במקום הפסטיבל שבוטל.

בקיץ האחרון סבלו מהתנכלות רועשת גם הופעתה של להקת שקאק בברצלונה וערב מחווה של השחקנית כלת פרס ישראל, ליא קניג, בהולנד - שהופסק עד להוצאת המפגינים מהאולם. בתחילת אוגוסט הוחלט על ביטולו של פסטיבל הקולנוע היהודי בלונדון שמתוכנן לנובמבר. תיאטרון טרייסיקל, שבו התקיים הפסטיבל בשמונה השנים האחרונות, הודיע למארגנים שאם לא יתנערו מתמיכת השגרירות הישראלית, לא יתקיים הפסטיבל, ולכן הוא בוטל.

ביקורת לגיטימית בלבד?

- האם ההפגנות נגד מופעי תרבות ישראלית נגועות באנטישמיות?

עפרה בן-יעקב, ראש מחלקת אמנויות באגף לקשרי תרבות ומדע במשרד החוץ, סבורה שהתשובה תלויה בנקודת ההשקפה: "זה בעיני המתבונן, מאיפה את באה ואיך את רואה את העולם - רבים יגידו שזו אנטישמיות צרופה ואחרים יגידו שזו ביקורת לגיטימית נגד מדיניות ממשלת ישראל. עם זאת, מומחים, היסטוריונים וחוקרים, יודעים לאבחן את הטרמינולוגיה של ההפגנות והחרמות האלו, שמעידה על רדיפה ואנטישמיות, ואינה מאפיינת ביקורת פוליטית על מדינות אחרות".

למרות זאת, בן-יעקב מזהירה מפני הסתתרות מאחורי התירוץ האנטישמי: "לא נכון להגיד שכל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות, בנוסח 'העולם כולו נגדנו'. זה נותן לנו כאילו הקלה בשיפוט מעשינו. אבל אם בהפגנה בבלגיה או בצרפת נכנסים לחנויות ומשליכים את האוכל הכשר - קשה שלא לראות בזה מתקפה על הסמלים היהודיים והחיים היהודיים".

- המתקפה על תרבות לא מאפשרת להראות את ריבוי הדעות שקיים בישראל.

"אין ספק שישראל זוכה ל'יחס מיוחד' של ביקורת וגינוי בעולם. הגל של התנגדות לישראל ומחאה על פשעים בעזה במהלך 'צוק איתן' לא עומד בשום פרופורציה למחאות כלפי עוולות שנעשות במדינות אחרות בעולם - באפגניסטן, בעיראק או בסוריה. אני לא רוצה להשוות את עצמנו לסוריה, חלילה, אבל כשבוחנים את המתקפות של מדינות המערב על יעדים שונים - נעשו לא מעט פגיעות באזרחים, ואנחנו לא רואים את אותה ביקורת.

"בנוסף, אף אחד לא מסתכל על הצד שמנגד - מגנים את פעילות ישראל בעזה כאילו אין חמאס בדו-קרב הזה, כאילו ישראל רק תוקפת ולא מתגוננת. זה מעורר הרבה שאלות איפה יש ביקורת לגיטימית ואיפה זה משולב בניואנסים של רדיפה. ואני לא בטוחה שיש לנו את התשובות".