המיתוסים על התמכרות לסמים עומדים במבחן המציאות?

באירוע ההרצאות הקצרות של טד-מד שהתקיים באחרונה בארה"ב הציגו רופאים, חולים וממציאים פורצי דרך את האירועים, את הטעויות שעשו לאורך השנים ואת החלומות ששינו את תפיסת העולם שלהם לבלי הכר.

בין אדם לחיה: למה וטרינרים ורופאים צריכים לשתף פעולה

מה יכולים רופאים ללמוד מחיות? לכאורה, השאלה הזאת מיותרת - הרי מחקרים רבים כל כך בתחומי הרפואה והפסיכולוגיה מבוצעים בחיות מעבדה. אולם פרופ' ברברה נטרסון-הורביץ מאוניברסיטת UCLA לומדת מחיות באופן אחר לגמרי. היא משתמשת בידע שהצטבר בעולם הווטרינריה כדי לחקור מחלות של בני אדם.

נטרסון-הורביץ אינה וטרינרית במקור, אך לפני עשר שנים היא הצטרפה כרופאה מייעצת לגן החיות של לוס אנג'לס. שם החלה לשמוע על מחלות כמו "לוקמיה של קרנף" ו"סרטן שד של נמרה", ובעקבות מחקר גילתה את הקשר בין המחלות הללו במינים השונים, ובהם גם בני אדם.

לדבריה, אצל וטרינרים קיימת באופן טבעי חשיבה השוואתית. הם לומדים שלב של יונק, בן ארבעה חדרים, הוא וריאציה על לב של דג, בן שני חדרים בלבד, וכך אם מחלת לב מסוימת מופיעה ברוב היונקים אבל לא בדגים, יש בכך רמז לגורם המחלה. רופאים, לעומת זאת, לא נוהגים לשאול למשל מדוע דווקא יגוארים מוונצואלה לוקים בסרטן השד יותר משאר היונקים, ולכן הם מפספסים רמזים רבים למקורות המחלות הללו.

אחת התופעות שנטרסון-הורביץ חקרה היא התגובה לאירועים מאיימים. היא למדה שרוב היונקים מגיבים ב"קיפאון" לאירוע כזה (לדוגמה, ארנב "קופא" מול אורות מכונית מתקרבת), ומתברר שיש דמיון במנגנון התגובה הזה למנגנון שגורם לבני אדם מסוימים להתעלף בעת התרגשות חריפה. עד היום, רופאים העריכו שהגוף שלנו באחד משני אופנים לאירוע מאיים - Fight או Flight (לחימה או בריחה). כעת מתברר שיש בעצם אפשרות שלישית - קיפאון, וייתכן שתגובת הקיפאון יכולה ללמד אותנו דברים חשובים על ההשפעה של סטרס.

מחקר אחר שערכה נטרסון-הורביץ בבעלי חיים הפוצעים את עצמם (כפי שעושים לפעמים גם בני אדם) העלה את האפשרות שהם עושים זאת כהקצנה של תופעת ה-Grooming, הטיפוח העצמי של החיות. במצבים של לחץ נפשי או שעמום, חתולים ילקקו את כפותיהם עד שידממו, כלב יישך את הזנב. התופעה פוחתת ככל שהחיות חוות פחות שעמום ויותר קשר חברתי.

אצל בני אדם, פסיכיאטרים לא חיפשו עד היום את הקשר בין פגיעה עצמית לבין הקצנה של ניסיונות לטיפוח עצמי כתגובה לסטרס או שעמום, בעוד שזו בהחלט אפשרות מעניינת.

ויש דוגמאות נוספות שניתן ללמוד מהן: מחקר אחר, בחגבים, הראה שהם צורכים סוכר בתגובה לבהלה נקודתית. ייתכן שיש כאן מפתח להבנה של אכילה רגשית. חוקר נוסף, מאוניברסיטת פנסילבניה, גילה שזיהום חיידקי הוביל למצב קדם-סוכרתי אצל שפיריות - זמן רב לפני שעלתה בקרב רופאים ההשערה הפופולרית היום, כי להרכב החיידקים במעי האדם יש קשר למצב סוכרתי. אין זה אומר בהכרח שהמחלות זהות, אולם ניתן לקבל מהחיות רעיונות מעניינים ורלוונטיים למחקר רפואי.

גם בתחום ההתמכרות בעלי חיים יכולים לספק קצה חוט למחקר בבני אדם. מחקרים מהשנים האחרונות הראו שחיות רבות עוסקות בשינוי מכוון של מצב התודעה שלהן באמצעות חומרים חיצוניים. כך, למשל, הוואלבים (זן של קנגורו) בטזמניה פולשים במכוון לשדות פרג לשם צריכת אופיום וכבשים בארה"ב מתמסטלות מאורגניזם קטן שגדל על גבי אצות. בכל מין, חלק מהפרטים מתמכר וחלק מסתפק בהתנסות יחידה בסם. ההבדלים הללו יכולים לעזור להבין את מנגנוני ההתמכרות הפיזיולוגיים לסמים משני תודעה.

"וטרנירים ורופאים משתפים פעולה לעתים רחוקות מדי", מסכמת נטרסון-הורביץ, "וזה חבל, משום שזוהי הזדמנות להרחיב את בסיס הידע של שני סוגי הרופאים".

ההרצאות, בנות 20 דקות כל אחת, סיפקו רק הצצה לעולמו של כל דובר. במבט מעמיק יותר על עבודתם, הם מתגלים כמעניינים אף יותר. בחרנו להציג כאן כמה מהדוברים המעניינים ביותר בעינינו: רופאה שלומדת ממחלותיהם והתנהגותם של בעלי חיים, פרופסור נרקומן לשעבר שחוקר היום התמכרויות באקדמיה, מנהלת עמותה שהפכה את המשחק לעבודתה ואת עבודתה למשחק, ביו-אתיקאית שקידמה לוארך כל חייה את הזכות של חולים סופניים לבחור מתי ואיך למות ולבסוף נאלצה לסייע במותו המתוכנן של בעלה, ורופא ישראלי שעוסק גם הוא בדרך הנכונה ללוות אנשים בסוף חייהם.

ביו-אתיקה: מתי הרצון למות הוא אמיתי

פגי באטין, פרופ' לפילוסופיה ולרפואה באוניברסיטת יוטה, הייתה חוקרת בתחום הביו-אתיקה ופעילה בעד זכותם של חולים סופניים או משותקים לבחור במוות, ואז היא נאלצה להתמודד עם הסוגיה הזאת בחייה האישיים. בעלה, ברוק הופקינס, נפגע בתאונת דרכים, הפך משותק מכף רגל עד צוואר ונעשה תלוי במכונת הנשמה. מצבו היה כה רע, עד שהאישה שביצעה בו החייאה והצילה את חייו טענה בפני באטין שהיא תוהה לעתים קרובות אם עשתה את הדבר הנכון.

הופקינס עצמו חשב שהיא עשתה את הדבר הנכון בהחלט. הוא העריך את חייו מאוד גם כמשותק ומונשם, המשיך ללמד באוניברסיטה ולכתוב ספרים עם אשתו. "מדי פעם אפילו היה לנו כיף", מספרת באטין. אולם כעבור כמה שנים מצבו של הופקינס החל להידרדר והוא דיבר בגלוי על הרצון למות. לבאטין היה ברור שתעזור לו. "כל התפיסה התרבותית שלנו את המוות נטועה בדור אחר, שבו המוות היה שונה מאוד מכפי שהוא היום", היא אומרת. "בעבר המוות הגיע לרוב בהפתעה, בכל גיל. ההידרדרות, אם הייתה, נותרה אירוע קצר. לכן נהגו בני אדם להגיד 'אתה תלך כשיגיע זמנך' או 'אדם שולט בכל דבר בחייו למעט על מותו'".

היום, המוות הוא לעתים קרובות עניין ממושך ולא מפתיע, ואנשים לעתים קרובות שולטים ביום מותם או במות קרוביהם, גם אם אינם שולטים בעובדת מותם. כך, למשל, מותר היום שלא להאכיל או להשקות חולה סופני, מותר להכניס אותו לתרדמת מכוונת כדי למנוע כאבים, מותר לוותר על הנשמה. הדבר היחיד שאסור היום ברוב המדינות הוא לסייע באופן אקטיבי למות.

באטין סבורה שיש לאפשר לחולים למות באופן מתוכנן אולם הקרבה האישית שלה לנושא שינתה בכל זאת משהו בהנחות שלה לגבי עזרה לנוטים למות. אם בעבר חשבה שיש רגע שבו החולה מחליט ואחריו הוא מבקש את נפשו למות בכל יום ובכל שעה, במציאות, כפי שסיפרה בעבר ל"ניו יורק טיימס", דברים נראו אחרת. לדבריה, בעלה היה מצהיר לעתים כי "לא מסוגל לסבול עוד ורוצה לסיים את הכול", אבל האם אפשר לפרש כל קריאה כזאת כדבר האמיתי?

כמה פעמים באטין התעלמה מקריאותיו של הופקינס והוא הודה לה על כך מאוחר יותר. עלה אצלה החשש: כיצד ניתן לזהות רצון אמיתי במוות? באטין גם חששה שהיא משפיעה עליו להמשיך לחיות למרות רצונו, משום שהוא אינו רוצה להשאירה לבד. לבסוף הגיע היום שבו היא השתכנעה שהרצון למות הוא אמיתי. הופקינס הזמין לביתו רופא שנתן לו זריקה מרדימה והוא נפטר ללא כאבים.

נושא המוות כיכב גם באירועי טד-מד בירושלים (ישראל היא המדינה הראשונה שקיבלה מ-טד-מד העולמי אישור לקיים את האירוע במקביל לארה"ב, ומהשנה הבאה תהיה בין שבעת המרכזים הבינ"ל שישדרו לכל העולם את ההרצאות במקביל). אחת ההרצאות המדוברות כאן הייתה של ד"ר רון צבר, שהציע לעסוק פחות ב-Doing, בטיפולים רפואיים, ויותר במתן משמעות לסוף חייהם.

לדברי צבר, כאשר שואלים חולה "מה יעשה אותך מאושר עכשיו", הוא לא אומר "להיות בריא", אלא נוקב בדברים ספציפיים כמו להגיע לחתונת הבן, לסיים דוקטורט, למות בבית. אלה דברים שאפשר להשיג אם מבקשים אותם בזמן, הוא אומר, אך רופאים במקום לעסוק בכך עוסקים בשאלות שאינן מעניינות את החולים.

משחקים: למה הם חשובים לדמוקרטיה

ג'יל ויאלט, מנהלת ארגון ללא מטרות רווח בשם Playworks, המנחה "הפסקות פעילות" בבתי ספר, אומרת שמשחק הוא "ניסיון וולונטרי לעמוד באתגר שאין שום הכרח אמיתי לעמוד בו", אולם האם הוא בזבוז זמן? לדבריה, בני אדם ורוב בעלי החיים נולדו לשחק, ומשחק מלמד כישורים שונים ובהם עמידה בחוקים, פתרון בעיות בין-אישיות ובין-קבוצתיות, עבודת צוות, תחרותיות בריאה וכדומה. "אנשים שמשחקים לעתים קרובות חשים אמון רב יותר בעולם", היא אומרת, "הם מנהלים את הרגשות שלהם וגם את הקונפליקטים שלהם באופן טוב יותר. קבוצות או משפחות שמשחקות יחד מתנהלות גם בימים אחרים באופן בריא יותר".

בבתי הספר שהכניסו את התוכנית של Playworks נמצא שהילדים חשו בטוחים יותר, חזרו לכיתות מהר יותר עם הישמע הצלצול ועסקו יותר בפעילות גופנית. המורים דיווחו על ירידה חדה בשיעור מקרי הבריונות בבית הספר, אף שזו לא הייתה מטרת התוכנית.

"בני הדור הזה מזלזלים במשחקים", היא אומרת, "יש ירידה בעשורים האחרונים בהשקעת זמן במשחקים, הן אצל ילדים והן אצל מבוגרים". הסיבות לכך הן רבות - תקשורת ההמונים (ולאו דווקא המדיה החברתית שבה ניתן גם לשחק והיא עצמה סוג של משחק), העלייה בשעות העבודה של מבוגרים ובשעות הלימוד של ילדים והתפיסה הכללית שעל אדם להכשיר את עצמו לתפקידים רבים לאורך כל חייו.

"אני מאמינה שרווחתנו תלויה ביכולת שלנו לשחק", היא אומרת ומוסיפה: "גם הדמוקרטיה שלנו תלויה ביכולת שלנו ללמוד לשחק", שכן הדמוקרטיה פועלת על בסיס כללים הדומים למשחק חברתי. יותר מכך: "המשחק נותן לנו רגעים חשובים של הפוגה, בחיים שלמים של מכוונות למטרה ממשית לכאורה".

כתבת המדע קאייט סוקל עסקה בסוגיית הסיכון במשחקים. לטענתה, המוח מתפתח באופן הדרמטי ביותר כאשר אדם לוקח סיכון וכאשר הסיכון הזה משתלם, כלומר המטרה מתממשת. או-אז יש פרץ אדיר של דופמין, ההורמון האחראי על החיזוק החיובי, ומתרחש תהליך מואץ של למידה. לכן, היא אומרת, כדאי לעודד ילדים, בני נוער וגם מבוגרים לקחת סיכונים, אולם כדי שלא יהיו לכך תוצאות שליליות מאוד, כדאי לעשות זאת בסביבה של משחק.

סמים: האם המיתוסים על התמכרות עומדים במבחן המציאות

פרופ' קארל הארט, נוירופסיכופרמקולוג מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, מגיע מרקע מיוחד. הוא לא רק האפרו-אמריקאי הראשון שקיבל קביעות בתחום המדעים באוניברסיטת קולומביה, הוא גם הגיע למעמד הזה אחרי קריירת-נעורים של פשעים זוטרים והתמכרות לסמים באחת השכונות הקשות של מיאמי.

הארט, שחוקר כיום את תחום ההתמכרות, טוען: כל מה שלומדים באקדמיה על התמכרות לסמים הפוך ממה שקורה במציאות. לדבריו, במשך שנים הוא חשב, כמו רוב החוקרים בתחום, שסמים הם הבעיה העיקרית של שכונות כמו זו שבה גדל, שהם אלה ש"הרסו את השכונה" והובילו להיווצרות מעגל עוני ואבטלה. היום הוא מאמין שהסמים הם לא הבעיה העיקרית, ואולי הם לא ממש בעיה כלל.

אחד הגילויים הראשונים שלו כחוקר היה שכ-80%-90% מהמשתמשים בסמים - מסמים הנחשבים "קשים" כמו קוקאין והירואין ועד סמים הנחשבים "קלים" כמו מריחואנה - לא עונים להגדרה של "מכורים". הוא נותן כדוגמה את ראש עיריית טורונטו רוב פורד שהודה שהיה מכור לקראק, ובכל זאת הוא הגיע לאורך כל שנות התמכרותו לעבודה וביצע אותה. הציניים שבינינו יכולים להגיד שזו עדות למעט שנדרש כדי להיות פוליטיקאי, אולם לדברי הארט זו דוגמה לכך ש"נרקומנים" אינם בהכרח חלק מכל המיתוסים שנבנו סביבם. כמובן, יש מי שמתמכר עד מוות, אבל הם לאו דווקא הרוב.

הארט משווה את הסמים ה"קשים" לאלכוהול - סם מסוכן שמביא להתנהגות אלימה, פשע, הרס של חיים והתמכרות, אבל רק אצל שיעור קטן מהנחשפים אליו. רבים צורכים אלכוהול במתינות ובאחריות, אפילו כל יום, בלי שהדבר יפגע בחייהם. רק 10%-15% מהשותים אלכוהול יום-יום מתמכרים לו עד פגיעה בחייהם, והארט מראה במחקריו שבקרב צורכי קוקאין המצב לא שונה בהרבה - 15%-20%.

הארט מציע למדוד התמכרות לא לפי כמות הסם הנצרכת, אלא לפי מידת ההשפעה של הסם על חיי מי שצורך אותו. לדבריו, הדרך הנכונה לחקור התמכרות לסמים היא באמצעות חקר המוח, אך הוא טוען גם כי עד היום המדע "שאל" את חקר המוח שאלות לא נכונות, שהתמקדו יותר מדי בפיזיולוגיה של מנגנון ההתמכרות ופחות מדי במכלול הדברים שקורים לאדם.

לכן הארט עורך ניסויי מעבדה בבני אדם. אחד מהם חותר תחת ההנחה שמכורים הם חסרי כל יכולת להתנגד לסם. באותו ניסוי, קבוצה של מכורים לקוקאין התבקשה מעת לעת לבחור בין מנת קוקאין לבין סכום כסף. כאשר הוצעו להם 5 דולרים מול מנת קוקאין, הם בחרו מחצית מהפעמים בסם ומחצית מהפעמים בכסף. כאשר הוצעו 20 דולר, הם כמעט תמיד העדיפו את הכסף על פני הסם. מה ההיגיון בכך, אם הם מוציאים 200-300 דולר ביום על סמים? זה עדיין לא ברור, אבל הניסוי הראה לכל הפחות שיש להם יכולת לדחות סיפוקים והם מעדיפים לקנות את הסמים שלהם ברחוב מאוחר יותר. בדיקה מאוחרת הראתה שחלק מהמכורים שהשתתפו בניסוי השתמשו בכסף כדי לשלם חשבונות ולא הגדילו את צריכת הסמים שלהם.

לדעת הארט, הגישה הרואה בסם עצמו את הבעיה מאפשרת לחברה להימנע מטיפול בבעיות האמיתיות המאפיינות את שכונות העוני או אוכלוסיות אחרות שיש בהן התמכרויות רבות. הוא גם רומז על כך שבמאבק המשטרתי והפוליטי בסמים יש מניעים גזעניים והוא אחד המנגנונים שפועלים להמשיך ולהחליש את שכונות העוני. בחסות החוקים נגד סמים, הוא אומר, כשליש מהאפרו-אמריקאים בני דורו מבלים תקופה בכלא, ויש לכך השלכות חברתיות.