עיר ללא תחבורה

בזכרונם של נהגי תל אביב נצרבה דמותו של שלמה להט, שהלך לעולמו לפני שבוע, כמסנדל הגדול. האיש שהביא לעיר שיטת ענישה לנהגים שאינם חונים כחוק, בדרך של נעילת גלגלי הרכב הסורר.

״סנדלי דנוור״ משקפים את גישתו של צ׳יץ בענייני תחבורה, שחסרה גישה כוללנית מערכתית הנדרשת בניהול ויישום מדיניות תחבורה עירונית.

ריתוקה של מכונית היתה אולי עונש הגון לנהג המופתע שחנה, למשל, על המדרכה, אך העונש רק החריף את המכשול, שכן המכונית נשארה להפריע להולכי הרגל הרבה יותר זמן בדרך.

אותה גישה ליוותה כנראה את החלטתו להתיר ואף לקבוע כתקנה שמותר לכלי רכב לחנות עם שני גלגלים על המדרכה ברחובות המגורים הצרים. זה נתן לנהגים פתרון נוח ופתח את הרחוב לתנועה מהירה של מכוניות, אך צמצמם מאוד את המקום שנותר על המדרכה להולכי הרגל, הורים עם עגלות ילדים, והציבור הלא ממונע בדרך כלל - טף וזקנים.

תפיסת התחבורה הזו הניעה את הפיכת רחוב דיזינגוף המסחרי המקסים שבסופו כיכר פתוחה, לכביש מהיר שעובר תחת מנהרה.

למרות קשריו הטובים של להט עם משרדי הממשלה (שאצלה קבלת ההחלטות בעניין ומירב התקציבים), הרכבת הקלה לא התקדמה בזמנו, ולא הוקצו ברחובות העיר בכהונתו כל נתיבי תחבורה ציבורית.

להט השקיע כסף רב בנתיב מרכזי הנושק לחופה של העיר ומחבר בין דרומה לצפונה. היא-היא ה״טיילת״ שעל שמו ותכנונה הוא חיבור של שני דברים מאוד לא מומלצים לעיר: כביש מהיר מצד אחד ומובלעת להולכי רגל לתיירות ונופשים, מצד שני.

בטיילת הושקעו כספים רבים, ואיכשהו היא נתפסת כאתר עירוני לתפארה, אך השדרות, צירי התנועה הראשיים, שהם דרכי היום יום של תושבים ויוממים - הוזנחו וקולקלו.