הימים הנוראים של הטלוויזיה

הדי הסליחות של יום הכיפורים עדיין באוזננו, אבל בעוד עלינו שורה עדיין אווירת הכפרה, הרי שלטלוויזיה הישראלית על שלל ערוציה לקח פחות מ-24 שעות כדי להתחיל ולצבור חטאים.

בדרך-כלל אנחנו מגלים הבנה למצבה של הטלוויזיה בישראל, ונסיבות מקילות הרי אף פעם לא חסרות: ערוץ 10 מחשב את קיצו לאחור כמעט מאז עלה לאוויר; זכייניות ערוץ 2 הפסידו כסף ב"צוק איתן" (הפסד שאמנם נופח מעבר לכל פרופורציה, אבל לא זה העניין כרגע); ועוד על רקע פעילות גירעונית מיסודה; וערוץ 1 - הוא הרי נמצא עדיין במחלקת טיפול נמרץ.

הוסיפו לכך את העובדה הרלוונטית לפחות לערוצים המסחריים, שלפיה נהוג לחכות עד "אחרי החגים" כדי להעלות עונות חדשות לתוכניות מצליחות, והנה התוצאה: בערוץ 10 תוכלו ליהנות מהפקות מקור כמו "כוח סבתות" ו"מלבי אקספרס" (האחרונה היא סדרה לגיטימית בעיני לשעה כמו 23:00 ובהנחה שלא עברת את גיל 30, אבל ודאי שאין תירוץ לשידור חוזר שלה, זולת קופה ריקה); ובערוץ 2 ילבש הפריים-טיים חג לכבוד הפקת השנה בתעשיית הדוקו הישראלית: "6 אימהות", שאת מה שיש לי לומר עליה כתבתי כאן בשבוע שעבר (הפרק של הערב הוא דווקא סביר, ועדיין לא מדובר בתוכנית פריים-טיים).

דעתי על הרגולציה לא השתנתה: מדובר ברעה החולה של שוק הטלוויזיה בישראל. אלא שמאחר שכבר יש רגולטור, מה לו העיסוק בזוטי-זוטות כמו הפרות של כללי התוכן השיווקי או מילה לא ראויה שנאמרה בשידור, כשבכל שנה בתקופת החגים יוצאת הטלוויזיה שלנו לפגרה על דעת עצמה ומפקירה את המסך לתוכניות שהיו צריכות להישאר על רצפת חדר העריכה או לשידורים חוזרים. האם כאשר מאושר לזכיין לוח השידורים בודקים רק את המרכיבים ולא את הפריסה?

עם כל ההבנה למצבה של הטלוויזיה בישראל, אסור לקבל מצב שבו היא יוצאת, על שלל ערוציה, לחופשה "עד אחרי החגים". בניגוד לסברה הרווחת בקרב משרדי הפרסום, רוב עם ישראל לא יוצא לחופשות בחו"ל, אלא נמצא בהמוניו מול הטלוויזיה, בין ארוחת חג לתענית, בין שרב ערב ראש השנה לטפטופי סוכות. וכן, מגיע לנו קצת יותר.