המחדל והתקשורת

האם בכל יום כיפור, עד סוף הימים, נגזר עלינו לקרוא ולשמוע טונות של מילים על מלחמת יום הכיפורים? האם זה היה קורה גם אם המלחמה הייתה נפתחת ביום רגיל, שבו אין לתקשורת צורך למלא עמודים וזמן שידור? האם ההתרפקות התקשורתית הזאת על המחדל הגדול היא באינטרס של הציבור - או בעיקר של התקשורת, שביום הכיפורים אין לה כל-כך חומר לכתיבה?

נכון שכל הזמן מתווספים אזרחים שלא ידעו את המלחמה ההיא. אז מה, בעצם? הבעיה היא שיותר משמספרים על המלחמה עצמה, שומעים מה אמר סגן אלוף בן-פורת או זעירא וכל השאר?

הרי את העיקר כולם יודעים - היה מחדל מודיעיני קשה. המנהיגות הייתה אדישה עד רשלנית. כל זה נכון, וגם ידוע היטב לכל מי שחי במדינה אז ועכשיו.

האם חשוב לדעת יותר מזה? האם ההתעסקות עם שמות האנשים משרתת מטרה כלשהי? האנשים הללו ברובם כבר לא חיים, או בקושי חיים. איזה אינטרס יש להעמיד אותם שוב בפני חלקם במחדל?

הדם והלשון

מי שחי באותה תקופה בוודאי אינו זקוק לתזכורת. מי שלא חי אז, האם יוכל להבין? האם הראיונות עם אנשי הצבא השונים, המתאפיינים בהטלת האחריות על אחרים, יכולים לתת מושג על אופייה ותוכנה של אותה מלחמה?

אחת התופעות הבולטות של אותה מלחמה הייתה מלחמות הקצינים שליוו אותה לכל אורך הדרך. הדבר הנורא הוא שהקצינים הניצים ידעו שהם מזיקים, אבל לא יכלו או לא רצו לעצור. הם והפוליטיקאים. הדם ניגר, ולשונם לא עצרה.

כך זה גם היום, בעצם. למרות הסיפורים הרבים מספור על המלחמה, הלקח הזה לא נלמד. אני לא ממליץ להימנע מלכתוב על מלחמה זו, אבל להימנע ככל האפשר מזריקת בוץ על אנשים שכבר אינם רלוונטיים.

איש מיוחד

משה דיין עשה אחרי המלחמה כל מאמץ כדי להישאר מה שהיה, כלומר הגיבור הלאומי, האיש שכולם סומכים עליו. ואם לא זה, אז לפחות להישאר שר הביטחון בממשלת גולדה.

הייתי אז הכתב המדיני של עיתון "הארץ", והסתובבתי הרבה בכנסת. באחד הלילות, בשעה מאוחרת, אני רואה במסדרון החשוך את משה דיין, עומד לבדו, שעון על הקיר, כאילו חולם בהקיץ, או הוזה, או מהרהר.

זה היה זמן קצר לאחר שמרכז העבודה הדיח את המנהיגות, כולל כמובן את דיין. הוא נראה כאדם שלא מבין איך זה קרה לו. ניגשתי אליו כדי להוציאו מבדידותו. הוא התחיל לדבר על חייו, על צעירותו, על ארכיאולוגיה, על נשים.

זו הייתה אחת השיחות המרתקות שהיו לי בחיי. מה שלא נאמר על דיין, הוא היה איש מיוחד.