שיחה עם מיקי גורדוס, אדם אנלוגי בעידן דיגיטלי

רשות השידור ידעה בשנים האחרונות כמה וכמה עובדים ותיקים, חלקם איקונים של ממש, שסיימו עבודה של עשרות שנים בטונים צורמים. אל הרשימה הזו הצטרף השבוע מיקי גורדוס, "קשבנו" בשבילכם, שאחרי 47 שנות האזנה, מעקב, והמון סקופים בשירות הרשות, יושב עכשיו בחדרו העמוס מכשירי קשר ומוניטורים וחושב על הבוסים שהראו לו את הדרך החוצה באופן מאוד לא אלגנטי. יותר מזה: נכון למועד כתיבת שורות אלה, הוא בכלל אינו יודע אם סולק באופן סופי, או שיזכה לחזור לשידור בחסות חוזה שהציע לו את השכר המופלג של 2,000 שקלים בחודש, ולא ברור אם עדיין מוצע.

צריך לומר כבר עכשיו: למרות הנאמר בשורות הקודמות, גורדוס עצמו כנראה לא הקל על ההתנהלות. גורמים בקול ישראל אומרים שבשנים האחרונות הפכה העבודה עם הקשב בן ה-70 לקשה מאוד. גורדוס, אומרים אותם גורמים, ניבל את פיו במספר הזדמנויות, שלח מכתבים מעליבים למנהליו ואף יוצא נגד קולגות בשידור (על כך בהמשך). וישנה גם העובדה שבעידן האינטרנט משקלה וחשיבותה של הקשבות ירדה פלאים. בנוסף, אומרים אותם גורמים, גורדוס, ממילא עבר את גיל הפנסיה.

אבל גם אם כל מה שטוענים ברשות השידור נכון, עדיין יכולה הייתה להיות דרך מכובדת יותר להיפרד מאיש רב זכויות כמוהו; במקום מסיבת פרידה חגיגית והמקבילה המודרנית של שעון זהב התדפקו ביום שלישי שעבר על דלתו שני טכנאים, ביקשו לפרק את קו השידור שבאמצעותו העביר את דיווחיו, ולקחת את הציוד הנלווה. "קשבנו" סירב להכניס אותם והודיע שיעשה זאת רק עם צו של שופט.

"יש לי נאמנות"

הפרידה הרשמית בין רשות השידור לגורדוס התרחשה ב-31 ביולי, כשהחוזה שלו הסתיים. כשפנה להנהלה ושאל מתי מחדשים אותו, קיבל פקס ממנהל קול ישראל היוצא, מיקי מירו, שבו הסביר מירו כי מכיוון שאין סמנכ"ל כספים, אין מי שיאשר את החוזה. "אבל מה, הוא ממשיך לעבוד, הבן אדם", גורדוס אומר במרירות בראיון המתקיים בחמ"ל שלו בדירתו בתל אביב. "מירו כבר לא מנכ"ל קול ישראל, אבל הצליח להישאר במעמד של עיתונאי. על מה? על שידור של שתי תוכניות זניחות?" (גורם ברשות טוען בתגובה שמעמדו של מירו כעיתונאי מעוגן בחוזה משנת 2001).

גורדוס, שאולי באופן טבעי לא כל-כך רצה להבין את הרמז שהושלך לעברו, פנה למנכ"ל הרשות הטרי (שאמור לפרק אותה) יונה ויזנטל בבקשות חוזרות ונשנות לשוב לעבודה. בשבועיים האחרונים, שלושה חודשים לאחר שהחוזה שלו לא חודש, קיבל גורדוס את ההצעה לעבוד תמורת 2,000 שקלים בחודש (על ההצעה הזו אמרו ברשות השידור בתגובה כי "מיקי גורדוס הגיע לגיל הפנסיה ופרש לגמלאות, ובאופן חריג, הוצע לגורדוס כי הרשות תשתמש בשירותיו באופן חלקי מאוד, כאשר התשלום תואם את חלקיות עבודתו).

גורדוס אמר כן אלא שימים ספורים לאחר מכן, כשהתקשר לברר מדוע החוזה החדש לא נשלח אליו התברר לו שהוא בכלל לא אושר עדיין.

גורדוס, שהיה בטוח שלמחרת הוא פותח מיקרופון ביומן הבוקר, מצא את עצמו שוב בלי עבודה. G פנה שוב לרשות השידור בבקשת תגובה. הפעם היא הייתה "אין אנחנו מנהלים את ענייניהם המקצועיים מעל דפי העיתון".

"מאז שאני לא עובד מס הכנסה וביטוח לאומי עיקלו לי את חשבון הבנק", גורדוס אומר. "לא יכולתי להשתמש בכרטיס אשראי במשך שלושה שבועות".

מתחילת הקריירה של גורדוס, ועד למינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור ב-1996, היה גורדוס עובד מן המניין. בתקופת קירשנבאום זינק שכרו מעשרת אלפים שקלים בחודש ל-50 אלף בחוזה אישי, כפרילנס. עם תום החוזה ב-2006, שלא חודש, עבד בלי שכר במשך שנה ובסיומה שילמו לו רבע מעלות החוזה הקודם.

- למה הסכמת לעבוד ללא חוזה וללא שכר?

"בשבילי, העיקר לשדר. אחרי זה סגרתי עם מוטי שקלאר (מנכ"ל הרשות ב-2006, ל' ר') על 20 אלף שקלים פלוס מע"מ ונדרשתי, כמו כולם, לקצץ 5% משכרי. היו חודשים שלמים, כמו מאפריל עד 31 ביולי השנה, שלא שילמו לי. רק לפני שלושה שבועות קיבלתי את הכסף. אמרו שאין מי שיחתום על שחרור הכסף. לדעתי זה לא היה בטעות".

- מה הכוונה?

"אני מרגיש שהייתה למנהלים באותה תקופה נטייה לרדוף אותי, כי לפני שהם נכנסו לתפקידם הלכתי לממונים ואמרתי, אל תעזו למנות את האנשים האלה. אין להם בכלל כישורים". גורמים ברשות השידור מכחישים בתוקף שהייתה התעמרות בגורדוס.

- למה בכלל הסכמת להצעה של 2,000 שקלים?

"תראי, יש לי פנסיה תקציבית של 2,800 שקלים בחודש, וביטוח לאומי, ועם המשכורת של קול ישראל וביטוח המנהלים אני יכול להגיע לעשרת אלפים שקלים. אמרתי לבלהה, אשתי, שאוהבת תכשיטים עתיקים, לכי תבחרי לך תכשיט. אני עוד אקנה לך אותו. אל תדאגי".

- עם יד על הלב, כשבוחנים את התקדמות הטכנולוגיה בעשור האחרון, לא נשאר הרבה מתפקיד הקשב.

"בואי אני אשאל אותך", הוא מתרגז וקולו המוכר נחרך. "את היית יכולה להביא את הפרטים ששידרתי ממלחמת האזרחים בסוריה? שידורים חיים ומצולמים מטלפונים ניידים של לוחמים בשדה הקרב מחמה וחלב? לראות אונליין את ההפגזות והלחימה? אני עליתי על מקור ששידר את השידורים הכי דרמטיים, ראיתי אנשים נופלים בשדה הקרב".

- למה לא ניסית להתקבל לתחנות אחרות?

"אני משוגע. היו לי הצעות פי כמה וכמה בשכר ולא לקחתי. אני זוכר ששלום קיטל נכנס לנהל את חברת החדשות של ערוץ 2. הוא אמר לי, מיקי, אני אחטוף אותך מהרשות 'ביי הוק וביי קרוק'. אמרתי, אין מצב, את קול ישראל אני לא עוזב. זה רדיו ממלכתי, לא רשת מסחרית. יש לי נאמנות. עובדה ששידרתי שנה ללא שכר. יש בי משהו סנטימנטלי. אני אף פעם לא עשיתי לביתי. הציעו לי את פרס קפלן, ואמרתי שלא אבוא לקבל אותו. אריק איינשטיין ז"ל, שהיה פה שנים וראה איתי ספורט, אמר לי, אתה צריך לקבל פרס ישראל".

"היו סכסוכים שנבעו מקנאה"

גורדוס אינו בדיוק אדם ששומר את כעסו בבטן. לפעמים, גם על הפה שלו הוא לא מצליח לשמור. לפני כשנה הוא הושעה על-ידי מירו וקורן ליממה, אחרי שהשמיץ בשידור את הכתב לענייני ערבים, ערן זינגר. בנוסף הוחלט שלא ישדר יותר בשידור חי, ושכתבותיו יוקלטו מראש.

שבועיים אחרי התקרית ההיא, מכורח הנסיבות, העביר גורדוס דיווח בשידור חי שאליו הוכנסה, בטעות, הקלטה שלא הייתה קשורה לאייטם עצמו. בעקבות הכשל הזה החלו חילופי האשמות בין גורדוס לקורן, שבמהלכן אמר גורדוס לקורן: "מי אתה פישר קטן". קורן פנה למירו ודרש לנקוט אמצעים משמעתיים. בתגובה מתחכמת אמר אז גורדוס לאתר הברנז'ה "אייס": "רציתי להגיד לו 'גאון קטן', אז אמרתי 'פישר' (עם פ' רפויה), כשהכוונה הייתה לבובי פישר".

"יש לי מכתב מיוני בן-מנחם", ממהר גורדוס להביא תימוכין למהימנותו, "שהיו לי סכסוכים עם הכתב לענייני ערבים שנבעו מקנאה בי".

- תמיד היו לך יחסים מורכבים עם הכתבים לענייני ערבים?

"כן".

- ועם זינגר זה הכי חמור.

"כן, ואני לא רוצה להיכנס לזה. זה היה יצרי. את יודעת? ביקשתי כמה וכמה פעמים פגישה עם מירו וקורן, ולא הצלחתי להגיע אליהם, ורק אחרי התקרית המטופשת הזאת יצא לי לשבת מולם. יאיר קורן אמר, בוא נוותר עכשיו ונפטר אותו, ומירו קם מכיסאו, כמו השוטר הטוב, ואמר, הוא חוזר לשדר".

- למה לא התנצלת פשוט?

"אני מתרתח מהר, אבל אין לי בעיה לצלצל ולבקש סליחה. יוני בן-מנחם, מנכ"ל הרשות בזמנו, ביקש ממני להתנצל. התקשרתי, וזינגר לא ענה. השארתי לו הודעה, וזה נרשם בפרוטוקול".

- אפרופו כתב לענייני ערבים, אתה עוקב אחרי מה שקורה בעזה?

"בעזה לא עסקתי. את זה אני משאיר לגל ברגר, עיתונאי מעולה שעושה את מלאכתו נאמנה".

- אם תקלוט משהו, תעביר לו?

"בהחלט, אבל אני עסוק דווקא במשבר באוקראינה. אני עוקב אחרי הטלוויזיה שלהם".

- טוב, כל אחד יכול לעשות את זה.

"צריך לדעת רוסית ועברית ולהיות עיתונאי כדי לדעת מה חשוב".

דברים שהשתיקה יפה להם

גורדוס אולי פגוע עד עמקי נשמתו, אבל הוא ממשיך להיות מסור למקצוע: גם כשאינו משדרהוא יושב בתוך החמ"ל המפורסם שלו, מוקף במכשירים ובכבלים מכל מיני סוגים. על המסכים מולו שידורים מאיראן, מאפגניסטן, מאוקראינה; על הקירות מכתבים מצהיבים וקטעי עיתונות ממוסגרים; על המדפים דגמי מטוסים; וברקע מזמזם תמיד שידור רדיו כלשהו.

דגמי המטוסים מסמלים עבורו את ההישגים הגדולים שלו, לאו דווקא בתחומים העיתונאיים יותר, כמו הביטחוניים: "התפרצתי לשידור באמצע תוכנית עם הידיעה על החטופים באנטבה", הוא משחזר. "אני היחיד ששמע את החוטפים בקשר כשטסו לכיוון אפריקה; אני הראשון ששידר שסדאם חוסיין פלש לכווית ובזה התחילה מלחמת המפרץ. עמוס גלעד כתב לי שהכיתי את אמ"ן בתדהמה", הוא מושיט לי צילום מכתב המלצה שכתב לו גלעד במארס השנה. "מיקי הפתיע שוב ושוב את אמ"ן בדיווחיו האמינים", נכתב שם. "אם ימשיך לעבוד במתכונת החדשה, הוא יביא תועלת וכבוד למערכת השידור ולמקצוע העיתונות".

גורדוס אסף במשך השנים לא מעט מכתבים כאלה, מגורמים צבאיים בכירים ומגורמים בינלאומיים מוכרים: "אני לא יכול לפרט, אבל לא פעם הצלתי חיים של ישראלים, במקרים שאי-אפשר לדבר עליהם. בשלב מסוים התקינו לי כאן טלפון אדום. ראיתי בזה את השירות הנעלה ביותר שאני יכול לתת למדינה".

- לא היו מקרים שבהם נכנסת לקונפליקט, למי אתה מעביר קודם את הידיעה, לאמ"ן או לרדיו?

"אני עיתונאי מוזר. זכות הציבור נמצאת אצלי מתחת לאינטרסים הביטחוניים של המדינה ואני מוכן לוותר על סקופ הכי גדול אם הוא יכול לפגוע בציפורן של חייל. ולא שלא נכוויתי בעניין הזה. הייתה לי תקלה גדולה ב-77'. מטוס גרמני של לופטהנזה נחטף, נחת בעדן, תימן, והרגו שם את טייס המשנה. הגרמנים הציעו סיוע כלכלי גדול לכל מדינה שתסכים לשתף פעולה עם כוח הקומנדו שלהם. העברתי את החומר למבט וביקשתי שלא ישדרו. הם שידרו אותה ועליי נפלו השמיים. ממשלת גרמניה יצאה בהודעה לכל הרשתות בעולם שלא יצטטו אותנו כדי שפעולת החילוץ לא תסוכל. היה לי כאב בטן נוראי. עד שפעולת החילוץ הסתיימה, ושמעתי את כולה, הייתי במצוקה איומה".

זיכרונות מוקלטים באודיו

כשאני שואלת את גורדוס אם יש לו תוכניות לפנסיה, הוא אומר ללא היסוס: "אני הולך לכתוב ספר זיכרונות של אבא ושלי. חומר אדיר, זה יהיה בסט סלר, אולי גם סרט. הבעיה זו הוצאת הספרים, למי להגיד כן. אני לוקח סופר צללים, כי אני עצלן. אני מוכן להקליט את החומר על טייפ דיגיטלי, ולספק את הקטעים המוקלטים, לא לכתוב. כרמית גיא, ידידתי, שהיא סופרת נהדרת, אמרה לי שזו עבודה של לפחות שנה".

הדברים של גורדוס על אביו אינם הגזמה: נתן גורדוס, נכה מלידה שהתנייד על כיסא גלגלים, היה לפני עלייתו לארץ הכתב של הדיילי אקספרס במזרח אירופה. כשהגרמנים פלשו לפולין, נמלטו הוא ואשתו הטרייה, אמו של מיקי, עד לגבול הרומני, שם סידר לו שר החוץ הרומני ויזה שהצילה את חייו ועזרה לו לעלות על אונייה לחיפה. משם התגלגלו אל הבניין שבו גורדוס גר מיום היוולדו ועד היום. גורדוס האב עבד בין היתר גן בהארץ ובידיעות אחרונות, ואת מלחמת העולם סיקר מישראל. אחד מהישגיו הגדולים היה טור פרשני שבו חזה שגרמניה תפלוש לרוסיה, מה שגרם לעזריאל קרליבך לכתוב עליו את המילים המזלזלות: "הגנרל האדום משדרות ח"ן".

"המשרד שלו, כמו המשרד שלי, תמיד היה בבית", גורדוס מספר על המורשת. "בהתחלה שידרו במורס, אחר כך היה רדיו, ואז סטנסילים (גזירים מודפסים), שהיינו מדפיסים והיה בא שליח שמחלק אותם, ואז טלפרינטר ואז מחשבים. היו לאבא שני חדרים בקומת הקרקע. הוא נפטר בגיל 63 מנפחת הריאות".

- כמה שעות ביום אתה נמצא בחדר הזה?

"אם אני לא צריך לשדר מוקדם, אני קם בעשר ונמצא פה עד מאוד מאוחר, כל הזמן משוטט ומאזין, גם לתקשורת מטוסים. שמעתי לפני כמה ימים טיסה שחזרה לארץ מבנגקוק. כשהטייס היה מעל האוקיינוס, הוא דיווח שרק תא שירותים אחד פועל ושאל אם אפשר לנחות כדי לנקז את השפכים".

- אתה אוהב להיות בבית?

"יש לי שלוש בנות ונכד ראשון, ובשבילי להיות איתו זה אושר מיוחד, כמעט כמו האושר שמסבה לי הכלבה שלי, בוני, שהיא כבר בת 10. אני רואה הרבה סרטים. אני קולט פה את כל העולם, ככה שלא נוצר מצב שאין לי מה לראות. בחוזה שלי היה כתוב שאני אמור גם לשדר בטלוויזיה. לא רציתי לשדר שם בגלל הפרטיות".

- אז מה עשית בחודשי ההפסקה?

"הסתובבתי בתל אביב. בשבילי זה כמו חו"ל".

- למה לא חו"ל, בעצם?

"אני לא טס בגלל האלרגיות. אני חי כבר 15 שנה עם קורטיזון כל יום. אני רגיש למיליון דברים. שלשום שכחתי לקחת קורטיזון ולקחתי כדור נגד כאבים שאני אלרגי אליו, וכמעט החזרתי ציוד. אני נורא פוחד מניתוחים בגלל האלרגיות. היה לי ניתוח פוליפים באף ובגלל חומר מרדים שאני אלרגי אליו קיבלתי דום נשימה. הזנחתי שבר בבטן שנוצר בגלל שהשתעלתי כל-כך חזק ובמאי חטפתי פתאום כאבי תופת. באו טיפול נמרץ, לקחו אותי לאיכילוב, ישר לשולחן הניתוחים. אחרי שישה ימים כבר הייתי בבית וביום השביעי שידרתי".

- ופתאום כפו עליך חופשה.

"נהניתי ממנה. זו החופשה הראשונה שלי מאז 81'".