אי השדים

משחק הכדורגל הבינלאומי ראשון של נבחרת קפריסין אי-פעם היה באצטדיון המכבייה ב-1949. ישראל ניצחה בקלילות 1-3. המשחק הרשמי הראשון של קפריסין, כמדינה עצמאית, היה ב-1960 וגם אז הייתה היריבה ישראל. אז זה נגמר באצטדיון "מקריון" בניקוסיה בתיקו 1-1. בועז קופמן השווה.

לכאורה, מאזן המשחקים בין ישראל לקפריסין, 14 בסך הכל, מראה על יתרון ברור לישראל: תשעה ניצחונות, רק שני הפסדים. אם פורטים את זה מגלים עובדה מדהימה: שמונה משחקי בית, שמונה ניצחונות; שישה משחקי חוץ, רק ניצחון אחד, במפגש האחרון ב-2004. הפער האיכותי הברור בין ישראל לקפריסאים מתבטל לחלוטין ברגע שבו נוגעים גלגלי המטוס בשדה התעופה בלרנקה.

אין לכך שום הצדקה. קפריסין לקחה בשלושת טורנירי המוקדמות האחרונים 15 נקודות, פחות ממה שלוקחת אפילו ישראל בטורניר אחד. אז נכון שהיא הפתיעה עם ניצחון על בוסניה במשחק הפתיחה של מוקדמות 2016 בחודש שעבר - אבל בסגל שלה ארבעה ליגיונרים בלבד, וכל היתר מגיעים מהליגה המקומית שמה שבולט בה יותר מכל זו אינפלציית הזרים. ארגנטינאי, אירי ונורבגי נמצאים ברשימת הכוכבים של אפואל ניקוסיה בצ'מפיונס ליג, ששת שחקני הנבחרת שלה מנגנים כינור שני ושלישי.

לקראת פתיחת קמפיין מוקדמות יורו 2016 ביום שישי הקרוב באצטדיון ה-GSP בניקוסיה, ניתחנו לעומק את היריבות עם השכנה הכי קרובה שלנו.

***

אם נתמקד בארבעת משחקי החוץ האחרונים של ישראל בקפריסין, הרי שיש בהם כמה דפוסים בולטים: שלושת הראשונים, בהם אספה ישראל נקודה בודדת - התקיימו באצטדיון "ציריון" בלימאסול, מגרש מיושן בסגנון אנגלי, שהריחוק של הקהל מהמגרש ביטל לחלוטין את הרכבת האווירית של אוהדים שהגיעה מישראל, ונתן לשחקנים תחושה זהה למשחק באורווה של פ"ת, אללה ירחמה.

המשחק הרביעי, בו ניצחה ישראל, התקיים ב-GSP החדש יחסית, הידידותי מאוד לישראלים, במיוחד לאור העובדה כי שם הושגו שניים מהניצחונות הגדולים של קבוצות ישראליות אי פעם: ה-0-1 של הפועל ת"א על מילאן ב-2002 וה-0-3 של מכבי חיפה על מנצ'סטר יונייטד, כמה חודשים מאוחר יותר.

עוד דפוס בולט הוא המתאזרחים. בכל אחד מהמשחקים בהם לא ניצחה ישראל כיכבו כאלו: סיניצה גוגיץ' הסרבי ב-1996, מיליינקו ספוליאריץ' הקרואטי ב-1999 וריינר ראופמן הגרמני ב-2004. גם היום יש לקפריסין שני מתאזרחים: וינסנט לבן הצרפתי שמשחק ברומניה ודוסה ג'וניור הברזילאי שמשחק בלגיה ורשה הפולנית.

***

דפוס בולט נוסף הוא העובדה שבכל פעם שישראל הפסידה בקפריסין - זה הגיע לאחר הישג בולט. ב-1996 הגיעה ישראל לקפריסין אחרי ניצחון הרואי על בולגריה, הסמי-פיינליסטית של מונדיאל 1994 - ואחרי תיקו מול רוסיה שדמה יותר להשמטת ניצחון לאחר שבסטצ'ניך השווה בר"ג בדקות הסיום.

במשחק מול רוסיה שהה בארץ מאמן נבחרת קפריסין, אנדראס מיכאילידיס, אבל לא צפה במשחק. מיכאילידיס שהה בארץ עם אביו הקשיש, שהובהל למדיקל סנטר בהרצליה לניתוח נדיר בליבו. בדקות בהן לא שהה לצד האב, למד מיכאילידיס בצורה מדוקדקת את הלכות הרוח בישראל, עד שהפך למומחה למנטליות הישראלית.

למשחק הזה המריאו 4,000 ישראלים. התחושה נעה בין טיול לכיבוש. התמונות השגרתיות מיום המשחק היו של ג'יפים מסוג טויוטה או לנד-רובר ואחריהם טוסטוסים קפריסאים, כשעליהם תלויים כמה וכמה ישראלים. היו חסרות רק יריות פנטזיה, כדי לקבל תחושה של ביירות אחרי הכניסה של הפלנגות הנוצריות.

בשעה שהמוני בית ישראל חגגו ברחובות, התכנסה נבחרת קפריסין במלון בעל השם המחייב "אייאקס", מלון קטן מרוחק מהחוף, וחזתה בסרט וידיאו על נבחרת ישראל. כוכב הסרט היה רפי כהן. מיכאילידיס צפה בליגה הישראלית בעזרת צלחת הלוויין שהייתה מותקנת באחוזה המפוארת שלו בלימאסול, דאג לאסוף מספר מקרים בהם נראה השוער יוצא מחוץ לשערו ומכשיל ברגליו את חלוצי היריבות. אחת ההכשלות הללו הייתה חודשיים קודם לכן בר"ג, מול אמיל קוסטדינוב הבולגרי. המטרה הייתה להמם את ישראל וגם לסחוט פנדל, ללכת על הרגליים של רפי כהן. החלוץ אלכסנדרו נבחר לתפקיד, והוא גם עמד בתכנית לפרטיה.

מיכאילידיס, פטריוט קפריסאי שב-1974 תפסה אותו הפלישה הטורקית לאי כסטודנט באתונה והחזירה אותו באמצעות סירת דייגים לביתו בלימאסול, נשא בפני השחקנים נאום חוצב להבות: "אם ישראל תנצח, שום דבר לא יקרה. אם אתם תנצחו, כל אירופה תדבר מחר על קפריסין הקטנה".

עד הדקה ה-15 הייתה התוצאה 0-2 לקפריסין. אחד השערים הגיע אחרי שגוגיץ' ניצל את הפנדל שסידרו לו אלכסנדרו ורפי כהן.

המשחק הזה זכור גם בגלל האנדרלמוסיה ששררה בשדה התעופה בלרנקה לאחר המשחק. בעוד הנבחרת מסתופפת המומה בחדר ההמתנה ליציאה למטוס, נצמדו עשרות אוהדים אל מחיצת הפרספקט שחצצה בין ביקורת הדרכונים לחדר, הלמו בידיהם על הקירות וחלקם הצמידו לקיר השקוף פוסטרים של אלי אוחנה, מול עיניו של המאמן שלמה שרף. הסוף ידוע: חודש לאחר ההפסד זימן שרף לפגישה במלון "ימית" בתל-אביב את אוחנה, שפרש מהנבחרת למעלה משנה קודם לכן במשחק חגיגי בטדי, וביקש ממנו לחזור לנבחרת. שני שעריו האחרונים בנבחרת היו בגומלין בר"ג ארבעה חודשים לאחר המפלה בקפריסין (ניצחנו 0-2).

אמיר שלח, אז בלם מכבי ת"א, ששיחק באותו משחק לימאסול: "היינו עדיפים על קפריסין, אבל תנאי המגרש והתלהבות הנבחרת הביתית שינו את התמונה. נתקלנו בנבחרת שאפתנית שניסתה והתקיפה. כמעט ולא הצלחנו להניע כדור, לא הצלחנו להראות שליטה, ליישם משהו. יכול להיות שהגענו עם בטחון עודף. אנחנו לא נבחרת שיכולנו לזלזל בנבחרת אחרת. אתה לא מדבר על נבחרת גרמניה נגד נבחרת ישראל, הפערים לא היו תשע רמות, וגם אם היו שתי רמות, כשאתה מגיע למגרש חוץ ומשתנה מומנטום, אתה צריך להיערך".

בספטמבר 1999 הגיעה שוב נבחרת ישראל לקפריסין, שלושה חודשים לאחר הניצחון הגדול 5-0 על אוסטריה (שלאחריו שוחח המאמן שרף עם ראש הממשלה הנבחר, אהוד ברק, ואמר לו באלה המילים: "תן לי להרכיב לך את הממשלה כמו שהרכבתי את ה-11 למשחק"). התחושה הייתה זהה לאופוריה אחרי מלחמת ששת הימים, בפרט לאחר שבמארס 1999, חמישה חודשים לפני הגומלין, מוטטה ישראל את קפריסין ב-0-3 קל בר"ג. לקפריסין יצאו הפעם 6,000 אוהדים שהסתובבו לשחקנים בין הרגליים, ממש כך. הנבחרת השתכנה במלון "מרידיאן" הקיצוני המזרחי בשורת המלונות שישבה על קו החוף בלימאסול. חדר האוכל היה על הבלקון, ואליו ניתן היה לטפס מהחוף. וכך, כשהשחקנים סועדים את ארוחתם, עלו ובאו עשרות אוהדים כדי להצטלם, לקבל חתימות וסתם לתת צ'אפחות.

 יוסי בניון, נבחרת ישראל מול קפריסין, 2003 / צלם: רויטרס

ישראל עלתה בהרכב הכי טוב שלה מאז מקסיקו 70: דוידוביץ' בשער, אלון חרזי וגרייב מגינים, בנאדו ושלח בלמים, אבוקסיס ובנין קשרים אחוריים, חזן בכנף ימין, רביבו בשמאל, ברקוביץ' עושה משחק ואלון מזרחי בשפיץ. על הספסל המתין יוסי בניון בן ה-19 וחצי, כוכב מכבי חיפה. לא הייתה שום סיבה לאבד נקודות במשחק הזה, זולת היוהרה. ואז כבש אנגומידיס את השער הראשון. וואליד באדיר, שהחליף את ברקוביץ' שמתח את ההאמסטרינג בדקה ה-16, הישווה מיד. ספוליאריץ' עשה 1-2 ואז הגיע המחליף בניון וכבש בדקה ה-81 שער מכריע, 2-2. שלוש דקות לסיום הגיע הפנדל הקפריסאי, הכשלה (בידיים) של דוידוביץ' על החלוץ הענק קונסטנדינו. ספוליאריץ' קבע 2-3.

שרף השתולל. כמה ימים לאחר מכן הוא היה אמור לחתן את בנו, אבי, והוא הרגיש שדפקו לו את החתונה. בחדר ההלבשה הוא בעט בדלי קרח והקוביות התנפצו על הקיר. אלון חרזי אמר לו מיד: "מה, עכשיו גם תצא החוצה ותפיל עלינו את האחריות?" אווירה קשה שררה בחדר.

טל בנין אמר לנו השבוע: "היה נראה שהכל כבר מוכן לזה שננצח. כל החגיגות האלה נכנסו פנימה. מבחינת איכויות הייתה לנו נבחרת הרבה יותר איכותית, אבל התעסקו יותר בכל מה שמסביב. גם באימונים שהיו בארץ, תמיד היה קהל מסביב לגדרות, שהרגיש חלק מהנבחרת. במשחקי החוץ תמיד היו את האנשים שמגיעים למלון ורוצים להרגיש חשובים. בהתנהלות תקינה זה פוגע. היום, בגלל האינטרנט ובגלל התקשורת, יש התנהלות אחרת. אז היית עובר דרך הקהל, לא הייתה הפרדה. האופוריה והמאניה-דיפרסיה היו קצת בעוכרינו. לא ידענו לעשות את ההפרדה. לא סתם בכל פעם שעשינו הישג גדול, בעטנו אחר כך בדלי. שחקנים היו אז, מנהיגים, טובים בכל עמדה, ולא הייתה סיבה אלא מנטלית בלבד. היו רמות של חוסר ריכוז".

***

במשחק השלישי ב-2003 ישראל הלומת הטראומות כבר שיוועה לתיקו. עמרי אפק עשה 0-1 בדקה השנייה, אבל ראופמן, גרמני בלונדיני מקלן, שנקלע לקפריסין וירה שם שערים בצרורות עד שאוזרח, השווה. המאמן היה אברם גרנט והוא גם זה שהוביל את ישראל בסופו של דבר לניצחון היחיד שלה אי-פעם על אדמת האי השכן, ב-17 בנובמבר 2004, משחק בו שיחק גם הבלם טל בן חיים, קפטן נבחרת ישראל היום.

אדורם קייסי העלה אותנו ליתרון מוקדם של 0-1. יאניס אוקאס, גדול שחקני קפריסין של הדור האחרון, השווה לפני המחצית וארבע דקות לסיום, אחרי מבצע גדול של בניון, קבע אבי נמני ניצחון 1-2.

את החיוך הרחב של נמני היה ניתן לראות השבוע גם דרך קו הטלפון. כדאי גם לשים לב לשינוי בניואנסים: "הייתה גיבנת שלא מצליחים לנצח בקפריסין. בתקופה ההיא נבחרת קפריסין הייתה מאוד חזקה עם קונסטנדינו ואוקאס ושוער מעולה. בחוץ היה מאוד קשה להוציא מהם נקודות. בתקשורת אמרו שתיקו תהיה תוצאה טובה ולכן כולם היו מרוצים אחרי הניצחון. באנו לשם כאנדרדוג, וזה יצא לנו טוב. דברים הלכו טוב ובניון שהיה בתקופה הכי טובה שלו, גם זה שבישל את הגול".

- מה אברם אמר לכם לפני המשחק, מה סוד הקסם?

"שהגיע הזמן שננצח בקפריסין, לספק את הסחורה במאני-טיים. הוא אמר: 'או שנישאר בבינוניות כמו שאנחנו כל הזמן, או שנעשה את קפיצת המדרגה. מה שלא עשינו עד היום'".