"הכלכלה העולמית מזכירה לי מישהו שעבר תאונת דרכים"

במשך שנים היה מתי קרפ מזוהה עם תעשיית ההון סיכון הישראלית, כאחד ממייסדי ומנהלי קרן ההון סיכון קונקורד. הקרן נחשבה לאחת הבולטות בתחומה בישראל, והיא חתומה על מספר אקזיטים מוצלחים של חברות טכנולוגיה מקומיות ובראשן גלילאו וסייפן. אך לאחר שב-2005 היא לא הצליחה לגייס את הקרן השלישית, קונקורד יצאה למעשה מהמשחק.

בפרספקטיבה של כמעט עשור אחרי קרפ לא נשמע כמי שמבכה את סוף דרכה של הקרן, ולא רק כי זה פינה לו זמן להתפתח בתחומים אחרים לחלוטין (ובראשם העיסוק בצילום - ראו מסגרת). "זה לא סתם שהקרן לא הצליחה לגייס", הוא אומר בראיון ל"גלובס". "עוד בשנת 2000 אמרתי לשותפים שלי שאחרי שהראינו שאפשר לעשות כסף בקרנות הון סיכון בארץ, יגיעו לכאן קרנות זרות. היה לי ברור שהן ילמדו איך לפעול פה, ושלא נכון להתחרות איתן כי ממילא הכסף להון סיכון מגיע מארה"ב, ושם גם השוק העיקרי של החברות.

"יכולנו להפוך את הקרן לשחקנית נישה בתחום הסמיקונדקטור, שבו יש לי רקורד אישי, אבל בשביל זה הייתי צריך להתחיל להקים קרן לבד ולא רציתי בכך. היום, רוב האקזיטים של חברות ישראליות שאנו רואים, הם של קרנות זרות, לכן אני לא מצטער על מה שקרה".

- אז לא מדגדג לך לחזור לשוק ההון סיכון.

"לא. מיציתי את ההון סיכון, התעייפתי, שיניתי כיוון. אני צריך כל 10-14 שנה להמציא את עצמי מחדש. כבר הייתי טייס קרב, עבדתי באלביט בה הגעתי לטופ ולא הבינו למה אני עוזב אותה לטובת הון סיכון - תחום שלא היה קיים אז בארץ. זו הייתה חוויה נהדרת, אני נחשב אחד מאבות התעשייה, אבל עכשיו אני עוסק באמנות. אני לא נתקע ועושה עוד מאותו דבר כי אני משתעמם".

"במשך שנה הרגשתי קצת טמבל"

הוא בן 64, נשוי, אב לשלושה (אחד מילדיו, עמית, ממשיך את דרכו בהון סיכון - בקרן בסמר) ו"סב מאושר" כהגדרתו ל-6 נכדים. את זמנו הוא מחלק בין ביתו בחיפה לדירתו בתל אביב, הנושקת לחוף הים. בסלון הדירה התל אביבית בה אנחנו נפגשים תלויות תמונות שצילם ברחבי העולם - חלקן נראות בתצוגה מתחלפת על גבי מסך גדול - לצד לולים, טרמפולינות וצעצועים של הנכדות.

- אז היום אתה מגדיר את עצמך צלם? אמן? איש עסקים?

"אני בן אדם, ויש לי הרבה פנים. קשה לי להגדיר את עצמי, אבל העיסוק בצילום הוא העיסוק העיקרי שלי".

- ועד כמה אתה עדיין מתעניין בשוק ההון?

"אני ממשיך להתעניין ומשקיע, בעיקר בשוק העולמי ופחות במקומי. אני משקיע פרטי בעיקר בעולם הטכנולוגיה".

ב-1999, טרום המפולת הגדולה בנאסד"ק ופיצוץ בועת הדוטקום, קרפ מימש את כל החזקותיו בשוק המניות, כשהגיע למסקנה שהמחירים מנופחים. "יצאתי משוק המניות לחלוטין, ובמשך שנה הרגשתי קצת טמבל, והייתי צריך משמעת חזקה כדי לא להיכנס חזרה".

האם המצב היום מזכיר את שאירע אז? גם היום דעתו על השוק שלילית, והוא נחרץ בנושא: "אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופה חסרת תקדים כי הסיכון מאוד גבוה", אומר קרפ. "זאת פעם ראשונה שהסיכון גבוה מאוד בכל אחד מאפיקי ההשקעה ובכל העולם. ולמה? כי אמנם זה לא חוקי לעשות ניסוי בבני אדם, אבל הבנקים המרכזיים עושים בלית ברירה ניסוי בכולנו. התוצאה היא שאנחנו עובדים לפי מודלים שאנחנו מקווים שיעבדו - אבל לי יש ספק רב בכך.

"ברננקי (יו"ר הפד האמריקני לשעבר, ש' ח' ו') שפך כסף וגרם לתנועה בנכסים כי כשיש כסף נזיל וזול, הוא הולך גם להשקעות חסרות אחריות. ובהקשר הזה, הסאב-פריים היה הסימפטום ולא הבעיה. נוצר בלון של נכסים שהתפוצץ; כשהוא התפוצץ, נוצר מצב כמו של אותה הדמות בסרטים המצוירים שרצה מעל התהום במשך כמה שניות עד שהיא מסתכלת למטה, מבינה שהיא בעצם הולכת על אוויר, ונופלת.

"היינו על סף תהום הרבה זמן. הפד ובנקים מרכזיים אחרים הבינו שמאזני הבנקים מרוקנים, ובשביל להציל את הכלכלה מהתמוטטות המערכת הפיננסית הם פשוט ניפחו חזרה את המאזנים, על חשבון הציבור שלא מבין. הם קנו נכסים רעילים, נתנו כסף זול לבנקים, שנתנו אותו לציבור ביוקר. אין ארוחות חינם. אנשים איבדו 10 שנות פנסיה והקיטוב החריף כי הכסף הלך לבעלי הנכסים, וכך המעמד הבינוני ירד למטה והעשירים התעשרו.

"אבל הבעיה האמיתית היא שלמרות המחיר הכבד הצעדים האלה לא תיקנו את המצב אלא רק דחו את הקץ. יש שוב אינפלציה בנכסים ואני חושב שבכל העולם הערך עלה לממדים לא ריאליים. נוצרה חוסר התאמה בין שווי הנכסים ליוקר המחיה. זה התחיל בארה"ב והמשיך בכל העולם, גם בישראל. התקווה היא שתחושת העושר הפיקטיבית תגרום לאנשים להוציא יותר כסף, התמ"ג יעלה ואז ימכרו שוב לציבור את הנכסים".

- אז מה הצפי שלך לעתיד?

"אני לא נביא, אבל יש שלוש אפשרויות: הראשונה היא שהכלכלה תתפתח, הבנקים המרכזיים יספגו את הנזילות ובא לציון גואל. השנייה, שיספגו מהר מדי את הנזילות וניפול למשבר חריף יותר - כי מה ידפיסו עכשיו? והשלישית - שהקצב יהיה איטי מדי ותתרחש היפר-אינפלציה. כל אחד מהתרחישים יכול לקרות, ומי שחושב שהסבירות של התרחיש הראשון היא 100% - טועה. נכון להיום, מחירי הנכסים בעולם מניחים שתתקיים האפשרות הראשונה. ייקח שנתיים-שלוש עד שיתברר לאן הולכים, אבל היום משקיעים רואים ריבית נמוכה ולוקחים סיכונים שהם לא בהכרח מבינים. אני פחות מאמין בסיכויי התרחיש הראשון".

- למה?

"אומרים שהכלכלה במצב טוב. לי זה מזכיר מישהו שעבר תאונת דרכים ומחובר למכונת לב-ריאה שאומרים עליו שיש לו עור ורוד והדם זורם. נראה איך הוא ייראה כשינתקו אותו מהמכונה. הסיכון עצום".

- אז איפה אתה שם את הכסף שלך היום?

"שם המשחק היום הוא דיפנס. אני כמשקיע נמצא במגננה - לא מחפש רווחים אלא איך להגן על נכסים. לא אשקיע באג"ח לטווח ארוך - בריבית כזאת, אם בעתיד תהיה אינפלציה של 10% מי שמשקיע את הפנסיה שלנו ל-30 שנה יפסיד את כל הכסף. אני מחזיק אג"ח קצרות של מדינות עם תזרים מספיק כדי להחזיר את החוב.

"במניות אני משקיע בחברות שאני מאמין בהן, שמייצרות מזומנים והמכפילים שלהן לא מנופחים. גם בהשקעות נזילות, נשאלת השאלה באילו מטבעות להחזיק. להערכתי הולכים להיכנס למלחמת מטבעות, שכבר החלה באופן לא פורמלי. הדולר שמתחזק לא פועל לטובת מאזן התשלומים של ארה"ב, החוב לתמ"ג עולה, ובשלב מסוים שוק ההון יגיד 'די'. מה יקרה אז לאג"ח?".

"יותר מדי שחקנים צעירים"

- אחת הטענות היא שלמוסדיים אין ברירה אלא להשקיע את הכסף.

"זו באמת בעיה. ההשקעות שלי היו טובות לא כי אני חכם יותר מהמוסדיים, אלא בגלל שלי, בניגוד אליהם, אין מגבלות. לדוגמה, ב-1999 היה מנהל קרן שאמר ששוק המניות מנופח ויצא מתחום הטכנולוגיה. השוק המשיך לעלות, הקרן הציגה רווחי חסר והוא פוטר. ב-2000 נאסד"ק ירד ומשקיעים הפסידו 80%, אבל מכיוון שזה קרה לכולם, אף אחד לא פוטר. הבנצ'מרק שלהם, שנמדד רבעונית, הוא השוק המוסדי, אז עדיף לטעות עם כולם".

- בעבר הגדרת את קרנות ההון סיכון "עדר". אני מניחה שההגדרה הזאת מתאימה מבחינתך גם למוסדיים.

"זה עניין של פסיכולוגיה אנושית לצד מגבלות המקצוע של מוסדיים. מי יכול להרשות לעצמו להיות וורן באפט? באפט יכול להרשות לעצמו לפשל על הנייר לכמה רבעונים.

"בעיה נוספת היא שהרבה מהשחקנים בשוק ההון הם צעירים. יש מנהל קרן גידור אמריקאי, קייל בס, שזיהה בזמנו את האנומליה בסאב-פריים והלך בגדול נגדה. הוא הפסיד חלק מהמשקיעים כי בהתחלה הוא צבר הפסדים על הנייר. כמובן שאחר כך הוא עשה סכומים פנטסטיים. היום הוא עושה עסקאות גידור נגד יפן. בצד השני של העסקה עומד צעיר שעוד לא חווה שום משבר, ולכן מוכר גידור נגד הסיכון במחיר שהוא למעשה אלפית מהשווי".

- ואיך אתה מקבל החלטות השקעה? אתה מנתח את מניות ובוחן אם שווה להשקיע בהן?

"אני מסתכל על המניות ובודק תמחור. אפל, למשל, היא חברה מדהימה לדעתי, עם מאזן מדהים והיא מייצרת מזומנים - אז מחיר המניה שלה מוצדק אבל לא בגלל מכפיל כזה או אחר לעומת המכפיל ההיסטורי.

"בכלל, מה שקורה זה שאף אחד לא יודע מתי יהיה השיא בשוק, וכשיש מומנטום כולם מנסים לרכוב עליו. רוב האנשים מאמינים שהם יכולים לצאת בשיא, והניסיון מראה שרובם לא מצליחים. אני מעריך שאני לא מספיק חכם לדעת מתי לצאת מהשוק, לכן אני מחפש את הפונדמנטלס (הנתונים הכלכליים הבסיסיים, ש' ח' ו') ולא את המומנטום, כדי שלא אפול איתו".

- איך המצב הנוכחי משפיע על תחום ההון סיכון?

"למרות שקוראים לתחום הון סיכון והוא כביכול שייך לשוק ההון, הוא קרוב יותר לעולם הטכנולוגיה מאשר לתחום הפיננסי. אבל כמובן שהקרנות גם תלויות בשוק ההון לביצוע אקזיטים ולגיוס כסף. ב-1999-2000 קרנות הון סיכון גייסו 200 מיליארד דולר, כמו הסכום שגויס בין 1975-1999, אז ברור שהיה עודף כסף והתוצאה הייתה החזרים נוראיים. כשהתשואה הייתה בשפל, המוסדיים הורידו את האלוקציה (הקצאת הנכסים, ש' ח' ו') להון סיכון, והיום יש פריחה. אז עכשיו יעלו אלוקציה ושוב ייווצר עודף, זו ההתנהגות האנושית".

- אתה משקיע גם בישראל?

"לא ישירות, רק דרך קרנות גידור שעבדו טוב בסייקלים הקודמים. כשהים עולה כל הסירות עולות. החוכמה היא להצליח בשפל".

- ואיך אפשר לשפר את מצב הבורסה שלנו, שהמחזורים בה הולכים ודועכים?

"יוסי ביינארט (מנכ"ל הבורסה, ש' ח' ו') הוא גם צלם. היינו יחד במסע צילום והוא מצלם מאוד יפה. אין לי עצה טובה לתת לו בנושא הבורסה".

"וילנץ בא עם סנדלים ומכנסים קצרים"

שני האקזיטים הבולטים שקרפ חווה היו של חברות שתחילה הונפקו בארה"ב ולאחר מכן נמכרו, אבל הסיפור של כל אחת מהן הוא שונה. הראשונה הייתה חברת השבבים גלילאו, שהונפקה ב-1997 בשווי של כ-330 מיליון דולר, ונמכרה ב-2000 למארוול תמורת 2.7 מיליארד דולר; השנייה, סייפן, הונפקה ב-2005 בשווי כ-670 מיליון דולר, ונמכרה ב-2007 בכ-250 מיליון דולר לספנשן, שלימים נקלעה לקשיים. בגלילאו השקיע קרפ באמצעות קרן ניצנים, ובסייפן דרך קרן קונקורד.

"בגלילאו הייתי המשקיע הראשון, ועד היום אני בקשר הדוק עם היזם אביגדור וילנץ", מספר קרפ. "בסייפן, בסופו של דבר הטכנולוגיה לא הצליחה, אבל גם בועז איתן (מייסד החברה, ש' ח' ו') היה יזם מדהים שהקים חברה פורצת דרך. בהיי-טק יש סיכונים. סייפן זיהתה נכון ששוק זיכרונות הפלאש הולך לגדול, אבל זה פעל לרעתה כי השוק היה כל כך גדול, שסמסונג יכלה להשקיע הון עתק ולהקטין את הגיאומטריה - כך שהיתרון של סייפן אבד. אי אפשר היה לחזות את זה, וזה לא מפחית מההישג של בועז".

- גם היום אתה משקיע בחברות בתחילת דרכן?

"אני משקיע מעט כאנג'ל. בהון סיכון השקעתי בחברות Early Stage כל הזמן. זה תהליך נורא מעייף, כמו לנסות לשתות מברז לכיבוי אש. צריך לראות המון חברות ולהחליט למי מתוכן לבצע בדיקה יותר לעומק".

- איך יזם יכול לכבוש את ליבך ולשכנע אותך להשקיע במיזם שלו?

"אי אפשר לתת ליזם הנחיות, זה כמו ההמלצות 'איך להצליח בעסקים בלי להתאמץ'. אם המיזם לא טוב, יעלו על זה, ואם כן - יעלו גם. וילנץ בא אליי בפעם הראשונה עם סנדלים ומכנסיים קצרים. בספר ההוראות זה לא היה עובר, אבל הוא והרעיון שלו מצאו חן בעיניי. חשוב שיזם יכיר את השוק. כשיזמים באים עם רעיון לשוק שבו אין להם מושג, לרוב יש להם הנחות לא נכונות".

תחום חם אחד שבו קרפ נמנע מלהשקיע הוא האינטרנט. "ככלל נמנעתי מהשקעה בחברות שפונות לצרכן הרחב, כי ההימור בהן מאוד גדול, קשה לדעת מה יתפוס בטעם הקהל", הוא אומר. "למשל, אתר כמו פינטרסט - אני לא מבין למה הוא הצליח ואחרים לא. כשחברות ישראליות פונות לשוק האמריקאי, זה אפילו עוד יותר מורכב".

מנגד, הוא אומר כי "יש בישראל יתרון בתחום הטכנולוגיות והפתרונות המערכתיים. יש פה אנשים יצירתיים ורעיונות נהדרים. זה גם לא תמיד מספיק, וצריך דבקות במטרה ומזל. ווייז היא לא בהכרח טכנולוגיה יוצאת מהכלל אבל הייתה שם דבקות במטרה וגם הלך להם קלף: הם חשבו בהתחלה ליצור מפות שיחסכו את עלות ה-GPS - שהיום הוא ממילא זול - אבל דווקא העובדה שווייז מזהיר מפני פקקים הפך אותו ל'קילר אפליקיישן'".

בשנים האחרונות משמש קרפ גם כמנטור למנהלים צעירים. בימים אלה הוא פעיל כמנטור ב"צפונה" שהקים איתן ורטהיימר. "זה רעיון יפה לעזור לצפון באמצעות עזרה למפעלים קטנים ובינוניים, שייצרו מקומות עבודה", הוא אומר. "אנשים כמוני מלווים בהתנדבות מנהלים שלא עברו הכשרה עסקית, או שמגיעים לחברה פעם ברבעון ומעירים הערות כמו מועצת מנהלים".

- אפרופו ניהול, ב-1999 אמרת שמחסור במנהלים טובים בהייטק הישראלי גורם לצוואר בקבוק, שמעכב את התפתחות התעשייה. איך המצב 15 שנה אחרי?

"המצב השתפר ויש הרבה יותר מנהלים טובים ומנוסים, כי חברות שצמחו גידלו דורות של מנהלים. אבל עדיין חסרים מנהלים שמבינים בהיבט השיווקי וכן בעלי ניסיון במיזוגים ורכישות. אין אצלנו כמעט ניסיון במיזוגים, להקים 'סיסקו' מרכישות זה משהו אחר, וזה ידע שאין פה.

"לכן לא מקרי שכשמגיעים בתעשייה חדשה לשלב הקונסולידציה שבו או שאתה ממזג או שאתה נעלם, חברות ישראליות - בצדק - מוכרות את עצמן. כך היה גם עם גלילאו: ראינו שאין לנו מספיק כסף לרכוש, אז החברה נמכרה למארוול. ברוב המקרים, הענק של התעשייה לא יהיה בישראל".

מטייס קרב ועד קונקורד

טייס קרב, מהנדס, מנהל שיווק, שותף-מנהל בקרנות הון סיכון - אלו הם חלק מהתארים שנלוו לשמו של מתי קרפ לאורך השנים. כטייס לחם קרפ במלחמת יום כיפור, ונפצע ביומה הראשון כשנאלץ לנטוש את מטוסו מעל סיני. בשדה האזרחי הוא התקדם בחברת אלביט עד לתפקידי ניהול בכירים, אך עזב כשהרגיש מיצוי ופנה לעולם ההון סיכון.

בתחום ההון סיכון, קרפ ניהל שתי קרנות: ניצנים, שבה נרשם האקזיט הענק של גלילאו, וקונקורד. קונקורד רשמה כמה אקזיטים (בהם הנפקת קומטאץ' ב-1999 ומכירת קאגור לג'וניפר) אך לא הצליחה לגייס את ההון הנדרש לקרן השלישית שלה וב-2005 החליטה לצמצם את פעילותה ולהתמקד בניהול חברות הפורטפוליו. אלו המשיכו לייצר לה אקזיטים, כולל הנפקת סייפן ומכירת וינטגרה, אך כאמור היא לא השקיעה בחברות חדשות.

מאוחר יותר פנה קרפ לתחום הבלאנק צ'ק - מעין שלד בורסאי בוול סטריט, המחפש השקעה תוך זמן מוגבל - והקים את IGPA עם כרמל ורניה (לשעבר מנכ"ל טאואר). החברה גייסה כ-51 מיליון דולר ב-2006 ותכננה להתמזג עם חברת נגב-טק הישראלית, אך המיזוג לא הושלם ו-IGPA סיימה את דרכה ב-2008.

"האמנות הממסדית הדירה חלק גדול מהציבור"

"מחקרים מראים שאנשים מקדישים רק 3-5 שניות להתבונן בצילום", אומר קרפ. כדי להשיג את תשומת הלב של המתבונן, קרפ שם דגש על היופי. גם תערוכת היחיד שלו שתיפתח ב-14 באוקטובר בחלל התיאטרון בנמל יפו, נקראת Beauty Matters. "אני אוהב צילומים שהם ציוריים, אוהב לטשטש את הגבול בין צילום, ציור ו-וידאו, לשחק עם הזמן. הצילום מאפשר תפיסת מציאות רחבה יותר ממה שהחושים מאפשרים, על-ידי האטה או האצה של הזמן", הוא מספר על הפן היצירתי שלו.

התערוכה של קרפ כוללת כ-100 צילומים ממסעותיו בעולם בעשור האחרון. "יש לי תשוקה לצילום, ואני משקיע בזה יותר ויותר. כמו שאני לא מכיר הרבה משוררים שכותבים למגירה, גם אני כצלם רוצה לשתף אנשים אחרים, לכן החלטתי לעשות תערוכה".

הוא יוצא למסעות מיוחדים שמוקדשים רק לצילום ("זה כמו טירונות"), ובעבר זכה בפרסים נחשבים על צילומיו. פרויקט אחר שלו מציג סדרת צילומים בהשראת האמונה, בה צילם מתפללים בכנסיית הקבר בלי שירגישו. "אני אוהב סיטואציות כאלה. אנשים שרואים מצלמה ישר מגיבים והם לא אמיתיים".

כשהוא נשאל על מה שמנחה אותו ביצירתו הוא מצטט פילוסוף בריטי המקונן על כך שהאמנות במאה העשרים זנחה את היופי, הפכה לקונספטואלית ו-ויתרה על האימפקט החזותי - מה שהכניס את הצילום לנחיתות מול אמנויות אחרות כמו ספרות וקולנוע. "מה שבחזית היום זה ההסבר, התיווך. בגלל שוויתרו על היופי, האמנות הממסדית הדירה חלק גדול מהציבור. אומרים לך 'בלי תואר שני באמנות או תיווך, לא תבין את היצירה', זה עלבון לאינטליגנציה. זה מוביל למצב אבסורדי שמישהו במוזיאון שכח שם פטיש והאנשים חשבו שזה חלק מהתערוכה.

"בעוד שבאמנות אסתטיקה הפכה לשם גנאי, בתחומים אחרים התעשתו: בקונצרטיים קלאסיים אין כמעט דיסהרמוניה, כי הקהל מצביע ברגליים. אותו דבר יקרה באמנות, כי השאיפה ליופי טבועה בנו". הזיקה של קרפ לטכנולוגיה באה לידי ביטוי גם באמנות. "הטכנולוגיה משתנה, ועולם הצילום חי קצת בעבר, כי מציגים בגלריות שזו צורת הצגה לא יעילה", הוא אומר. "היום אין סיבה לא להציג על מסכים באיכות גבוהה. בתערוכה שלי יהיו גם תמונות מודפסות, אבל רוב התמונות יהיו על מסכים".

 מתי קרפ