אגדת דשא (סינטטי)

יותר פציעות? מעייף יותר? לא נוח? אולי אפילו מסרטן? שלל מחקרים אקדמיים לא הצליחו לפתור את תעלומת המשטח, שעליו התארחה נבחרת ישראל באנדורה

רק שבוע לפני משחק הכדורגל הרשמי הראשון בתולדות האסטדי נאסיונאל, האצטדיון הלאומי הקומפקטי והחדש של אנדורה שמכיל 3,306 מקומות - אופ"א אישרה את המגרש. זאת על-אף מצבו הרעוע של הדשא הסינטטי שהותקן בו. על-פי ה-BBC, הארגון האירופי שלח מומחים שערכו בדיקות לגבי יציבותו של המשטח, מהירות תנועת הכדור עליו, רמת הקופצנות שלו, כיצד עור אנושי מגיב לחיכוך חריף איתו, עוצמת המכה שעשוי שחקן שנופל עליו לספוג, וכו'. בסופו של דבר הגיעה לשם נבחרת ווילס למשחק הפתיחה שלה במוקדמות יורו 2016 - וסבלה. כוכב ריאל מדריד, גארת בייל, טען כי מדובר על הדשא הגרוע ביותר בו שיחק בימי חייו, בפער גדול (ואנחנו מדברים על ילד שגדל במגרשי הבוץ של קארדיף וסאות'המפטון).

המנג'ר כריס קולמן הוסיף: "כשהתאמנו כאן לראשונה, הלב שלי צנח. אני לא רוצה לפתוח עכשיו במחאה, כי אני רוצה שהיריבות שלנו גם יגיעו לכאן ויתקשו - אבל לדעתי לא מדובר על מגרש ראוי למשחק בינלאומי רשמי של אופ"א". למרות פערי האיכות הברורים בין הנבחרות, ווילס ניצחה בקושי רב 2-1.

לא צריך כמובן להשתמש בזה כתירוץ: רוב שחקני הכדורגל בנבחרת מכירים משטחים סינטטיים, שקיימים במתחם האימונים של מכבי ת"א בקרית שלום, בוולפסון (הפועל ת"א), בקצף (מכבי חיפה) ובוודאי בקבוצות של הליגיונרים. בקיץ 2009 הביעו שחקני חיפה חשש ממשחק החוץ מול רד-בול זלצבורג, שיועד להתקיים על דשא סינטטי - אבל בסופו של דבר לא התקשו וניצחו באוסטריה 2-1 משערים של גאדיר וארבייטמן, בדרך להעפלה אל שלב הבתים של ליגת האלופות.

גם באירופה אפשר לראות היום יותר ויותר מועדונים מליגות בכירות שמעדיפים דשא סינטטי: בואבישטה (פורטוגל), לוריין (צרפת), יאנג בויס ברן (שווייץ), אפילו הסרייה A משוחקת העונה על מגרש אחד סינטטי של העולה החדשה צ'זנה, ובהולנד יש שתי קבוצות בליגה הבכירה.

***

ההחלטה האנדורית להשתמש במשטח סינטטי נובעת מהעובדה שהמגרש החדש שלהם אמור לארח גם משחקי ראגבי. לפי כריס פוי, מומחה הראגבי של "הדיילי מייל", לדשא מלאכותי "יש 'אחיזה' טובה הרבה יותר, ולכן סכנת הפציעות של שחקנים במקרים של היתקלויות יורד פלאים". מאותה סיבה, הרוב המוחלט של משטחי הפוטבול בליגת ה-NFL בארה"ב מלאכותיים אף הם. התיאוריה הזאת לא תמיד מתיישרת עם תחושת הספורטאים, בפרט כדורגלנים: בסקר שנערך ב-2011 על-ידי אוניברסיטת יורק הקנדית, טענו 94 מתוך 99 כדורגלנים מליגת ה-MLS כי הם מרגישים יותר "חשופים" לפציעות על משטח מלאכותי מאשר טבעי. בין היתר הסבירו כי הריצה על דשא סינטטי "יותר מעייפת". יש לכך גם סימוכין: ב"מעבדת הביצועים האנושיים" במרכז למחקר ספורט של וארזה, איטליה, נמצא כי מדד "בזבוז האנרגיה" של שחקנים, בהתבסס על מקצבי לב שלהם, צומח ב-5%-3% בממוצע על דשא סינטטי.

מצד שני, המחקר האקדמי המקיף ביותר שפורסם בתחום לפני שנה ב"ג'ונרל אוף ספורטס מדיסין", שבוצע על-ידי אוניברסיטת וירג'יניה, שולל קשר בין משטח סינטטיים לפציעות בכדורגל העולמי: הוא בחן 9,737 פציעות שהתרחשו ב-1,498,343 שעות של משחקים בליגות שונות (בארה"ב, נורבגיה ושבדיה, כולל משחקי נוער ובוגרים), כשעל כל 1,000 שעות משחק על משטח סינטטי נרשמו 5.16 פציעות; ודווקא על דשא טבעי הפציעות היו יותר שכיחות - 7.2 בממוצע ל-1,000 שעות. יחד עם זאת, מדגישים עורכי המחקר כי ישנם משתנים שלא נלקחו בחשבון - כמו איכות הדשא הסינטטי, או תנועת השחקנים על המגרשים המלאכותיים שנוטה להיות שונה מאשר על מגרשים רגילים (ולכן גם הסבירות להיפצע משתנה).

הניסיון לפתור את תעלומת המשטח הסינטטי לוקחת את המדע לכל כיוון אפשרי: בשבוע שעבר פרסמה NBC האמריקאית תחקיר על 38 שחקנים ושחקניות כדורגל בארה"ב ששיחקו ברוב שנותיהם על משטחים מלאכותיים, וחלו לאחר הפרישה בסרטן. אחת ההשערות היא שהגומי המפורר, מעין פיסות גומי קטנות ממוחזרות בצבע שחור, שמרכיבות את מרבית משטחי הדשא הסינטטי - מפריש חומרים מסרטנים. 34 מתוך 38 החולים הם שוערים ושוערות - לפי התיאוריה, העובדה שאלו באים במגע ישיר עם הדשא באופן יותר שכיח (בכל זינוק) "תרמה" לכך.

בכל מקרה, בתחום הדשא הסינטטי עדיין רב הנסתר על הגלוי. אם הנבחרת תצטרך לתרץ את התוצאה הערב (ב') בסוג המשטח, לא בטוח שזה יעניין מישהו.