הלך הרוח בציבור: יצאנו לרחוב, הפגנו וצעקנו - וקיבלנו את לפיד

פרולוג סיזיפוס בסופר

רק אני שמתי לב להבדל הקטן, אך הסמלי, בין מחאת הקוטג' של 2011 לבין מחאת המילקי של 2014? לפני שלוש שנים נסערנו בגלל גבינה לבנה פשוטה עם גושים, מה שנקרא מוצר צריכה בסיסי. השנה נסערנו לפתע בגלל מעדן עם קצפת. אז נכון, המילקי הוא לא הדבר החשוב, הוא רק הפתיל הנוכחי, הכול נכון. ובכל זאת: אם מחאת הקוטג' התגלגלה למחאת הדיור - האם מחאת המילקי תתגלגל למחאת הפנטהאוזים? לסמלים יש משמעות ונקודת הפתיחה קובעת. אם לא את נקודת הסיום, אז לפחות את הכיוון. בקצב הזה, מחאת 2017 תוצת בגלל מחיר הפרלינים במקס ברנר ותתגלגל לזעם על מחירי האיים הפרטיים.

עוד הבדל קטן עם משמעות סמלית - למחאה הפעם אין דמות מובילה. לפחות בינתיים. היא מובלת כרגע על-ידי בחור אנונימי עם מניעים לא ברורים. הוא מסביר את אנונימיותו בדיוק כך: ראיתי מה עשו למנהיגי המחאה הקודמת ולא בא לי להיצלב. הגיוני. אבל מלבד זאת, ניתן להסביר את השמירה על האנונימיות גם על-ידי חוסר האמון של האנשים וחוסר היכולת שלהם להתאחד מאחורי מישהו, וגם חוסר רצון של אנשים לעמוד בחזית: כמות האנרגיה השלילית שזרמה בשלביה האחרונים של המחאה עדיין לא התאדתה. ומצד שני, אולי זו התבגרות - מעבר מדמות מובילה לרעיון מנצח. ואולי, מי יודע, גם הפעם תצמח מנהיגה חדשה.

מעל הכול, או מתחת לכול, ניצבת השאלה מה אנחנו: צרכנים? אזרחים? עובדים? התשובה, נכון לעכשיו, היא צרכנים ותו לא. ומצרכנות לא נבנית אזרחות. ושוב, מצד שני: גם בפעם הקודמת זה קרה, ומחאה צרכנית כן התגלגלה למחאה אזרחית. אז מי אני שאתנבא.

גם לגבי ברלין אין לי הרבה מה לומר, מלבד זה שבעיניי 90 אגורות למעדן חלב זה לא מחיר שהייתי מוכן לשלם תמורת חורף קפוא ומדכא, אבל כנראה זה רק אני. אה, יש גם את העניין הקטן הזה עם השואה, אבל כנראה מוגזם לדרוש לזכור מה היה לפני שבעים שנה באירופה כשכולם שכחו לחלוטין מה היה לפני חודש בדרום הארץ. כנראה שאנו נידונים למעגל נצחי של תקווה, אופוריה, התפכחות, אכזבה וחוזר חלילה. סיזיפוס בגרסה הצרכנית שלו: יש סלע, אבל הוא בעגלת קניות.

סיבוב שיחות עם פעילי מחאה מגלה מצב תודעתי מוזר משהו. לכולם ברור שהמילקי הוא לא העיקר ושברלין היא ספין ובכל זאת קשה נורא לכולם לרדת מהקרוסלה. כמו כולנו, גם הם נקלעו למצב שבו הם מגיבים, לא יוזמים. כמעט כולם מצהירים על אופטימיות, אבל מדברים פסימיות. מדברים על "המהפכה התודעתית", אבל המהפכה התודעתית הכי גדולה שאני רואה היא הלך רוח של: ניסינו, יצאנו, צעקנו, הפגנו, קיבלנו יאיר לפיד, אין סיכוי לשנות.

האופוריה נשכחה, העוצמה של ההמון הודחקה, נשאר רק הטעם המר של הסוף. חבל. עוד דבר שנשכח מעט זו העובדה שהמדינה כן יכולה לפתור בעיות גדולות. היא עשתה את זה יותר מפעם, עם האינפלציה, עם הבנקים, עם הסלולר ועוד. המדינה ניצחה אותנו בדבר אחד: היא הצליחה לשכנע אותנו שהיא לא מסוגלת לעשות כלום. ניצחון מוזר, קצת דפוק, אבל גם זה ניצחון.

כמעט כל הפעילים, כשהם נשאלים אם סיבוב נוסף מעבר לפינה, מושכים בכתפיים. אז נכון, כולנו יודעים למי ניתנה הנבואה, אבל עזבו נבואה - מה עם אמונה? אני רואה אותם כולאים את עצמם בפינות שמהן קשה לצאת בכבוד, כמו חרם צרכנים על מוצר זה או אחר (דבר שאני מתקשה להיזכר מתי נעשה על-ידי הציבור הרחב בישראל). הרי חרם הצרכנים נשבר עוד לפני שנבנה: מכירות המילקי מעולם לא היו גבוהות כל-כך. כמעט כולם מאשימים את התקשורת בהשטחה או בהתעלמות, אבל בלעדיה לא היה כלום. קצת מוזר לי שמאשימים את התקשורת בהשטחה של מסרים מורכבים. סליחה, אבל מה מורכב ב"הכול נורא יקר פה"?

1. למה לא לצפות

איציק אלרוב, מיוזמי מחאת הקוטג', קרא גם הוא להחרים את המילקי ובימים האלה הוא שוב מרואיין מבוקש. יוקר המחיה, הוא אומר, עדיין פה. דבר לא השתנה. האם יוצאים לעוד סיבוב?, אני שואל, אבל הוא מסרב להתנבא. "מצד שני", הוא אומר, "גם ביוני 11' לאף אחד לא היה מושג מה הולך לקרות". אלא שאז לא ידעו למה לצפות, היום כולם יודעים בדיוק למה לא לצפות.

"ברשתות החברתיות אפשר לשמוע את קולו של העם", אומר אלרוב, "הוא אולי לא ייצא לרחובות כי הוא עסוק בהישרדות יומיומית, לפנות כל חודש 3,500-4,000 שקל למשפחה רק למזון זה כמו משכנתא שנייה. נגמר הכסף ואין להם את הפריבילגיה לצאת ולמחות - אז עושים מה שאפשר דרך הרשת".

אלרוב, כמו כולם, מדבר על הצורך בשיתוף פעולה חוצה מגזרים - אפרופו פינות שקשה לצאת מהן. הרי אף שיוקר המחיה פוגע בימני כמו בשמאלני, בחרדי כמו בחילוני ובשדרותי כמו בתל-אביבי, אני לפחות מתקשה לראות אותם מתאחדים.

אלרוב מתעקש שהנושא חוצה מגזרים. הוא מספר על בחור מישיבת מרכז הרב שפנה אליו ואמר לו משהו כמו: זו הציונות של היום - המאבק במונופולים ובכל אלה העושקים את העם. הוא לא יושב בשדרה, אומר אלרוב, אבל מבין בדיוק את המאבק. כולם מבינים, אני אומר, האם יצליחו לשלב ידיים? "אם זה לא יקרה, העניין יתמסמס", הוא אומר, "לכל אחד יש בעיה ודברים שהוא רוצה לתקן, אבל המחירים מפריעים לכולם. סביב זה קל להתאחד". כאילו שזה קרה אי פעם.

את הנושא הביטחוני והסמיכות לצוק איתן הוא רואה כ"הסחת דעת". הרי "הרבה יותר נוח להיות ביטחוניסט, או להתעסק ביחסי חרדים-חילונים, מאבק שתמיד טוב לשני הצדדים, אבל יוקר המחיה הוא לא נושא שנעים לדבר עליו".

- החרדים יכולים ללמד את כולנו פרק בהלכות מאבק צרכני.

"כן, אבל תמיד קל יותר לארגן ציבור קטן".

כשאנחנו ממשיכים לדבר על המחאה ועל הסיכוי לתת לה חיים חדשים, הוא מודה שיש בעיה רצינית של אגו ושל הפרד ומשול ופורש בפניי תזה מוזרה משהו, שלפיה אם תיפתר בעיית יוקר המחיה של מעמד הביניים, הוא יתפנה ויחוש הזדהות וסולידריות עם החלשים ויילחם למענם. באיזה עולם זה יקרה? לא ברור.

2. מה לעשות? לעשות!

גם דפני ליף אופטימית נצחית. יש הייפ מטורף, היא אומרת, "אני כבר יודעת לזהות מתי זה בוער - וזה בוער". בראיון לרזי ברקאי הציעה ליף לאייל עופר מ"ישראל יקרה לנו" להגריל מוצר מכובע ולהחרים אותו. עלה קורנפלקס. הדבר זכה, כמו כל דבר, לקיתונות של ביקורת. אבל ליף כבר הייתה בסיבוב הזה יותר מפעם כדי להבין את הפרדוקס הנצחי של האקטיביסט: "תמיד מאשימים את אלה שעושים. אנשים באים אליי ואומרים, 'איפה אתם?'. איפה אנחנו? איפה אתם?! לא אנחנו הפסקנו, אתם הפסקתם. אתה הרי לא רואה את יאיר לפיד הולך ברחוב, אתה רואה את דפני ליף. לכל אחד יש מה להגיד - לא להחרים מוצר, להחרים רשת, לא להחרים רשת, להחרים חברה. כולם מתווכחים, מצקצקים ובינתיים אלה שם למעלה מתאמים מחירים ומתכננים מלחמה". צודקת. בזמן שכולם צקצקו להם, היו אלה ליף וחבריה שעמדו למשפט ונלחמו על חפותם מול האשמות שלבסוף בוטלו.

המילקי לא חשוב, היא אומרת, גם לא הקורנפלקס. העניין הוא להוכיח שאפשר להפעיל לחץ ולהגיע להישג. זה ייצר הזדקפות אצל הקולקטיב ואצל הפרט - יכולת לקחת שליטה על החיים. השריר הצרכני לא מפותח פה מספיק. צריך לעבוד עליו.

- מה התרחיש האופטימלי?

"חודש של חרם על מוצר כלשהו, דיבור מתעורר, אנשים מרגישים כוח, היצרנים, הרשתות והפוליטיקאים נלחצים, עושים חושבים, ופועלים".

- סבב שלישי?

"מי יודע, אבל משהו קורה. הזעם מתעורר. גם בפעם הקודמת זה התחיל במחאה צרכנית ועבר לדיור. אולי גם הפעם. מה שצריך זה להפסיק לפרשן כל הזמן - פשוט לחיות את הרגע, לפעול. תמיד יש סיבות למה לא. למה לא עכשיו, למה לא את זה, למה לא עם ההוא. די כבר. חייבים להבין שלא הנושא נותן גושפקנא לאנשים - האנשים נותנים את הגושפנקא לנושא".

3. אמנזיה קולקטיבית נרכשת

ד"ר איציק ספורטא (אוניברסיטת תל-אביב, אתר העוקץ ועוד, אקטיביסט ותיק ורב זכויות) מנסה גם הוא להיות אופטימי: "כן, אני אופטימי. כל פעולה וכל צעד בכיוון הנכון הם דבר טוב, פחות משנים לי בדיוק הפרטים - מילקי או לא מילקי. העיקר שזה מעורר אנשים לחשוב ולפעול. מצד שני, לתפיסתי, זה לא הכי חשוב, ההוצאה הממוצעת על מזון היא 15%. תוריד עשרה אחוזים, תחסוך אחוז וחצי. אני לא מזלזל, אבל זה לא מהפכני. החיים הכלכליים הם משולש: שכר, מחירי מוצרים ושירותים ציבוריים. בעיניי המחיר פחות חשוב כי אם השכר טוב ואתה מקבל שירותים משביעי רצון מהמדינה, פחות משנה לך אם מילקי עולה שמונה שקלים".

הבעיה, הוא אומר, שקל מאוד לעשות עלינו מניפולציות. מכוונים אותנו לראות כל פעם דבר אחד בלבד, גם אם הוא חשוב, אבל רק אותו. לא יודע, הוא אומר, אולי זו בעיה קוגניטיבית או זיכרון קולקטיבי לא משהו - בכל מקרה, התוצאה היא שאי אפשר לעשות דברים משני מציאות וזו הבעיה. ראה, הוא אומר, בשנה שעברה עוד היו כמה הפגנות קטנות נגד התקציב. השנה - כלום. זה פשוט עובר. יש משהו טרגי בזה שתקציבי רווחה ובריאות לא מעניינים אף אחד כמו עוד שקל לפה או לשם על מעדן. אולי לאנשים לא נעים להודות בפני עצמם שיום אחד גם הם יהיו נזקקים או חולים, לא עלינו".

- ובכל זאת, יש הבדל בין 2011 ל-2014?

"לא באמת. אין למידה, אין התפתחות. תאר לך שכל שנה היו ממציאים את הגלגל מחדש - וזה בדיוק מה שקורה. שידורים חוזרים של אותו דבר. אנשים לא רוצים פוליטיקה, לא רוצים שיתופי פעולה וזה חוזר על עצמו כל פעם מחדש. וככה לא מצליחים ליצור מסה קריטית של אנרגיה. כל הזמן חוזרים מחדש לאל"ף, לא עוברים לבי"ת".

- ומה עם גימ"ל?

"אפילו לא באופק. דבר מוזר: במקום לדבר על תקציב ועל שירותים, כלומר לעבוד מול המדינה, עוברים להילחם מול גופים פרטיים. נכון, המחאה שינתה תודעה, הפכה מידע לידע, אבל חייבים - כבר מזמן היו חייבים - לעבור שלב: אל שלב הרצון לשנות, האנרגיה לעשות את זה והאמונה שזה אפשרי. זה לא קורה".

- למה?

"הבעיה היא שלצעירים אין מודל אלטרנטיבי בראש. הם עברו אינדוקטרינציה, לפיה המודל הנוכחי הקפיטליסטי הוא היחיד האפשרי. לדור שלי עוד יש זיכרונות של מודלים אחרים, לא כולם טובים, אבל יש לנו פרספקטיבה. עכשיו כאילו זה לא קיים. הכניסו אותנו למיטת סדום חשיבתית. כל הדיבור הוא - אין כסף. יש 'הוצאה', אין 'השקעה'. כל מיליארד כואב למדינה, אבל תכל'ס - מה זה מיליארד שקל ביחס לתוצר של המדינה? עשירית האחוז. לביטחון מעבירים מיליארדים בלי למצמץ, אבל לרווחה אין שקל".

ספורטא מצביע על עוד כשל ישראלי: יש המון קבוצות בנושאים ספציפיים וחוסר יכולת לעבוד יחד. לפעמים עד כדי גיחוך ממש. לכל אחד הכי כואב הפצע שלו. אבל רפורמות גדולות באות משת"פ.

- יחסית לאופטימיסט, אתה די פסימיסט.

"אני פסימיסט בטווח הקצר ואופטימיסט בטווח הארוך. שמע, אני חייב להיות. אני רוצה שיקרה, אבל מניסיון העבר ברור כמה קל למסמס את זה. מה שאוכל אותנו זה הניהיליזם והייאוש. זה באמת נורא. אנשים לא ממצים את מלוא האנושיות שלהם. יש פה אמנזיה קולקטיבית נרכשת. אנחנו לא זוכרים כלום, מדחיקים. יש פה המון כוחות, המון קבוצות, ויש אנרגיה, אבל אין את היכולת לתפור הכול יחד, ועל זה נופלים הדברים מאז ויקי כנפו ועד היום".