תושבי כפר שלם מתכוננים למלחמה על הבית: "אנשים פה מוכנים להתאבד, אין להם לאן ללכת"

השכונה הדרום תל אביבית, שעברה לא מעט טלטלות סביב סוגיות של פינוי-בינוי, עוברת עכשיו עוד תקופה של אי-ודאות. ועדה שמינה שר השיכון אורי אריאל כדי לשמוע את תגובות התושבים למתווה הפיצויים האחרון שהציע להם מינהל מקרקעי ישראל בתמורה לפינוי בתיהם כבר החלה את פעילותה והיא אמורה להגיש את מסקנותיה בסוף נובמבר. כזכור, מעמדם של תושבי כפר שלם, שהובאו ב-1948 ליישב את אדמות הכפר הערבי סלמה, מעולם לא הוסדר רשמית. עם השנים הגיעה המדינה להסדר עם כ-400 משפחות, אבל קרוב ל-500 משפחות עדיין חיות כשחרב הפינוי מונפת על צווארן.

התושבים רחוקים כעת מלתת את ברכתם לסכומים שהציע להם המינהל. פיצוי של 1.6-1.3 מיליון שקלים למשפחות הדור הראשון והשני, ו-350 אלף שקלים למשפחות הדור השלישי, זוכים לקיתונות של בוז אצל כולם. "בקושי מחסן בשכונת התקווה אפשר לקנות בכסף הזה", אומר אהרון מדואל, מזכיר ועד כפר שלם המשמש גם סגן ראש עיר מטעם "עיר לכולנו". "זה בטח לא סכום לדירת מגורים נורמלית".

רוח אופטימית יותר מנשבת מהצעת החוק של חברי הכנסת דב חנין (חד"ש) ואיילת שקד (הבית היהודי), שעברה בחודש יוני בקריאה טרומית בכנסת, ושמציעה לתושבים שיתפנו במגוון מסלולי פיצוי על בסיס קריטריונים שעוצבו בתקופת רבין באמצע שנות ה-90 ושיעודכנו לתקופה הנוכחית. אחד המרכזיים שבהם מציע כי משפחה תקבל דירת ארבעה חדרים חדשה בבנייה רוויה בכפר שלם או סכום פיצויים זהה לשווייה של דירה כזו ששטחה מוערך במאה מטרים רבועים.

התושבים מעריכים כי מדובר כיום בסכום של כ-1.8 מיליון שקלים. ב-1996 הוצע לתושבים גם מסלול פיצוי של "בנה ביתך", שעשוי להשתלב גם הוא בהצעת החוק, שלפיו משפחה תקבל רבע דונם בכפר שלם וסכום כסף שיספיק לבניית יחידת דיור של שמונים עד מאה מטרים רבועים. כיום מוערך מטר בנייה בכ-4,000 שקלים לפחות. נוסף על כך יעברו זכויותיהם של מי שזכאים לפיצוי, ונפטרו, ליורשיהם.

תושבי השכונה רואים בקריטריונים הללו את ההצעה ההגונה ביותר שקיבלו אי-פעם, אולם מה יקרה אם הוועדה שמינה שר השיכון תקבל בסופו של דבר החלטה שקרובה יותר לרוח הצעת המינהל? נאוה צנעני, פעילה בוועד השכונה, מאמינה שתהיה מלחמה. "אנשים פה אומרים, מי שיעז להתקרב אליי יראה מה זה. אנחנו ממתנים פה אנשים". חבר הוועד אבשלום בן-דוד מצייר תרחיש קיצוני עוד יותר. "הרבה לפני שנגיע לפינוי כמו בגבעת עמל, כל השטח יבער. אנשים פה מוכנים להתאבד על מי שיבוא לפנות אותם. לא אמרתי שיירו בשוטר, אבל יכולים להיות אנשים שיפוצצו את עצמם עם בלוני גז. מספיק שיהיה אחד כזה מכל המאיימים, כדי שזה ייגמר באסון. יש פה אנשים שאם יפנו אותם, אין להם לאן ללכת".

מדואל מצדו מבקש להרגיע: "תושבי כפר שלם כבר הוכיחו שכשהממסד בא בטוב ובצורה אנושית, כמו שהיה בימי רבין, אפשר לקיים פינוי מוצלח. הרבה משפחות קיבלו אז בנה ביתך, והיום הן כבר לא חלק מהמאבק שלנו, כי אין להן סיבה להילחם; זה קצת חבל, אבל אנחנו שמחים בשבילן. אבל מי שיבוא ברע וינסה לגזור עלינו קופון - זה לא יעבוד לו".

כאן לא עזה

לכפר שלם נסענו בשבוע שבו פורסמו בעיתונים קריאות לתושבים להופיע בפני הוועדה. ביקשנו לשמוע מהם עד כמה הם מושפעים מהפינוי האגרסיבי שעברו תושבי גבעת עמל בידי יצחק תשובה, האם נוח יותר להתעמת עם חברה ממשלתית-עירונית כמו חלמיש, השולטת במרבית הקרקעות בשכונה ומתכננת לבנות במקום לפחות 1,800 יחידות דיור, מאשר להתעמת עם טייקונים, ואיך באמת היו רוצים לגמור את הסאגה הבלתי נגמרת הזו, לו זה היה תלוי רק בהם.

התשובות כצפוי לא לגמרי אחידות. תנו לכמה תושבים להתכנס בסלון אחד, ובתוך רבע שעה יהיה מי שיעז לסטות מהקו הלכאורה רשמי ולהקים עליו את שאר הנוכחים. ועדיין אפשר לצאת משם עם כמה מסקנות די ודאיות. הראשונה והלא מאוד טריוויאלית היא שכפר שלם כיום הוא מקום הרבה פחות מוזנח מסטראוטיפ המעברה שנוטים לקשור לו, בעיקר למי שמזדמן להציץ פנימה לתוך הבתים ששופצו במהלך השנים.

"יש פה בתים שנראים כאילו נלקחו מנוה צדק", מתמוגג מדואל כשהוא מוביל אותי לביתו של זכריה תרם, יו"ר ועד השכונה בן ה-82. "הרבה מהערבים שברחו מכאן ב-1948 היו עשירים והשאירו פה אחוזות. הם חזרו לפה במרצדסים אחרי השלום עם מצרים, כי הבינו שעשו שגיאה כשוויתרו על כאלה בתים, ואנחנו מנענו מהם להיכנס. כשרבין סייר פה ב-1993 הוא אמר שחייבים לטפל במקום, כי הוא נראה כמו עזה וחאן יונס. לא אהבתי את ההשוואה הזו. אילו הוא היה נכנס לתוך הבתים, הוא היה רואה שאנחנו רחוקים מאוד להיראות כמו עזה. יש פה בתים יותר יפים מהדירה של רבין בנווה אביבים".

הפתעה נוספת היא הוויתור על דעת הקהל. נכון, באו להיפגש איתי, כתבת G, אבל קשה לומר שבהתלהבות גדולה. ובניגוד למאבקים שבהם התושבים תולים בתקשורת תפקיד מרכזי, בכפר שלם לא מאמינים בה במיוחד. "זנחנו את החזית התקשורתית לטובת הזירה הפוליטית", מסביר מדואל. "בכל חודשיים אנחנו בוועדה אחרת. פעם בוועדת הפנים, פעם בכלכלה. יושבים עם נתונים וקורעים לגזרים את מי שעומד מולנו. הזירה הפוליטית חוצת מפלגות. שם אנחנו מקבלים תמיכה מדב חנין ועד איילת שקד. בניגוד לפוליטיקאים, הציבור לא בעדנו. אנשים אומרים, למה שייתנו לדור שלישי דירה ב-2 מיליון שקל, אלה לא האנשים שהתיישבו על הקרקע".

"דעת הקהל מוטעית", מוסיפה חברת הוועד צנעני. "היא תופסת אותנו כפולשים ועושה לנו דה לגיטימציה. במיוחד עכשיו, בתקופה שלכולם קשה לקנות דירה, אנשים לא מסוגלים להבין אותנו. הם אומרים למה מגיעה לכם דירה בתל אביב ולי לא. הם לא מבינים שאנחנו בני ערובה בסיפור הזה כבר 66 שנה. שאין לנו לאן ללכת".

"מפתח תמורת מפתח"

מי ששותפות לתחושת בני הערובה הן בנות משפחת כהן. "כשאימא שלי התחתנה היא אמרה לאבא, 'בוא נעשה מטבח על בלוקים, חבל להשקיע, ממילא עוד מעט מפנים אותנו מפה'", מספרת אורית כהן, 37, בעלת עסק להפעלות בימי הולדת. "מרגע שנולדנו, אמרו לנו שאנחנו אוטוטו מתפנים", אומרת בת דודתה אביטל, 41, שמסיימת בימים אלה תואר שני במשפטים. "לא העזנו לקנות בית במקום אחר, כי חששנו שייפגעו לנו הזכויות כמו שקרה למי שהתחתנו ועברו עם הבעלים מחוץ לכפר".

אורית ואביטל גרות מילדות דירה ליד דירה, במה שמכונה גבעת הכוהנים. שישה דונמים שעליהם גדלו עשרת האחים של המשפחה עם ילדיהם ונכדיהם, ופתחו שם לצד בתי המגורים עסקים כמו פיצוצייה, מסגרייה ומספרה. בסיור במקום, קשה להבחין איפה נגמרת דירה אחת ומתחילה האחרת. מכונות הכביסה מרוכזות בחצר פנימית, והדירות, שנראות מבחוץ כמו מקבץ פחונים, משופצות היטב מבפנים.

בנות הדודות אוהבות את הסידור השבטי הזה. "זה יהיה משבר גדול להתפנות מהקומונה הזו", אומרת אורית. "אבל אנחנו ריאליות. הבטיחו לאנשים שקנו דירה בבניין שבנו לידינו שהם לא יראו פחונים מהחלון, ואנחנו מבחוץ נראים כמו פחונים, כך שברור שמתישהו זה יקרה ויפנו אותנו. כולם חומדים את הקרקע הזו היום. היא הפכה בן רגע לסינדרלה נדל"נית ששווה מיליארדים".

- ומה היית רוצה שיקרה?

"הייתי רוצה שישאירו לנו את הקרקע. גדלתי כאן, אני אוהבת את המקום, שיפצתי לא מזמן את הבית ויהיה לי חבל להיפרד ממנו. אבל אני יודעת שהקרקע הזו, שפעם לא בערה לאף אחד, שווה עכשיו הון, כי אין הרבה קרקעות פנויות בתל אביב. ואין הרבה סיכוי שייתנו לי אותה, אפילו שהקיבוצים והמושבים קיבלו קרקעות בלי לשלם עליהן.

"אני מצפה שייתנו לנו לפחות דירת ארבעה חדרים שיבנו באזור כתמורה לפינוי. בסכומים שמציעים לנו היום, אי-אפשר לעשות כלום. מה אני יכולה לקנות עם 350 אלף שקל שאקבל בתור דור שלישי? גם אם אקבל 1.6 מיליון כמו בני הדור הראשון, לא אמצא דירה במחיר הזה בלי משכנתה".

אביטל: "אין סיבה שנקבל פחות מבית תמורת בית. מפתח תמורת מפתח. סבתא שלנו הגיעה לכאן בגיל 13 כי האמינה למילה של בן-גוריון. היא נולדה בתימן, חתמה באצבע והחזיקה עיתון הפוך. אולי אם היא הייתה יותר מלומדת, מצבנו היום היה יותר פשוט והיינו צריכים להיאבק פחות קשה על מה שמגיע לנו, אבל זה לא אומר שלא מגיע לנו. שנים שמרנו פה על הקרקע בלא תמורה. זה לא שמישהו באמת רצה לשים את סבא וסבתא שלי באזור ששווה מיליונים. הם היו אנשים נאיביים, לא סוחרים כמו העיראקים. עכשיו, כשהאזור הזה מתפתח וכבר לא צריך אותנו, מתייחסים אלינו כאילו הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת".

אורית: "אביטל, זה בגלל שנולדת עם צבע העור הלא נכון. אילו נולדנו בקיבוץ כבר היו לנו זכויות של בן ממשיך. במקום זה הרשויות מתעלמות מאיתנו כל השנים. הן כאילו רואות אותי, אבל אני לא באמת קיימת בשבילן. מזל שהאימהות שלנו דחפו אותנו קדימה ללמוד ולהתפתח. כולנו עשינו תארים אקדמיים, זה לא מובן מאליו בתנאים האלה".

שנות הילדות של בנות משפחת כהן, אכן היו, איך לומר, בתנאים לא פשוטים. "חברים לא היו באים אליי בתקופת התיכון, כי ההורים לא הרשו להם להתקרב לכפר", אומרת אורית. "היו פה חולות, סמים, עבריינים, בלי תאורה, בלי תשתיות. בלי שמות לרחובות. תחבורה ציבורית לא נכנסה לכאן. זבל התחילו לפנות רק בשנים האחרונות, וגם זה לא בכל יום. בשביל להירשם לבית ספר היה צריך לשנות כתובת וללכת לוועדת חריגים. גם היום אני צריכה תצהיר מעורך דין כדי לקבל תו חניה מהעירייה כי אין לי בית על שמי. כשנופלים טילים אין לנו לאן לברוח. המקלט הכי קרוב נמצא עשר דקות מאיתנו. ב'צוק איתן' התחבאנו באיזו פינה בבית והתפללנו".

- אז למה אתן חולמות להישאר פה?

דורין, אחותה של אורית, מצטרפת לשיחה: "אנחנו לא רוצים לקנות דירה בעיר אחרת. פה הזהות שלנו, והזיכרונות שלנו, וכאן אנחנו מגדלים ילדים. המקום הזה הולך לקבל תנופה אדירה, סמינר הקיבוצים מתוכנן לעבור לפה, וכנראה תוקם פה עוד מכללה. בעוד עשר שנים, זה כבר לא ייחשב לדרום תל אביב אלא למרכז תל אביב. אין סיבה שאחרי כל השנים שחיינו פה בהזנחה, יוציאו אותנו דווקא עכשיו. אבל המדינה מתייחסת אלינו כאל אוכלוסייה מוחלשת ואנאלפביתית שאפשר עדיין לקנות אותה בנזיד עדשים. אנחנו לא רוצים להצטייר כמסכנים, כי זה אומר שיהיה אפשר לקנות אותנו בגרושים, וזה לא המצב".

ואורית מסכמת: "פה זה עניין כלכלי נטו, זה לא גוש קטיף".

"אנחנו לא חזירים"

לא כולם מסכימים להנחה שבשורה התחתונה זו שאלה של כסף. למעשה, חברי הוועד שהתקבצו בסלון ביתו היפה של זכריה תרם, כועסים כל-כך על עצם השאלה, שנדמה שהם תיכף עוזבים בהפגנתיות את הראיון. צנעני צועקת שאני "הרגל של הממסד שבאה לרמוס אותם". אשתו של תרם מתחילה לדמוע וכולם מתחילים לדבר בערבוביה.

כשאני מנסה להבין למה זה כל-כך נורא, הרי הוועדה הוקמה כדי לשמוע את הסתייגויותיהם של התושבים בנוגע לסכומי הפיצויים, כלומר כדי לדבר על כסף. התשובה נמצאת בתחושות האפליה והקיפוח שהופיעו גם אצל משפחת כהן.

"אנחנו לא חזירים כמו שאת מנסה לעשות מאיתנו", מתרגז בן-דוד. "תמיד כשזה מגיע לכסף, אנחנו מצטיירים כמי שרודפים אחרי כסף שלא מגיע להם. אנחנו מוכנים לשלם על הקרקע כמו שהקיבוצים והמושבים שילמו על שלהם. סכום סמלי בערכים היסטוריים. למה שהקבלן יקבל מהמדינה את הקרקע במחיר אפסי ולא אנחנו? כבר סוכם בעבר שהכסף ממכירת הקרקעות יגיע לתושבים כדי לשלם להם פיצויים, אז למה שאנחנו לא נקבל את הקרקע וננהל בעצמנו משא ומתן עם הקבלן? כי אנחנו מזרחיים אז לא אנחנו לא מבינים איך להתנהג עם הקבלן? הקיבוצים גם קיבלו יחס כזה?".

"אני רוצה לראות שבקיבוץ גליל ים (הסמוך להרצליה, ח' ש') היו מסכימים להתפנות תמורת דירה בקומה חמש באיזה מגדל", מתרגז מדואל כשאני שואלת אם יסכימו להתפנות תמורת דירה באחד מהבניינים רבי הקומות שמתוכננים להיבנות במקום, אם יצאו התוכניות לדרך. "את מצפה שזכריה בגילו ייקח משכנתה ועוד בשביל דירה כזו? או שנעבור פתאום לרמלה? אנחנו רוצים לקבל את הקרקע או לקבל פיצוי לפי הקריטריונים שהוצעו למי שהתפנה בתקופת רבין. אפשר גם לומר שזה מתקזז עם הרכוש שהמשפחות שלנו השאירו בתימן ובעיראק. סוג של פריש מיש".

משה שם-טוב, אמן שמתגורר בשכונה עם משפחתו, נסער גם הוא מהאפשרות שפינוי עתידי יביא לכך שלא יתגורר בבית צמוד קרקע. "אם נקבל דירה על קומות זה יהיה לא מוסרי. הבן אדם גדל כל החיים על קרקע תנו לו שווה ערך".

- אתה לא מתחכם? צמוד קרקע בתל אביב שווה היום מיליונים.

"אני לא מבקש כסף, רק את הקרקע, ואני כבר אסתדר עם הקבלן. התנהל בענייני הליך בבית משפט והשופט ביקש מהתביעה לומר כמה אני אמור לקבל מהמדינה. אמרה 561 אלף שקל. אמרתי לשופט, אין בית במחיר הזה בשום מקום. אולי אוכל לקנות בזה איזו בסטה בשוק בתקווה ולגור מתחתיה, וגם לזה זה בקושי יספיק. התביעה קראה לי פולש ושודד קרקעות. מילים חזקות, אבל לא נכונות. לא אני פלשתי לכפר. המדינה היא זו שפלשה, ואז הביאה אותנו. היא זו שלקחה בתים לאנשים".

- ואיך הסתיים ההליך המשפטי?

"השופט אמר לתביעה, 'הבן אדם לא גרידי, נסו להסתדר איתו, כי לא כדאי שאני אחליט'. כרגע, בכל מקרה, הכול מוקפא. נראה מה הוועדה תמליץ". *e

"המדינה לא הלכה בכוח"

- האם יש הבדל בין מדינה שמנסה לגזור קופון לבין אנשים פרטיים?

עם מי יותר קל להתמודד? עם חברה ממשלתית-עירונית כמו חלמיש או עם אנשי עסקים כמו הרשי פרידמן, בעל השליטה באזורים? אהרון מדואל, מזכיר ועד כפר שלם, מאמין ש"כשהמשא ומתן הוא מול כיסים פרטיים הוא זורם יותר בקלות". ותושבת כפר שלם אורית כהן מוסיפה: "הלוואי שיכולנו לנהל משא ומתן ישירות מול הקבלן. כבר היה מכרז על השטח שלנו, והיו הבנות בינינו לבין הקבלן. היינו אמורים לקבל 25 דירות מתוך 120 הדירות שהוא תכנן לבנות על השטח של גבעת הכוהנים. בסוף זה נפל בגלל ערבויות שדרשה העירייה. הקבלנים רוצים להתחיל לבנות, ומבינים שגם אם יתגמשו איתנו עוד קצת, הם עדיין ירוויחו יפה".

ועדיין, אם מתבוננים בדרך שבה מרשים לעצמם התושבים להתבטא בתקשורת, הרי המרואיינים שהוזכרו בגוף הכתבה, אשר מתמודדים מול חלמיש, מרגישים הרבה יותר נוח לדבר ולהיחשף מאשר צאצאיו של יפת כהן, שמתמודדים משפטית מול חברת אזורים וסירבו בתוקף לשתף פעולה עם הכתבה. את שבט כהן, המונה קרוב לחמישים משפחות ומתפרס על כעשרים דונמים, מייצג עו"ד אבי וינרוט, אחרי שכמה עורכי דין סירבו לקחת עליהם את התיק, כשהבינו מבניו של יפת שאזורים שכרה את שירותיהם של גורמים עברייניים כדי לשכנע את המשפחות להתפנות.

הטענה הזו, שמובאת בכתב תביעה שהגיש וינרוט לבית המשפט המחוזי בתל אביב, הוכחשה על-ידי אזורים, שטענה כי דווקא התובעים נעזרו בשירותיו של עבריין מוכר, ואילו היא נעזרה במפנים מקצועיים בעלי רקע ביטחוני, כדי להתמודד עם מי שהיא מגדירה כפולשים. התביעות ההדדיות עתידות להתברר בבית המשפט, אלא אם כן הליכי החקיקה יסתיימו קודם וייתנו פתרון כולל לבעיה.

אמנם הוועדה שפועלת כיום פחות רלבנטית לסוגיית כהן-אזורים, כיוון שהיא מתייחסת לתושבים שהקרקע עליה הם יושבים שייכת למדינה, אבל עדיין היא יכולה לתת גם למשפחת כהן איזשהו מדד לגבי הסכומים שאפשר להתווכח עליהם.

וינרוט מעדיף להגיד שהיא "יוצרת איזו רצפה". הוא מאמין ש"המדינה לא הייתה נוקטת צעדים של שבירת כלים כמו שמרשים לעצמם אנשים פרטיים. היא לא הייתה מרשה לעצמה לשכור אנשים מפוקפקים או לנהל פינוי אגרסיבי". עו"ד אריאל דינובצקי ממשרדו מרחיב: "למדינה יש איזה ממד מוסרי. יש ועדות שאפשר להפעיל עליהן לחץ כמו מה שקורה עם הוועדה שפועלת כיום. אדם פרטי הרבה יותר קשה להלחיץ. הנשק היחיד מולו הם בתי המשפט".

- זה לא נשק רע כל-כך. התושבים שמתמודדים מול חלמיש מייחלים ליום שבו יתמודדו עם קבלנים. הם חושבים שאיתם יהיה יותר קל לסגור עניינים.

"תמיד הדשא של השכן נראה ירוק יותר. עד היום הפינויים הגדולים נעשו דווקא אצל יזמים פרטיים. המדינה לא הלכה בכוח על פינוי גדול, כי יש לה בלמים מוסריים שליזמים פרטיים אין".

מחברת אזורים נמסר: "קרקעות המדינה וחלמיש המוזכרות בכתבה אינן רלוונטיות לקרקע של אזורים בכפר שלם אשר רשומה על שמה בטאבו בבעלות פרטית והפלישה אליה נעשתה שלא כדין".