ה-GPS הפנימי

א.

האמת היא שההודעה על הזוכים בפרס נובל לשנת 2014 באה לי בדיוק בזמן. ישבתי במכונית שכורה באחד מפקקי התנועה של החגים, הילדים נרדמו במושב האחורי, ובחדשות סיפרו על איוולת אנושית כזו או אחרת. הבטתי סביבי, מציץ למכוניות של אחיי בני האדם: ברובן ישנו ילדים, ומי שלא נהג חיטט בטלפון. נזכרתי בערגה שפעם, בארץ ישראל הישנה והטובה, כשהיה פקק או רמזור אנשים חיטטו באף, לא בטלפון. זה היה הרבה יותר מעניין, לא? גם מהצד המחטט וגם מהצד המחטט בענייניו של הצד המחטט.

בפניו של אדם הנובר באפו משתקפת פחות או יותר כל קשת ההבעות האנושית: ריכוז, שמחה, סיפוק, תסכול, פליאה, וכמובן - המבוכה המקסימה מכל קסם במקרה שנתפס על חם. אבל המחטטים בטלפון נראים תמיד אדישים. מבטם כבוי, אטום. את ההבעות הם שומרים לסלפי הבא, חבל לבזבז. את הרגשות הם שומרים לאמוטיקונים בצ'ט, מי צריך לחייך.

כל זה לא רק הופך את הפקקים ואת הרמזורים למשעממים הרבה יותר, אלא פוגם, אם תשאלו אותי, בחוויה אנושית בסיסית: לחקור, לחפור, לגלות, לחשוף. אז חיטטתי קצת באף, ולו רק כמחווה לפועלי כל העולם ולתחקירניות של תוכניות הרדיו והטלוויזיה שמשום מה מתקשרות אליי כל הזמן כאילו נגמרו כל האנשים שאין להם מה לומר, תוך כדי שאני חושב מחשבות מדכדכות על עתיד המין האנושי.

ואז הודיעו על הזוכים בפרס נובל ל-2014 ולהיות בן אדם נראה פתאום (או יותר נכון, שוב) נסבל הרבה יותר, אפילו די נהדר.

ב.

מחילה, אבל הזוכים בפרס נובל לשלום ולספרות ממש לא מעניינים אותי. כבודם במקומם והכול, אבל עליי זה לא עושה רושם. בינינו, כל אחד יכול לכתוב ספר, ובכל מקרה הכול פוליטיקה בשקל. באותה מידה יכלו לחלק פרס נובל לבישול.

כנ"ל לגבי פרס נובל לכלכלה (שבכלל אינו פרס נובל אמיתי). בינינו, מה תרמו כלכלנים לעולם? לכל עובד קבלן, לכל שכיר ולכל בעל עסק קטן מגיע פרס נובל בכלכלה יותר מאשר לכל כלכלן. לתת פרס נובל בכלכלה לכלכלן זה כמו לתת מדליית זהב אולימפית בריצת מאה מטרים לאורתופד.

לא, עזבו אותי מאלה. אני מדבר על המלכות האמיתיות של הידע האנושי, הקיסריות של הצמא האין-סופי לחכמה, הסנדקיות של החיים כפי שאנו מבינים וחווים אותם: הפיזיקה. הכימיה. הרפואה - שלושת הדברים שהעולם עומד עליהם (מלבד הרוק'נרול). וראו איזה יופי.

פרס נובל לרפואה הוענק לשלושה פרופסורים, ג'ון או'קיף הבריטי ובני הזוג מיי-בריט ואדוארד מוזר מנורבגיה על עבודתם לזיהוי התאים במוח המעניקים לנו את תחושת ההתמצאות במרחב. אל יקל הדבר בעיניכם: אנחנו זה ההתמצאות שלנו במרחב לא פחות משלל תכונותיו המקסימות, מבטנו החודר ושערנו המתבדר ברוח הסתיו.

אתם ודאי מכירים את שירו המנג'ס של רודיארד קיפלינג "אם", שכולו רשימת מכולת של מה נדרש על מנת להפוך לאדם ולרשת "את הארץ וכל אשר עליה" - להיות צנוע, שליו, נחוש ונאמן לעצמך.

נו בסדר, אבל מה שוות כל הצניעות והנחישות אם אי-אפשר לקחת אותן לשום מקום? או במילותיה של ועדת הפרס: "תחושת המיקום והיכולת לנווט היא יסוד קיומנו, היא המעניקה לנו את התפיסה של עצמנו ביחס לסביבה".

התמצאות במרחב היא הכול כמעט: היא הכרת עצמך, גופך, כוחך, מגבלותיך. היא הזיכרון, היא היכולת לחזור הביתה, היא היכולת לדעת לברוח מסכנה או לרדוף אחרי כדור המתגלגל לכביש.

כל פעולה שאנו עושים מורכבת מאין כמותה ומשלבת את כל החושים והמערכות בגוף ובשכל. כמות החישובים שילד צריך לעשות כדי לעבור ילד אחר ולבעוט לשער היא בלתי נתפסת כמעט, הוא צריך לדעת איפה אתה ביחס לכדור, איפה הכדור ביחס לשער, איפה הראש, איפה הרגל, לחשב שלל חישובים שהיו ממוטטים כל מחשב על.

ושלושת האנשים האלה חקרו, גילו ומיפו את כל זה. על מנת לפשט את הדבר כתבו שהם "גילו את מערכת ה-GPS הפנימית". אני הייתי מפשט את זה עוד יותר: הם הראו לנו שהחשיבה היא אמנם הנאצלת שבפעולות, אבל בתכל'ס גם הפשוטה שביניהן. ילדה שלומדת לרכוב על אופניים (כן, נגה, אני מדבר עלייך) עושה דבר גדול יותר מכל הפילוסופים יחד.

ג.

גם בפרס נובל לכימיה זכו שלושה מדענים. הפרופסורים וויליאם מורנר ואריק בטזיג מארצות הברית ופרופסור סטפן הל מגרמניה. גם הם עשו משהו מגניב בטירוף. אם השלישייה הקודמת לימדה אותנו איך אנחנו זזים וזוכרים, באה השלישייה הזו והכניסה אותנו עמוק יותר אל תוך הגוף האנושי. את הקטן הפכה לקטנטן. את המיקרוסקופ הפכה לננוסקופ.

הפרס ניתן על "פיתוח פתרון מיוחד למיקרוסקופ הפלורסנטי" שזו בעצם הפריצה מהמיקרו אל הננו. במשך יותר ממאה שנים עמד המיקרוסקופ בפני מגבלה רצינית: הוא לא הצליח לראות עצמים שקטנים יותר ממאתיים מיליוניות המילימטר. אבל שלושת הבחורים שלנו התגברו איכשהו על הבעיה (על-ידי שילוב מולקולות פלורסנטיות, משפט שמרגש אותי עד מאוד), והצליחו, שימו לב, לראות עצמים בקנה מידה של מיליארדית המטר. זה די קטן.

יש מיקרוסקופ, מיקרוסקופ אלקטרונים קוראים לו, שיכול לראות בגודל הזה. אבל השלושה הלכו עוד יותר רחוק: בשיטה שלהם אפשר להתבונן בחומר חי: לעקוב אחר התנועה בתוך התא, לראות אותו מתחלק, לבדוק איך מולקולות נקשרות ולאן, לראות מולקולות יוצרות סינפסות בין תאי עצב במוח ולעקוב בזמן אמת אחר ביצית מופרית שהופכת לעובר ואחר כך את חלוקת התאים בגופו, לצפות בהיווצרות מחלה, בעבודתה של תרופה ועוד. בזכותם אנחנו קרובים קצת יותר להבנת החיים.

זה כל-כך יפה. האנשים האלה הם גיבורי על. בגלימותיהם הלבנות הם מרחפים עמוק בתוכנו כאילו היינו עיר מוכת פשע ומטהרים אותה. ראיתי את הפרק הראשון בסדרה של יהודה לוי. לא התרשמתי שהוא יכול לעשות משהו דומה. מעניין למה אנשים ממשיכים להעריץ אותו.

ד.

גם בפרס הנובל בפיזיקה זכתה שלישייה. שלושה חוקרים יפנים - איסאמו אקסאקי, הירושי אמאנו וסוג'י נקאמורה - שהמציאו את מנורת ה-LED (ליתר דיוק: המצאת ה-LED הכחול, כך שייתן אור לבן) ויצרו בעצם חומר חדש שאין בטבע, בשם "גליום נטריד". זה נשמע הרבה פחות מגניב, וזה באמת פחות מגניב, בהשוואה לאחרים ובטח בהשוואה לפרס נובל בפיזיקה שניתן אשתקד: על גילוי הבוזון היגס, המכונה החלקיק האלוהי. אבל יאללה, בסדר, אני זורם. לא הכול זה מוח וננו וחלל ודאווינים.

לפעמים צריך גם פשוט להדליק אור ולקרוא ספר. ולא פחות חשוב, לחסוך באנרגיה. רבע מהחשמל בעולם הולך על תאורה. זה טירוף. ובעיניי יש משהו מאוד חביב בלתת פרס נובל על נורה.

בשולי השוליים של הדברים: רבנים בדקו ומצאו כי מותר להדליק נורת LED בשבת: אין עבירה על אף אחת מההגבלות המקוריות. ובכל זאת אסרו. למה? כי זה בדיוק ההבדל בין דת ומדע. המדע פורח, ממריא, מפקפק במוסכמות, שובר מחסומים, תמיד חותר קדימה, למעלה ולעומק, תמיד מתחדש, תמיד אופטימי. הדת? שם יותר חשוב מה יגידו השכנים.

ה.

אחד מהדברים החביבים עליי הוא הנטייה הישראלית המשעשעת שלנו לחפש את הנקודה הישראלית בכל דבר. אז הפכו את העולם ומצאו אחד שאמר שהזוכים בפרס בפיזיקה מאוד צנועים או משהו בסגנון. בסדר. בעיניי, הנקודה הישראלית היא אני כפי שניתן היה לראות אותי מהחלל, אילו מישהו היה טורח להסתכל: נקודה קטנה בשם דרור פויר עומדת בפקק של חגים, מחטטת באף וגאה להימנות עם החבורה האנושית הזו שלנו.

בינינו, מה תרמו כלכלנים לעולם? לתת פרס נובל בכלכלה לכלכלן זה כמו לתת מדליית זהב אולימפית לאורתופד