הפסטיבל של ימי חמישי חוזר

סביר להניח שמכבי ת"א פותחת את עונת היורוליג הערב (ה', 21:00, מול לימוז') בתחושת אנטיקליימקס קלה. היא חזרה לא מכבר ממסע ארוך בדרום וצפון אמריקה. היא שיחקה בגמר הגביע הביניבשתי; היא גם שיחקה נגד השחקן הטוב בעולם במשחק עם הייפ מטורף; ואז בתפוח הגדול מול ברוקלין נטס.

מכבי רואה בעצמה כיום מותג בינלאומי, כזה שחורג מגבולות היורוליג. אפילו נציג שיווקי באמריקה יש לה (ירון טלפז); היא מסמנת יעדים שיווקיים לא פחות ממקצועיים - ממכירת מרצ'נדייז, ועד שיתופי פעולה עסקיים. היא מערך משומן שלומד, מתפתח, מחפש כל הזמן את היעד הבא. היא לא חוששת משינויי בעלות וצירוף טייקונים חדשים כדי לדאוג שחיי המדף של המותג הזה יהיו הכי קרובים לחיי נצח. צריך לראות את מצבת הספונסרים שלה העונה כדי להבין את כוחו של המותג הזה. היא מכינה את עצמה כל הזמן ופוזלת לכניסה אפשרית אפילו ל-NBA, אם וכאשר.

אבל בינתיים מכבי ביורוליג. הליגה הזו, שבימים כתיקונם אינה מאוד מעניינת את חובבי הספורט בישראל (למעט במשחקי מכבי), ממשיכה להיות ליגה אפרפרה. בשוליים של ליגת ה-NBA. בניסיונות לסימביוזה בין שתי הליגות הללו נראה עדיין כי הליגה האירופית היא זו שמפסידה בגדול: ה-NBA ממשיכה להיות בלתי מושגת, עצומת ממדים, וככזו עדיין אוכלת את כל הכישרונות הגדולים והבינוניים של הכדורסל האירופי. בקיץ האחרון היה זה תורו של אחד מהשחקנים האירופיים הטובים בשנים האחרונות, ניקולה מירוטיץ', לעזוב את הכסף הענק של ריאל מדריד לטובת שיקגו בולס. את הפערים הבלתי מחיקים הללו אפשר היה לראות הקיץ באליפות העולם כשנבחרת ארה"ב ללא רוב הכוכבים הגדולים של הליגה, רמסה ומחקה כל יריבה אירופית שעמדה מולה. התוצאה: החלום של הטובים ביותר הוא לא היורוליג. למעלה מ-50 שחקנים אירופיים ישחקו העונה ב-NBA, כשהליגה הטובה בעולם שולחת בתמורה את האמריקאים שנפלטים ולא מוצאים את מקומם.

איפה הבעיות של היורוליג? קודם כל בחוסר היכולת למצוא מודל כלכלי ראוי. ההתקדמות היא איטית מדי. אחרי כמעט עשור וחצי התמלוגים שמחולקים למשתתפות הם עדיין מגוחכים. הסכמי זכויות השידור - הנתון שמעיד יותר מכל על העוצמה של הליגה - ממשיכים להיות נמוכים מאוד (נתון שנראה עוד יותר מגוחך אחרי שה-NBA חתמה על הסכם השידורים החדש שלה בשווי 2.6 מיליארד דולר לעונה).

העובדה שביורוליג אין תקרת שכר מצליחה מצד אחד למשוך לא מעט שחקנים חזרה מארה"ב, או לעכב שחקנים מלצאת לארה"ב. אבל מצד שני היא מעקרת כל סוג של תחרותיות. כבר שנים שצמרת היורוליג סובבת סביב אותן קבוצות. רק שמונה קבוצות שיחקו בפיינל-פור האירופי בשש העונות האחרונות. קבוצה שמעיזה לפרוץ ולו לעונה אחת את המועדון הסגור ולהצליח תחרותית, מסתכנת בכך שתאבד בעונה שלאחר מכן את מרבית הכוכבים שלה לקבוצות הגדולות.

חלק מהשווקים הגדולים ויתרו מראש על היורוליג: צרפת הפכה למשווקת הכישרונות העיקרית ל-NBA, ומשאירה למפעל האירופי הבכיר קבוצות חלשות שמתחלפות שנה אחרי שנה (העונה יהיה תורה של לימוז'); את שני השווקים הכלכליים החזקים - בריטניה וגרמניה - היורוליג עדיין לא מצאה דרך לצרף (למרות סימני חיים קלים מגרמניה).

***

מכבי מתחילה את עונת היורוליג הנוכחית בלי כמעט כל הגיבורים שעשו את זה למדינה שלמה לפני חודשים ספורים. דייויד בלאט המריא למקום הכי גבוה שאפשר; טייריס רייס המריא לחוזה עתק בחימקי מוסקבה שאפילו לא משחקת ביורוליג; ריקי היקמן השתדרג כלכלית בפנרבחצ'ה; ואליל ההמונים דייויד בלו החליט שעדיף לפרוש.

על-פניו, בלתי אפשרי להחליף נכסים כאלה. בינתיים נראה שמכבי באמת רחוקה מאוד מלהיות הקבוצה של העונה שעברה. הצירוף של פיני גרשון כעוזר מאמן הוא כנראה לא יותר מגימיק שיווקי. אלא שגם ככזה, ספק עד כמה הגימיק הזה יעיל. לגודס יש אתגר כמעט בלתי אפשרי. לא רק כיורש של מאמן אגדי וזוכה יורוליג, אלא גם כ"בוס" של טיפוס שספק אם ניתן להיות בוס שלו. למגינת ליבה של מכבי, סיפור גודס-גרשון נראה לעת עתה כמעניין ביותר בקבוצה. מה לעשות שג'רמי פארגו אחד לא מספיק לייצר עניין, כאשר מקיפים אותו כשחקנים בכירים בין היתר שמות כמו מרקיז היינס, נייט לינהארט, ואלכס מאריץ'.

אבל את אותם דברים אמרו בתחילת העונה שעברה. ללא ישראלים צברים בכירים, עם קבוצה שמורכבת ומודבקת בכל פעם מחדש - סוד הקסם של מכבי הוא בלתי פתיר. איך שלא תהפכו את זה, עדיין אין עוד קבוצה ביבשת שמעוררת כזה עניין במפעל כמו מכבי. בשנים האחרונות הכדורסל האיטלקי הלך לאחור דרמטית. גם היווני. כמובן שהיוגוסלבי. למעשה נותרו רק ברצלונה וריאל כקבוצות עם תקציבים גדולים, ובתוספת צסק"א מוסקבה והטורקיות. לא בטוח שזה מספיק ליצירת ליגה מרתקת.

בכל מקרה, את מכבי האיכות הכללית של היורוליג אף פעם לא הטרידה יותר מדי. היא בשלה. בימי החמישי שלה. בלילות שהיכל נוקיה מלא והרייטינג במדינה גבוה. הכרטיסים לנוקיה עדיין מבוקשים ויקרים דיים. המותג עדיין חי ובועט.

 בראיין רנדל, מכבי ת