ניפוץ מיתוסים: תנו לחרקים לחיות - לפני שיהיה מאוחר מדי

"מעולם לא הבנתי, מה הטרגדיה הגדולה בחרק בתוך הבית? מדוע אנשים מעדיפים להרעיל את עצמם ואת ילדיהם בכימיקלים, במקום לראות בבית חרק? אני מבין שלאנשים מסוימים לא כל כך נעים לארח זבוב, אבל הרעל הרבה יותר בעייתי מהזבוב, ואם תכניס לבית עכביש, בעיית הזבוב תיפתר. אני מבין רציונלית, אבל לא באמת יכול להתחבר לחוסר הרצון של בני האדם לשתף את ביתם עם כל החי. אצלי בבית כל החרקים מסתובבים חופשי".

המונולוג הזה שייך לדייב גאולסון, חוקר חרקים מוביל מאוניברסיטת סאסקס באנגליה, שכתב כמה רבי מכר על חרקים, ואף נאם על הנושא בפני האו"ם. "חוקר החרקים הידוע אדוארד אוסבורן וילסון היה אומר: אם בני האדם היו נעלמים מכדור הארץ, שאר בעלי החיים היו מרגישים רק בקושי בחסרונם, אם בכלל, אולם אם החרקים היו נעלמים, העולם כפי שהוא לא היה יכול לשרוד'", מספר גאולסון, מעריץ חרקים מושבע. האם בכל זאת יש לו גבול? "כשהיו לי פשפשי מיטה, נפטרתי מהם. זה כנראה הגבול שלי. ייאמר לזכותי שהם כנראה לא עומדים להיכחד מהעולם".

בכל יום נעלמים 20-30 מינים של בעלי חיים, וחלק נכבד מהם הם חרקים החיים ביערות הגשם. "זה כל כך טראגי בעיניי שאנחנו מאבדים מיני חיות שבכלל לא זכינו להכיר", אומר גאולסון.

- למה החרקים כל כך חשובים?

"דבורים וחרקים אחרים אחראים להאבקה של הצמחים. בלעדיהם ייעלמו רבים מהצמחים המהווים את המזון שלנו. מעבר לכך, חרקים אוכלים עלים שנשרו לקרקע והופכים אותם לדשן לקרקע, ובלעדיהם ייקטע מעגל החיים של העץ. חרקים ממחזרים ההפרשות של חיות. בלעדיהם היינו הולכים בגינה הציבורית וטובעים בתוך בריכה של צואת כלבים. וזה רק חלק קטן מתפקידיהם".

- מה יקרה אם כל המינים הללו ימשיכו להיעלם?

"אנחנו לא יודעים לגמרי מה הם עושים, ומקווים שלא נגלה זאת כשיהיה מאוחר מדי. אני מדמה זאת למצב שבו אדם עומד לעלות למטוס ורואה מישהו ששולף מהכנף בורג אחר בורג. הוא שואל, 'מה אתה עושה?' ואותו מכונאי אומר 'הוצאתי כבר מאה ברגים ולא קרה כלום'. אני לא יודע מה יקרה כאשר ייעלם מין אחד יותר מדי של חרק. כבר היום, הירידה הבלתי צפויה במספר הדבורים מעמידה בסכנה ענפי חקלאות רבים. נקווה שהחרק שנעלם היום לא עשה דבר חשוב".

- בלי קשר לתועלת, ההיכחדות של מינים רבים כל כך היא עצובה, לא?

"בדיוק כך. אני נוהג להתאים את התשובה שלי לשאלה ולשואל, ואת הגעת מעיתון כלכלי, אבל בעיני אין שום צורך לבחון את התועלת של החרקים כדי לרצות להגן עליהם. זה צריך להיות ערך בפני עצמו. יכול להיות שאין בכלל חיים מחוץ לכדור הארץ, אז איך אנחנו בחוסר זהירות וברשעות מוחקים חיות מעל פני האדמה?"

אל תגידו איכס

דייב גאולסון, כפי שוודאי הבנתם, אוהב חרקים, אהבת נפש ממש, והוא הדביק באהבה הזאת רבים מתושבי בריטניה. ספריו העוסקים באופן שבו גידל חרקים בחצר ביתו מאז ילדותו (A Buzz in the Meadow שיצא לאחרונה ו-A sting in the Tale) יושבים על התפר שבין מדע פופולרי לסיפור אישי, והם זוכים להצלחה רבה.

- מה הוביל אותך לחקור חרקים דווקא?

"תמיד רציתי ליצור גינה לפרפרים ודבורים. אני חושב שילדים רבים אוהבים את כל החי מסביבם, אבל כשהם שומעים שהמבוגרים אומרים 'איכס' ו'מסוכן', הם מפתחים חששות. זה חבל כל כך, כי החרקים יכולים להפוך את החיים שלנו למעניינים כל כך, הרי הם נמצאים בכל מקום. הילדים לא מסתכלים כי ההורים כבר לא מסתכלים.

"תוכניות הטבע מקדישות כל כך הרבה זמן לחיות הגדולות, לאריות ולפילים ולפנדות, בעלי חיים שלא ניתקל בהן בחיינו כלל, מלבד בגן החיות, ואילו בחרקים אנחנו יכולים לגלות עולם מלהיב שנמצא מתחת לאפנו. אין צורך לחשוש מחרקים. הם כל כך קטנים ביחס אלינו, ורק חלק קטנטן מהם עוקץ, וברוב המוחלט של המקרים אלה עקיצות לא מסוכנות כלל".

גאולסון טוען שאנחנו חוששים בין היתר בגלל מידע שגוי. כך, למשל, מתברר שבאינטרנט מסתובבת אגדה שלפיה אנחנו בולעים עכבישים בזמן השינה. זה לא נכון ולא הגיוני, הוא אומר, משום שמבחינת העכביש בני אדם הם ענקיים ומלחיצים. מדוע לו להתקרב לפה של טורף כזה?

אבל עם כל הכבוד לעכבישים, החרק שגאולסון אוהב במיוחד הוא דבורים. "באמת שאין לי הסבר לזה חוץ מהעובדה שהן פרוותיות וחמודות", הוא אומר וממהר להפריך כמה מיתוסים עליהן. "ראשית, מה זו דבורה? האם זו חיה שמנמנה עם פסים שחורים-צהובים שמייצרת דבש? ובכן, יצור כזה לא קיים, רק בציורים. דבורת הדבש היא יצור רזה למדי בגוני חום. הדבורה שהכי דומה למה שמציירים היא Bumblebee, שהקדשתי לה את מחקריי, והיא חשובה להאבקת צמחים, אבל לא מייצרת דבש.

"והנה עוד מיתוס נפוץ שיש לנפץ - ממש לא כל הדבורים חיות בקנים חברתיים. רק דבורת הדבש וכמה מינים של Bumblebee, מתוך כ-22 אלף זני דבורים בטבע, חיות כך. כמעט כל הדבורים הן מאביקות, אבל לרובן אין חיי חברה בכלל. ומכל 22 אלף הזנים הללו, רק זן אחד מייצר דבש".

ומה לגבי עקיצות? אחד המיתוסים הוא שהדבורים הן עצבניות ונוטות לעקוץ. "רחוק מהקן הדבורה לא תרצה לעקוץ כי אין לה על מה להגן, היא תעדיף לברוח", אומר גאולסון.

- כך גם לגבי צרעות?

"אני מבין את מי שיסלק מגינתו קן צרעות. אני אישית הייתי חי בשלום גם עם קן צרעות, אבל אתם לא חייבים".

- האם יש משהו שחיי החברה של הדבורים יכולים ללמד אותנו על החיים שלנו?

"רבים חושבים שחיות סוציאליות כמו דבורים ונמלים הן מודל טוב לחברה אנושית, כי הם משתפים פעולה כל כך יפה ללא קונפליקטים. זה רעיון מאוד חמוד ונפוץ עוד מימי יוון העתיקה, אבל ככל שלומדים על זה יותר, רואים שיש מגוון קונפליקטים, והן בכלל לא נחמדות זו לזו. למשל, רוב האנשים לא יודעים שהמלכות בקן של דבורי דבש אוכלות את נכדותיהן והפועלות הורגות את המלכה בסוף כל שנה בגלל מאבק גנטי על הזכות להוליד את הדור הבא של המלכות".

- בכל זאת, האם יש לנו מה ללמוד מהן?

"יכולות הניווט שלהן מדהימות ביחס לגודלן ולמידת התחכום הכללית שלהן. הן כנראה משלבות באופן מורכב שימוש בשמש, בשדה מגנטי ובנקודות ציון כמו בניינים, פנסים ועצים. לכן עם מוח קטן יחסית לשלנו הן יכולות לעוף אלפי קילומטרים בלי ללכת לאיבוד".

- האם שינויים שבני אדם עושים בסביבה פוגעים ביכולת הניווט הזאת?

"יש טענה שהטלפונים הסלולריים מפריעים להן להשתמש בשדה המגנטי ככלי ניווט. זה עוד לא מוכח, אבל זה אפשרי. מה שכן נראה סביר היום הוא שאפילו כמות קטנה של חומר הדברה, שכלל לא נועד לפעול נגדן, מפריעה למחול שלהן וגורמת להן ללכת לאיבוד".

- האם חומרי ריסוס והדברה הם שהובילו לירידה המדאיגה והמדוברת באוכלוסיית הדבורים העולמית? יש גורמים הטוענים שזה קרה בגל וירוס.

"הגורמים הם רבים: חומרי הדברה, היעלמות של שדות פרחים טבעיים מאזורים רבים וגם מחלות. דבורים הן חיות מאוד חולניות והעובדה שחקלאים מעבירים דבורים ממקום למקום מובילה, למשל, לכך שמחלת שלשול של דבורי דבש אסיאתיות מדביקה עכשיו את כל אוכלוסיית דבורי הבר בבריטניה".

עזרו לדבורה, תשתלו מרווה

"הכי טוב לסביבה זה לגדל כמה שיותר מהמזון שאנחנו צורכים בגינות עצמאיות, זה גם יותר בריא", מסביר גאולסון איך לשמור על אוכלוסיית החרקים ומצר על כך שאין לכל אדם גישה לפיסת אדמה. "אני מנסה להפיק כמה שיותר מהגינה שלי. קומפוסט הוא כר פורה לגידול יצורים מכל מיני סוגים שהם חיוניים לסביבה ולגינה.

"לטפח את אוכלוסיית הדבורים - זה הכי פשוט. צריך רק לשתול בגינה או אפילו באדנית צמחים עם פרחים ידידותיים לדבורים. אני שונא את הפרחים החד-שנתיים הצבעוניים, כמו פטוניות, שהם בכלל לא רלוונטיים לחרקים כי הם היברידיים, סטריליים, ללא אבקנים או ללא ריח. לעומת זאת לצמחי התבלין כמו רוזמרין או מרווה יש פרחים יפים, הם טעימים והם מצוינים לדבורים. אל דאגה, הדבורים ימצאו אותם גם במרכז העיר".

- אתה חושב שרובוט האבקה הוא פתרון אפשרי להיעלמות הדבורים?

"חס ושלום. אני לא חושב שיש אפשרות לפתח רובוט שיבצע האבקה בזול וביעילות כמו דבורה. מעבר לכך, אם היו מייצרים רובוט כזה, והיעלמות הדבורים כבר לא הייתה בעיה כלכלית, לא היה כוח שהיה עוצר את התעשייה משימוש מופרז בחומרי הדברה ומהרג כל הדבורים והחרקים בעולם, ואז... אז הייתי פורש".

"השימוש בחומרי הדברה וריסוס תורם רק לחברות הכימיה, אבל הן היחידות שמחליטות"

אחד התפקידים שדייב גאולסון קיבל על עצמו הוא לזעוק נגד חומרי ריסוס והדברה, ובמיוחד נגד החומר ניאוניקוטינואיד, חומר הדברה נפוץ שהוכח על ידיו כמזיק לאוכלוסיית הדבורים, משום שהוא מרעיל את מערכת העצבים שלהן וגורם להן לא רק לאיבוד חוש הניווט אלא גם לפגיעה בהתפתחות הדבורים.

- מה החומר הזה עושה לבני אדם?

"עוד לא יודעים, אבל כן אפשר לומר בוודאות שדבורים ובני אדם צורכים זיהום כימי בכמויות אדירות. בכל כפית דבש יש 10-20 סוגים של חומרים כימיים שמקורם אינו בטבע. החומרים הללו עוברים אישור אחרי שנבחנה השפעתם במשך שנה, אבל לא לטווח ארוך יותר, ולא בשילוב עם חומרי הדברה אחרים - ולפעמים דווקא השילוב יכול להיות קטלני. החומרים הללו שורדים באדמה שנים על גבי שנים, ואין לנו מושג מה השפעתם על כל החי והצומח שבאדמה, והרי האדמה היא משאב. בלי אדמה כולנו נמות".

- אז כולנו צריכים לעבור לצריכת מזון אורגני?

"אנשים אומרים, 'אורגני זה לעשירים', 'לא ניתן להאכיל את כל העולם בלי חומרי ריסוס'. אני חושב שזה פשוט לא נכון. מדובר בשיקול של כמות. בלי חומר ריסוס, היבול יפחת ב-20%. אז זה כל האסון? 20%? הרי האנושות מבזבזת המון אוכל, זורקת אותו לפח".

גאולסון מציע לחזור לשיטות ההדברה הישנות. למשל, לערב כמה סוגי גידולים בכל שדה, כך שכל חלקה תהיה בית גידול רק למספר קטן של מזיקים והם לא יוכלו להתרבות באופן לא פרופורציונלי. "הייתי רוצה לראות פחות חקלאות תעשייתית ויותר חוות שכונתיות", הוא אומר, "זה נשמע אבסורד ללכת כך 'אחורה', אבל הדרך שבה אנחנו הולכים מובילה אותנו לאבדון".

- החקלאים מודעים לבעיות שהריסוס יוצר לענף שלהם?

"בעניין הזה אני קצת ציני, שלא כהרגלי. תעשיית החקלאות נשלטת על ידי החברות שמייצרות את חומרי ההדברה, כי הן מייצרות גם את הזרעים (החקלאות מבוססת היום ברובה על זרעים משופרים, מוכלאים או מהונדסים, שמניבים יבול רב - ג"ו). בבריטניה, לפחות, רוב האגרונומים שמייעצים לחקלאים הם אנשי חברות הזרעים, שהן גם חברות הכימיקלים, אז כמובן שהם מייעצים להשתמש בריסוס, וכמה שיותר. לחקלאים אין גישה למידע לא מוטה. זה יקר יותר לחקלאים, מרעיל אותנו כצרכנים, לא טוב לסביבה ולחרקים, איום ונורא לדורות הבאים ותורם רק לחברות הכימיה, אבל הן היחידות שמחליטות".

כדי לעצור את זה, אומר גאולסון, צריך להגביל בחוק את השימוש בחומרי הדברה, לעודד הכשרה של אגרונומים עצמאים ולחנך את הצרכנים לרכוש מזון לא מרוסס. "צרכנים יכולים להביא לשינוי", הוא מדגיש, "בבריטניה הצלחנו להגיע לכך ש-50% מהביצים הנצרכות במדינה הן ביצי חופש, ובהתאם לכך, מחירן לא גבוה בהרבה מזה של ביצה רגילה. הייתי רוצה שכך יהיה הדבר גם לגבי מזון אורגני או מזון שמרוסס פחות".

 שפירית / צילום: שאטרסטוק

 פרת משה רבנו / צילום: שאטרסטוק

 חרק / צילום: רויטרס