נס גדול קרה לנו

במקום לכעוס על רוכבי אופניים ״שמתפרעים על מדרכות״, עדיף לנו ללחוץ על שר התחבורה להקצות לאופניים נתיבים בכל דרך.

החודש נכנסה לתוקף תקנה המגבילה שימוש באופניים חשמליים ומתירה לנסוע בהם בכביש בלבד. תקנה זו לא תיאכף, ולא בגלל מחסור בכוח אדם במשטרה או העדר סמכות של פקחי רשויות, כי אם משום שאיש לא יעיז לקחת אחריות על מהלך כזה.

מפגש הולכי רגל ואופניים אמנם טורדני ומסוכן, אך החיבור בין אופניים ומכוניות בנתיב אחד הוא קטלני.

החודש נהרג רוכב מפגיעת רכב בכביש, הוא אינו הראשון והוא היה גבר ספורטיבי בן 50. כעת, שוו בדמיונכם נערה רכובה באופניה הנתקלת במכונית בדרך לבית ספר, אפילו היא חובשת קסדה, אפילו הנהג הפוגע מזדרז למשרדו במהירות מותרת. קאט. אמבולנס, מיון, טיפול נמרץ, או נורא מכך.

אף גורם - ממשלתי או מקומי - לא רוצה שירשמו ב"משמרת שלו" שמות הנערים והנערות שנשלחו מהמדרכה לרכיבה בכביש, ונהרגו שם.

נס גדול קרה לנו

נעצור לרגע את הדיון באופניים ונעבור לגודש התנועה ותחלואיו: הפקקים המשתרכים בקצב 15-10 קמ"ש בשעות הלחץ (קצב זהה לרכיבה מתונה באופניים); מצוקת החנייה בלב הערים ובמרכזי מסחר ותעסוקה, ומחיר הדמים שנגבה מנהגים ונוסעים, וגם מהולכי רגל הנדרסים למוות בדרכים העירוניות.

אנחנו בצרת תחבורה שחייבת פתרון ואת פתרונות התחבורה מרכיבים שני דברים: הראשון הוא כלי-רכב, והשני - תשתיות שמאפשרות לו לנוע ולחנות.

הקמת תשתיות למכוניות יקרה מאוד: למשל, קילומטר כביש עולה קרוב לחמישים מיליון שקל, בניית חניות מייקרת מבנים ב-25% עד 30%. תחבורה המונית כמו רכבות ואוטובוסים יקרה יותר, והזמן הנדרש לפיתוחה אין סופי בגלל חסמים משפטיים, חוקתיים ותכנוניים המסרבלים את קידומה החיוני.

30 אלף אופניים חשמליים נקנו בישראל בשנת 2013 וחלפה כמעט שנה מאז מסר המכס נתון זה. אפילו אם נניח שיש כיום בישראל רק 60 או 70 אלף זוגות חשמליים, גם בלי שנספור את האופנים "הרגילים" המשמשים ליוממות, זו כמות שמספרת על נס גדול שקרה לנו.

הנס הוא זינוק אדיר בכלי תחבורה חסכוני בשטח כביש וחנייה, זול לקנייה ולתחזוקה, מסוכן פחות ממכונית (אם לא נתקל בה בעצמו), בריא (למדוושים), לא מזהם ולא מרעיש ותופס הרבה פחות שטח בכביש.

 אופניים על כביש / צילום מתוך: בלוג סיטילאב

חולץ הפקקים הגדול

אופנים הם כלי רכב שיכול להיות חולץ הפקקים של כבישי ישראל, כי אפילו התשתית אשר הוא דורש, זולה וזמינה.

נתיב אופניים בעצם כבר קיים בכל כביש ודרך בארץ, צריך רק להגדיר אותו ככזה. היום נוסעות עליו מכוניות שמסכנות רוכבים, ולכן הם נוסעים על המדרכה. לפנות נתיב קיים בכביש זה קיצוני? בסדר, גם סלילת קילומטר של נתיב חדש לרכיבה תעלה בקושי מיליון שקל.

אופניים יכולות להוות תחליף לעשרות ואף מאות אלפי יוממים שנוהגים במכוניותיהם מפתח-תקווה לתל אביב, מבת-ים לראשון לציון, ומיישובי השרון לאזור התעסוקה בהרצלייה. רוב הנסיעות במכוניות פרטיות בישראל לא עוברות את 10 הקילומטרים. כשיש תשתיות, אופניים חשמליים שמותר להעלותם לרכבת, הם תחליף ראוי למכונית גם עבור מי שנוסעים יותר, ויש להם תחנת רכבת במרחק 1 עד 4 קילומטר בנקודות המוצא והיעד.

אם יהיו תשתיות, יהיו יותר רוכבים. ואפילו אם רק אחד מכל חמישה יוממים יעברו לנוע באופניים, נוכל לצמצם משמעותית את גודש התנועה ונזקיה. כולם ירוויחו: הולכי רגל שתוחזר להם המדרכה, נהגים שיסבלו פחות מפקקים ותהיה להם יותר חניה, והסביבה כולה בהפחתת זיהום, רעש וסיכון.

הערה: מי רוצה שנפחד מאופניים?

צומח בארץ דור המכיר ומתרגל ליתרונות האופניים ככלי רכב קבוע. היום הם בני 14, אבל תוך 4-3 שנים הם ברי רישיון נהיגה ולקוחות פוטנציאלים של יבואני המכוניות והשירותים שסביבן (ממוסכים ועד תחנות דלק). פוטנציאל בסכנה, מבחינת מי שמתפרנסים משוק זה.

השיח המציג אופניים כ"כלי הרג", מעורר תהייה. מכוניות הרגו מאז המצאתן ועד היום יותר אנשים משהרגו טנקים ומטוסי קרב, ובוודאי שיותר מאופניים.

בשנה שעברה נפגעו בתוך הערים בישראל 668 ילדים, ממכוניות. בכל העולם וגם בארץ, מתים בתאונות דרכים יותר (הרבה יותר) מאשר במלחמות ובהתקפות טרור. מכונית היא גורם מוות מספר 1 למות ילדים בארצות המפותחות, והגורם השני במקומות שרעב הוא הגורם הראשון למותם.

איני קוראת לקמפיין "תמונות קשות" מזירת תאונות שמעורבות בהן מכוניות. פורנוגרפיית הרג והרס סרת טעם תמיד. אך אני כן מציעה להרהר בשאלה מי ומדוע רוצים ליצור תדמית כה גרועה לכלי רכב שחוסך פקקים וחניה, בריא למשתמש ולסביבה, פחות מסוכן, פחות מזהם, פחות מרעיש, ובעיקר הרבה יותר זול לקנייה ולהחזקה.

 אופניים ברכבת / צילום: רז שיריזלי

רוכבי אופניים "בקרון הרוכבים" של רכבת ישראל. הולכים ומתרבים

הכותבת רוכבת יום-יום לעבודתה במערכת עיתון "גלובס" באופניים לא חשמליים. לפעמים היא משתמשת ברכבת